בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלכתי נגדי

טום גייבל, סולן להקת הפאנק-רוק האמריקאית "!Against Me" שינה לאחרונה את מינו והפך ללורה ג'יין גרייס. בשיחה חשופה מספרת גרייס איך הגיבו חברי הלהקה הקשוחים ולמה הרעייה ביקשה שיישארו יחד

9תגובות

לא קל היום לאנשי הרוק-פאנק לעשות משהו שיזעזע באמת. 35 שנה אחרי שהסקס פיסטולס שרו את גרסתם ל"God Save the Queen", מה שנראה בזמן ההוא כדבר עבירה נתפש היום כמיושן. כמעט אותו זמן חלף מהתקופה שבה ניתוחים לשינוי מין עוררו עניין יוצא דופן, ואפילו הטבלואידים כבר התעייפו מכותרות ה"ג'נדר בנדר" (שינוי מין) על קציני צבא קשוחים שנהפכו לנשים חושניות.

אך כשהגיע המגזין "רולינג סטון" לדוכני העיתונים לפני חודשים ספורים, היתה בו סנסציה של ממש: טום גייבל, סולן להקת הפאנק האמריקאית "אגיינסט מי!" ("!Against Me") ביקש למסור הודעה חשובה למעריציו, לתעשייה, לידידיו ולרוב בני משפחתו. אחרי עשר שנים על הבמה, שכללו ניתוץ מוסכמות פראי ומזיע, הבחור מבקש להיקרא מעתה ואילך לורה ג'יין גרייס.

הפאנקיסט, בן 31 ואב לילד, עומד לעבור שינוי מין, באמצעות הורמונים וכן בניתוח, ומכל הבחינות המעשיות יש להתייחס אליו מאותו יום והלאה כאל אשה. כש"אגיינסט מי!" הופיעו באותו ערב, עלה לבמה הסולן - הידוע בשפע הפירסינג והקעקועים - בנעלי עקב ובאיפור מלא.

בשבוע שעבר הופיעה הלהקה באוסלו, וכשאני מגיעה אני נתקלת במקרה בשאר חברי הלהקה בלובי של המלון. הם מוצקים, עוטים שחור, קצת נבוכים, מדברים בנהמות ידידותיות שמופיעה בהן שוב ושוב המילה "awesome", מגניב; הרכב קלאסי של רוקרים בסיבוב הופעות. בתום שיחת-סרק מאולצת משהו אני נכנסת למעלית, יוצאת למרפסת שעל הגג, וניצבת פנים אל פנים מול הפאנקיסט החביב, הרהוט, הפגיע והחשוף ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

בושה, אשמה וחרדה

גרייס לא נראית כמו אשה, אבל היא התחילה ליטול הורמונים רק לפני חודש. יש משהו נשי מרומז ביציבה שלה ובתווי פניה המתרככים בשעה שהיא מדברת. שני הרגשות שהיא מקרינה - חשש וכמיהה לרצות - מטרידים לרגע, עד שקולטים כמה משונה היא ודאי מרגישה כשהיא מספרת לזרה גמורה על הדבר ששמרה בסוד רוב חייה.

גרייס הרגישה ברמז הראשון לדיספוריה (הפרעת זהות) מגדרית כשהיתה בת חמש שנים בלבד. "הפעם הראשונה שחשתי בזה, שידעתי, היתה כשראיתי את מדונה בהופעה בטלוויזיה. חשבתי לעצמי: ‘למה לא אני?'". גרייס היתה אז בנו של איש צבא, גדלה בבסיסי צבא והרגישה בודדה ומבולבלת. היא סבלה מהצקות בבית הספר והיתה נואשת בשל תחושה סתומה וצורבת שהיא שונה.

"זו תחושה של חרדה קיומית גדולה. מבחוץ, הייתי מודעת לגוף שלי וידעתי שאני בן - כשהסתכלתי למטה ראיתי שיש לי איברי גוף של בן - ומבפנים הרגשתי ‘אבל אני לא בן'. הרגשתי ניתוק, לצד מודעות-יתר לכל דבר סביבי. ובו בזמן חוויתי תחושות עזות של בושה ואשמה ובלבול. כל זה עושה בלגן קטן ונחמד בראש".

