בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

זה היה אחד הפסטיבלים הטובים של השנים האחרונות, אם לא הטוב שבהם, ואחת העדויות לכך היא הלחם והחמאה. הלחם והחמאה של הג'ז, היחידה הבסיסית של המוסיקה הזאת, הם הטריו, שלישיית הפסנתר. פסטיבל ג'ז שמכבד את עצמו יכול להיות מרוצה אם משתתפות בו שתי שלישיות פסנתר מעולות. פסטיבל הג'ז הנוכחי באילת לא הסתפק בציון "עובר" במחלקת הטריו, אלא סיים בהצטיינות יתרה. בערב השלישי של הפסטיבל לבדו הופיעו שלוש שלישיות פסנתר מהדרג העליון: הטריו של ג'רי אלן, הטריו של כריסטיאן מקברייד ושלישיית "Yes!" - עומר אביטל, ארון גולדברג ועלי ג'קסון.

הטריו של ג'רי אלן, אחת הפסנתרניות הטובות של הג'ז ב 30 השנים האחרונות, היה למעשה קוורטט: היו בו שלושה מוסיקאים ורקדן סטפס (או מתופף סטפס, כפי שהוא נקרא בתוכנייה). זאת הפעם הראשונה שחיה כזאת מופיעה בפסטיבל, והרקדן-מתופף, מוריס צ'סנאט, הראה שנעליים נוקשות יכולות להיות כלי נגינה יצירתי (וגם, כמובן, אטרקציה ויזואלית - משאב שנעדר על פי רוב מהופעות ג'ז).

הנוכחות של רקדן הסטפס היתה נזילה למדי: הוא זינק אל מרכז הבמה, ואז זז הצדה, ושוב זינק ושוב נסוג. מה שנותר קבוע הוא הנוכחות המוסיקלית היחידה במינה של אלן, שיש בה תמיד שילוב בין עוצמה לרכות ובין שליטה לחופש. העוצמה התגלמה במגע הסמכותי והבשרני של אלן בפסנתר, ואילו הרכות באה לביטוי במרחב הגדול שהיא הותירה לשותפיה הנגנים: אפילו כשיצאה לסולו היא הקפידה לא לנגן חזק יותר מהבסיסט והמתופף. אלן שיפדה פעם בפומבי מבקר שטען שהנגינה שלה "נשית", אבל לנוכח הגישה המשתפת והשוויונית שלה, אי אפשר היה שלא לחשוב שאולי היה משהו בדברי המבקר.

טריו "Yes!" צילום: שלומי דעי

אפשר ורצוי להתווכח על המושג "נגינה נשית", אבל אי אפשר לחלוק על כך שהיה משהו מאוד שחור בהופעה של אלן: הזיקה העמוקה בין מוסיקה לריקוד, הנאום הדתי-הומניסטי של אלן בפתיחת ההופעה, שבקע היישר מתוך הרוחניות השחורה, וכמובן צלילי הגוספל הנפלאים שנשפכו מהקטע האחרון. זה היה ג'ז אפרו-אמריקאי מובהק, ואלן לא היתה לבד מהבחינה הזאת. אני לא זוכר מתי פסטיבל הג'ז באילת היה כל כך שחור בהתכוונות המוסיקלית שלו. קני גארט, שון ג'ונס, כריסטיאן מקברייד ¬ כמעט כל כוכבי הפסטיבל נשאו חותם אפרו-אמריקאי עמוק. לטעמי האישי, כחובב מוסיקה שחורה, זה כיוון מבורך, וייתכן שזאת אחת הסיבות לכך שהפסטיבל השנה היה מוצלח במיוחד.

אינטימיות יצירתית

הקונטרבסיסט עומר אביטל והפסנתרן ארון גולדברג הם יהודים על פי דתם ואפרו-אמריקאים של כבוד על פי הגרוב והסווינג שהם יודעים לייצר. יחד עם עלי ג'קסון הם חברים בטריו "Yes!". שלושת הג'זיסטים הם נגנים מעולים, אבל תחילת ההופעה שלהם בפסטיבל עוררה את הרושם ששותפים ותיקים לנגינה (אביטל, גולדברג וג'קסון מנגנים זה עם זה כ-20 שנה ואוהבים זה את זה כאחים) עלולים להחליק לפעמים לתוך שגרה מוסיקלית נוחה מדי, שבה הכל צפוי וידוע מדי.

