שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הראפר פרנק אושן לא זקוק לשערוריות כדי להתבלט

אלבומו הראשון של אושן, בן 24 בלבד, הוא הישג מוסיקלי יוצא דופן בזכות הנכונות שלו להיחשף ולהתמסר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

הנסיבות שהובילו ליציאת "Channel Orange" העניקו לפרנק אושן מומנטום נדיר. אושן, בן 24, כבר היה בכמה קצוות מנוגדים של תעשיית המוסיקה, עד שהגיע למקומו הנוכחי. הוא גדל בניו אורלינס, הושפע ממוסיקת הג'ז המקומית ופתח שם אולפן.

אחרי שהאולפן נהרס בהוריקן "קתרינה" עבר ללוס אנג'לס. הוא כתב שירים לג'סטין ביבר, ברנדי וביונסה. בהמשך החל לעבוד עם "אוד פיוצ'ר", קולקטיב היפ-הופ מלוס אנג'לס שהוא אנטי-תיזה לפופ מלוטש ומסחרי. החבורה הכאוטית הזאת קרובה ברוחה לפאנק-רוק, עם הופעות שיוצאות משליטה וטקסטים שמאתגרים את הפוליטיקלי-קורקט. כשיצא לקריירת סולו, שהתרחק שוב מהצליל שהתנסה בו, אימץ מ"אוד פיוצ'ר" את הפעולה בפלטפורמות עצמאיות, כמו הוצאת מיקסטייפים ושימוש בבלוג ברשת החברתית טמבלר כמרכז לפעילות ולתקשורת שלו עם הקהל. המיקסטייפ שלו מהשנה שעברה, "Nostalgia, Ultra", כלל שירי אר-אנ'-בי קליטים וצליל עמוק ומסתורי שבלט בייחודו.

במכתב שפירסם פרנק אושן בבלוג שלו, שהופיע בתחילת יולי, סיפר על אהבתו הראשונה, הלא ממומשת לבחור, כשהיה בן 19. "נזכרתי בשירים הסנטימנטליים שמהם נהניתי כשהייתי נער מתבגר והבנתי שהם נכתבו בשפה שבה עדיין לא דיברתי", כתב. זו היתה יציאה חושפנית ואמיצה בשביל אדם שבא מעולם ההיפ-הופ. הומופוביה היא עדיין עניין שבשגרה בז'אנר הזה, גם בשירים של "אוד פיוצ'ר". רק בשנה שעברה, כשהראפר ההטרוסקסואל ליל בי הוציא את המיקסטייפ עם הכותרת המאתגרת "I'm Gay (I'm Happy)", הוא ספג איומים על חייו. ראפרים הומואים ולסביות עדייין מנסים להשמיע את קולם בשוליים של הז'אנר, ולמכתב של אושן יש כוח דווקא משום שהוא לא הצהיר בו על זהות מינית מוגדרת, אלא פשוט התוודה על החוויה שבאהבה בין גבר לגבר. מאחר שהוא כוכב עולה בז'אנר, שמושך תשומת לב רבה, יש לכך משמעות גדולה יותר. כל זה רק מעצים את האלבום הרשמי הראשון שלו, היוצא בחברת תקליטים גדולה. "Channel Orange" לא באמת זקוק לשערוריות כדי להתבלט - זהו הישג מוסיקלי יוצא דופן בפני עצמו, שבלבו הטון האישי והנכונות של אושן להיחשף ולהתמסר.

פרנק אושןצילום: גטי אימג`ס

הראפר הצעיר ארל סווטשירט מ"אוד פיוצ'ר" מתארח באלבום בשיר "Super Rich Kids" שבו שר אושן על ילדים עשירים מאוד, שיש להם רק חברים מזויפים, על צעירים מקליפורניה שחיים בתרבות של בזבוז וצריכה ראוותנית. גם כאן אושן מבטא סלידה מענייניים שנהפכו לשגרתיים בהיפ-הופ - במקום שבו כמעט כל זמר היפ-הופ ואר-אנ'-בי מרכזי מנפנף בטבעות יהלומים ומכוניות יוקרה, אושן שוב בוחר לעמוד מהצד ולאתגר את השיח. התובנות שלו מגיעות עם מוסיקה הולמת, בעיטה של יצירתיות לאר-אנ'-בי המסחרי הגנרי. בניגוד למצופה, המלודיות שלו מאתגרות יותר ופחות פופיות מהמיקסטייפ שהוציא, עם פחות שירים המתחבבים בהאזנה ראשונה.

אחד משיאי האלבום הוא "Bad Religion" שבו מתחברות האיכויות של אושן כמבצע וכזמר עם אמירה ששווה להקשיב לה. "הדת רעה אם אתה אוהב מישהו שלא יכול לאהוב אותך חזרה. רק דת רעה יכולה לגרום לי להרגיש כמו שאני מרגיש", הוא שר על שיחה עם נהג מונית בזמן נסיעה שבה הוא מרגיש צורך להסתיר את זהותו. ב"Channel Orange", לעומת זאת, אושן עשה את ההיפך הגמור. הוא יצר יצירה שעוצמת הכנות בה הופכת את האלבום למתנה בשביל מי שיבחר להקשיב.

פרנק אושן - "Channel Orange" (מרקורי)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