פאנק רוק וסמים קלים עזרו לגרייס לעבור את גיל ההתבגרות, ובגיל 18 היא ייסדה את "אגיינסט מי!" והשליכה את עצמה אל תוך הקדחת האולטרה-גברית של ריקודים פראיים בהופעות (מוש פיט), נסיעה משותפת להופעות באוטובוס-הלהקה וזעם פיוטי. "כשאתה בלהקת פאנק אתה לכוד בדמות הגבר הלבן הזועם. זה אתה: זועם, לבן, גבר. ואתה צורח בכל הכוח, ואתה כועס בגלל כל מיני דברים". וזה התאים לה, מבחינה מסוימת, "אבל מבחינות אחרות אתה נהפך לפרודיה, וככל שראיתי את זה יותר, ככה הרגשתי מתוסכלת יותר".

כשהגיע האינטרנט היא מצאה באתרי דיספוריה מגדרית חיזוק למי ולמה היא באמת. "לטרנסג'נדרים האינטרנט הוא מקור מידע ותמיכה בלתי רגיל". היא היתה חומקת בחשאי לחדרי מלון ומתלבשת בבגדי אשה, אבל האשמה והבושה תמיד הציפו אותה לאחר מעשה. "מצד שני, אני אסירת תודה על השלב הסודי הזה, כי הוא עזר לי לפתח את הדמיון. חייתי בעולם משל עצמי והסודיות מיקדה אותי".

אבל כשהלהקה הוחתמה בחברת האחים וורנר, החליטה גרייס לחדול לצמיתות מלבישת בגדי נשים. "אספתי הכל בשקית זבל, הלכתי מאחורי איזו חנות וזרקתי לפח האשפה. פשוט נפטרתי מהכל ואמרתי לעצמי: ‘זהו זה'. כי הרגשתי שאני סוטה ופחדתי שיתפסו אותי, מתתי מפחד". היא האמינה שזה פשוט עניין של כוח רצון. "האמנתי שיש לי אפשרות בחירה, אבל אחרי כמה זמן היה לי ברור שאין לי שום בחירה בעניין". היא חזרה שוב ושוב ללבוש בגדי נשים, ושוב הצטרפה לזה תחושת אשם קשה.

כשגרייס התחתנה היא שמרה את סודה לעצמה. אבל לפני שלוש שנים נכנסה האשה שלה, התר, להריון, האחים וורנר לא האריכו את החוזה עם הלהקה, והדחף הכפייתי יצא משליטה. היא הרגישה שהיא מאבדת את שפיותה. "חשבתי, ‘אני עומדת להיות אבא, תהיה לי בת', ולא יכולתי שלא לחשוב איך זה יהיה כשיעברו שנים ותהיה לי פחות סבלנות לכל הבולשיט. חשבתי על המודל לחיקוי שאציב לילדה שלי, ומה הדבר הכי חשוב שאני יכולה ללמד אותה. רציתי לשמש לה דוגמה, ללמד אותה שצריך להיות כנים".

לפני כמה חודשים קיבלה גרייס החלטה, שנדמה שהיא בעצם כניעה. "פשוט הגעתי לשלב שבו לא יכולתי לכתוב יותר על שום דבר אחר, לא יכולתי להתמקד בשום דבר שאינו קשור לטרסנג'נדריות, לא בסיפורים בדיוניים ולא ברגשות שלי". היא לקחה את הת'ר לשיחה וגילתה לה את האמת.

האם פירושו של דבר, שאלה הת'ר, שגרייס תעזוב אותה? לאחר שקיבלה את התשובה המרגיעה, הת'ר תמכה בה ללא תנאי, תמיכה מופלאה, תמיכה שמחוללת תיקון - עד כדי כך שכעבור שלושה ימים מצאה גרייס את עצמה מספרת את סודה גם לחברי הלהקה. "ומיד אחר כך נתקפתי חרדה איומה. מה עשיתי, לעזאזל? למה עשיתי את זה? אבל אני חושבת שהייתי פשוט בשוונג. אחר כך התקשרתי להת'ר ואמרתי: ‘פשוט סיפרתי לכולם, אני לא יודעת למה'".

חברי הלהקה היו המומים. החדשות היו "awesome", פשוטו כמשמעו (מילולית - מעוררות יראה, מפחידות). "אבל הם היו ממש בסדר, זה לא הפריע להם".

אמא כן, אבא לא

הבעיה שניצבה בפני גרייס היתה מה יהיה הצעד הבא. לזנק מחיים שלמים של סודיות אל בין דפי ה"רולינג סטון" נראה אולי צעד דרסטי מדי, אבל בעיני גרייס זו נראתה אסטרטגיה הגיונית למדי. "נוצרת איזו נורמליזציה אחרי שעושים את זה ככה. הרגשתי כמו בפעם הראשונה שהופענו בלייט-נייט בארצות הברית, ולהורים שלי זה היה רגע של תגלית: ‘אז זה מה שאתה עושה'. זה נתן לגיטימציה למה שעשיתי. אז כשיש לך עיתון כמו ‘רולינג סטון' שאתה יכול להושיט למישהו ולהגיד, ‘אם יהיו לך שאלות אחרי שתקרא, תרגיש חופשי לשאול אותי' - זה נהדר. הרבה יותר פשוט מאשר לנהל על זה מיליון וחצי שיחות".

גרייס ידעה שעליה לספר להוריה, שהתגרשו בילדותה, לפני שכל העולם יגלה את החדשות. "זה היה החלק הכי מפחיד. הם ההורים שלי, פחדתי מהתגובה שלהם, פחדתי שהם לא ירצו להתקרב אלי יותר. כל השנים חייתי בתחושה של חרדה מכך שההורים שלי ידחו אותי בגלל מי שאני, בגלל דבר שאני לא יכולה לשלוט בו - ועכשיו עמדתי להעמיד את העניין למבחן".

 

אמה התמודדה יפה עם החדשות. אביה היה פחות חיובי. גרייס כתבה לו מכתב ארוך ומלא רגש - וקיבלה תשובה סתומה ומניפולטיבית, בת שלושה משפטים. הם לא דיברו מאז. לאחיה של גרייס, בן 26, היה לה הכי קל לספר. "זה היה פשוט. אני אפילו לא בטוחה שהוא קלט מה אני אומרת. אמרתי לו, ‘אז אני טרנסג'נדרית, זה המצב', והוא אמר, ‘אוקיי, מה שתגיד, אני אוהב אותך, אתה אחי'". גרייס מתחילה לצחוק. אמרתי לו, ‘כן, אבל אני בעצם אומרת לך שאני אחותך, אז תצטרך לשנות את הגישה; תצטרך לשנות את התפיסה שלך לגבי". היא צוחקת שוב. "אבל אני מעריכה את הכנות שלו".

היא היתה מודאגת הרבה יותר מתגובת השכנים השמרנים ויראי-האלוהים שלה בפלורידה, אבל בינתיים, היא אומרת, כולם היו מקסימים. מעריצי "אגיינסט מי!" הדאיגו אותה עוד יותר. "הם היו במקום די גבוה בסולם הדאגות, פשוט בגלל החשש האמיתי: מה יקרה אם מישהו יתקוף אותי? מה יהיה אם אעמוד על הבמה ומישהו ינסה להשפיל אותי בפומבי? יש תחושת פחד טוטלית, כי כבר היכו אותי בעבר בבקבוק בפנים. אז יש פחד, בטח". אבל עד כה גם כל המעריצים היו מקסימים.

גרייס חושבת שהיא התאהבה בפאנק מלכתחילה משום ש"האגרסיביות היא ערוץ נהדר לפרוק תסכול". אני תוהה אם שינוי המין עשוי להפחית מקסמו של הערוץ הזה. "לא יודעת", היא מודה. "הייתי שמחה להגיע לנקודה הזאת, ואז אוכל להגיד לך".

לראשונה בחייה היא מופיעה פיכחת לחלוטין, והבהירות היא חידוש מרענן בחייה. "היציאה מהארון מלווה בחרדה עמוקה, לכן הרבה יותר טוב להיות ממוקדת ולהרגיש על הקרקע". היא עדיין אינה יודעת בדיוק במה שונה התחושה שלה כשהיא שרה בתור אשה, אבל היא ללא ספק מרגישה הקלה. "אני כמובן מנסה לשכוח את כל המניירות שסיגלתי לעצמי כשהעמדתי פנים שאני גבר. כבר הגעתי לשלב שבכל פעם שדיברתי במיקרופון והקול שלי נשמע גברי, ממש מחוספס וחזק - הרגשתי מאוד לא נוח. עכשיו אני מרגישה שאני יותר כאן ועכשיו".

רק דאגה אחת עדיין מפרה את שלוותה החדשה של גרייס, וכשהיא מדברת עליה קולה נסדק. "אני עדיין חוששת מאיך שאנשים יתייחסו לבת שלי, ואיך זה ישפיע עליה. ילדים יכולים להיות אכזריים. אני רוצה להיות הורה מעורב בחיי הבת ולעשות דברים שהורים אחרים עושים, כמו ללכת לאסיפות הורים. להופעות הבלט שלה אני הולכת יחד עם הת'ר וממילא יש ניתוק בינינו לבין כל האנשים האחרים, מעצם זה שאנחנו ‘משפחת הרוקרים', שעומדת שם בשחור ובקעקועים. וכשיתווסף לזה ‘אני טרנסג'נדרית', אני חוששת ממה שהם יגידו עלי, מה הילדים שלהם ישמעו ועל מה הם יחזרו באוזני הבת שלי".