ככל שההופעה התקדמה התברר למרבה השמחה שזה רושם מוטעה. כבר בקטע השלישי האינטימיות בין הנגנים החלה ליצור סביבת עבודה מעודדת יצירתיות, ומאותו הרגע לא היתה שום סתירה בין ההרגשה המשוחררת של המוסיקאים לבין הנגינה הממוקדת שלהם. הכוח הנינוח של ג'קסון, תנופת הגרוב של אביטל, חוכמת האצבעות של גולדברג - הכל התמזג לכדי תענוג מוסיקלי צרוף, שהגיע לשיא בביצוע היסטרי לקטע של תלוניוס מונק. יס!

מעט מדי קהל

הטריו של ג'רי אלן

כריסטיאן מקברייד הוא קונטרבסיסט כל יכול: שלמות טכנית, צליל ענק, גרוב אדיר, גמישות מרהיבה. חברי הטריו שלו, המתופף יוליסס אוונס ג'וניור והפסנתרן כריסטיאן סנדס, הם נגנים צעירים מבריקים. בכל הנוגע לתנופת הסווינג, זה היה ההרכב הכי מרשים בפסטיבל.

ובכל זאת, במחצית הראשונה של ההופעה שלהם היה נדמה שמקברייד ושותפיו מנגנים על טייס אוטומטי. עילאי, אבל אוטומטי. הם ניגנו את הבסיס ההכרחי של המוסיקה, ורק אותו. הלחם והחמאה היו מאיכות נפלאה, אבל כמה אפשר לאכול לחם וחמאה? נגנים חיות רעות, מוסיקה משעממת ¬ זאת היתה המשוואה, ובראשי החלה להתנגן וריאציה שלילית על שירו המפורסם של דיוק אלינגטון: "It Don't Mean a Thing (Even if it Does Have That Swing)"

ואז מקברייד נטל את הקשת של הקונטרבס, התחיל לנגן בלדה יפהפייה, והווריאציה השלילית התחילה להתנדף. הייתכן שנמצאה המשמעות האבודה? בהחלט: הקטע הבא היה ביצוע אדיר ל"Footprints" של ויין שורטר, והוא עידכן באחת את המשוואה: נגנים חיות רעות, מוסיקה מצוינת. סיום הולם לערב השלישיות הגדול של הפסטיבל.

הקהל בהופעה של מקברייד, כמו ברוב ההופעות האחרות, היה חם ותומך ("אתם גורמים לי להרגיש כמו פול מקרטני", אמר מקברייד). אבל אם מתעלמים מהאיכות ובוחנים את הכמות של הקהל, עושה רושם שהפסטיבל בבעיה. זה עדיין פסטיבל המוני יחסית, שמושך אליו אלפי אנשים, אבל נדמה שהאולמות היו פחות מלאים בהשוואה לשנים קודמות, שהתורים היו פחות ארוכים, שהמתחם היה פחות צפוף, ובקיצור: שבאו פחות אנשים.

אם הרושם הזה נכון, ייתכן ששינוי מועד הפסטיבל לא הוכיח את עצמו (הפסטיבל הוזז השנה מסוף אוגוסט לסוף יולי). או שאולי חלק מהקהל המסורתי של הפסטיבל לא יכול להרשות לעצמו כיום את ההוצאה הלא קטנה שכרוכה בירידה לאילת. כך או כך, די ברור שאם יש ירידה בכמות הקהל, זה לא בגלל התוכנית האמנותית. נגישה ואיכותית, היא הבטיחה די הרבה וקיימה אפילו יותר.

פסטיבל הג'ז באילת, הערב השלישי. שלישיית ג'רי אלן, שלישיית "Yes!", שלישיית כריסטיאן מקברייד

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