גרייס והת'ר עוד לא התחילו להסביר לפעוטה בת השנתיים את הדברים במפורש, אבל כבר הבחנתי - אפילו בסיבוב ההופעות האחרון - שהיא, מעצמה, התחילה לקלוט את לשון הנקבה והתחילה לקרוא לי ‘את' ו'היא'. גם למלה ‘אבא' היא מחפשת איזו הגייה שתבטא את השינוי שהיא חשה".

השיער שהייתי רוצה

האדם הכי מרתק בעיני בסביבתה של גרייס היא כמובן הת'ר. היא לא דו-מינית, והיא אמרה בראיון ל"רולינג סטון", בבדיחות הדעת, "אין לי ניסיון עם וגינות". אבל היא מתכוונת להישאר נשואה לגרייס, שבבוא היום תהיה אשה גם מבחינה פיסית. הת'ר פחדה שגרייס תעזוב אותה - אבל האם גרייס לא חששה שהת'ר היא שתעזוב אותה?

"בטח, כן. אני עדיין מפחדת שזה יקרה. אני בשלב התחלתי מאוד של המעבר, הגבול עדיין מטושטש, אבל אני יודעת שיחולו שינויים ואני מוטרדת מהפרשנות שהיא תיתן להם ומכך שתהיה לזה השפעה על המשיכה הפיסית שלה אלי. זה מפחיד אותי מאוד. אבל באופן אידיאלי, בני זוג מתחתנים בתקווה שהם אחים לנפש, וזה משהו שגובר על המגדר".

אני רוצה לשאול את גרייס איך ייתכן שנישואיה היו עיוורים למגדר, אף על פי שהדיספוריה המגדרית גרמה לה סבל מהותי כל כך. אם הנפש אמורה, באופן אידיאלי, לגבור על המגדר, למה היא צריכה בעצם ליהפך לאשה? אחר כך אני שואלת את עצמי למה לא שאלתי אותה את השאלה הזאת. בין השאר, אני חושבת, כי היא מצאה חן בעיני כל כך, וגם בגלל הקוד הלא מילולי שנדמה שאוסר על חקירה עמוקה מדי. מוזר שפאנקיסט טרנסג'נדרי עדיין יכול לעשות כותרות, אבל גרייס חיה בינתיים בעולם שמתייחס לעניין בשלווה מפתיעה. התגובה הרגשית המקובלת לסיפורה היא נונשלנטיות, ואם זה מה שהיא רוצה וזה מה שנחוץ לה, אני שמחה להיענות לה. ובכל זאת נדמה שנונשלנטיות היא תגובה בלתי הולמת לסבל כה חריף, כזה שרק ניתוח קיצוני יכול להקל אותו.

האמון מלא התודה של גרייס בתמיכתה של הסביבה האמריקאית הוא נהדר ומרגיע כאחד, והציניות הבריטית מביכה אותה. האם מישהו רמז כבר שכל העניין הזה עשוי להיות תעלול פרסומי לקידום הלהקה? היא נדהמת: "לא!". האם תהתה אי פעם שמא כל הצהרות התמיכה הנדיבות מסתירות הסתייגויות שלא נאמרות? "לא", היא עונה, "בשלב הזה אני מניחה שאני מאושרת בתמימותי".

ועם זאת יש בה כוח מרשים. "כשאני אומרת ‘אני טרנסג'נדרית', זה מעביר את הכוח של השיחה לידיים שלי", היא מסבירה. "כי אחרי זה, מה כבר יכולים לעולל לי?"

אני סקרנית לשמוע על חוויותיה הראשונות מהחיים הפומביים בתור אשה. האם עכשיו היא בוחנת בקפידה את הופעתן של נשים יפות? האם היא כמהה למראה מסוים שישתווה לאידיאלים בלתי אפשריים.

"זה לא ‘עכשיו'", היא צוחקת. "תמיד הרגשתי ככה. התחושה הזאת תמיד ליוותה אותי כשיצאתי לרחוב או כשדפדפתי במגזינים. על זה אני חושבת. בניגוד לרוב הגברים, שחושבים ‘אני רוצה לזיין אותה', אני חושבת: ‘הלוואי שהיתה לי הגזרה שלה' או ‘יש לה שיער מהמם'".

בעולם מושלם, כמו מי היא היתה רוצה להיראות? גרייס צוחקת. "יש לי עניין עם שיער. אני מתה על השיער של ג'וליאן מור. זה כל מה שהייתי רוצה: את השיער של ג'וליאן מור".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו