בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פוסי ריוט" לא לבד: המוסיקאים שנרדפים על ידי השלטון

מהזמר הכורדי פרהט טונק הכלוא בטורקיה, דרך לו-לו הטיבטי שהועלם ועד ר'זאלה ג'אווד שנרצחה בפקיסטאן - מוסיקאים ב-120 מדינות עדיין נרדפים. אז למה דווקא על רוסיה נרעש העולם? ומה שלום מוסיקת המחאה בישראל?

41תגובות

אובמה ומדונה, ביורק ושרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, פול מקרטני וגארי קספרוב, שאף נעצר באלימות; וגם ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם, העיתונים הגדולים של ניו יורק, וושינגטון ושיקגו, רבבות בני אדם בכל העולם בהפגנות סוערות, עטויי מסכות גרב צבעוניות, ומיליונים בדפי פייסבוק - העולם המערבי התגייס למען להקת הפאנק-רוק הרוסית, האלמונית עד עתה, "פוסי ריוט" (Pussy Riot), נגד משפט הראווה הבזוי שתוזמר נגדה במוסקווה, והסתיים בסוף השבוע בגזר דין של שנתיים בכלא לשלוש מחברותיה, באשמת "חוליגניות שמונעת משנאת הדת". מזמן, אם אי-פעם, לא נרשמה תמיכה מאסיבית כזאת בחופש הדיבור והמוסיקה, אבל סקירה קצרה של מצב המוסיקאים ברחבי העולם מבהירה ש"פוסי ריוט" לא לבד, ושלמוחים נגד דיכוי, כליאה, רדיפה וחיסול מוסיקאים נכונה עוד הרבה עבודה.

במרוקו, למשל, כלוא זמר הראפ הפופולרי אל-חאקד "הזועם" - שנידון לשנת מאסר על ‘פגיעה במשרתי הציבור". כפי שדיווח מארק לוין באל-ג'זירה ביוני, שיר המחאה שלו "כלאב אל-דאוולה" - כלבי השלטון - הוא שחרץ לבסוף את גורלו.

אי-פי

באנגולה - כוכב הראפ לואטי בייראו הושלך לכלא בחודש יוני באשמת הברחת סמים, אחרי שקבוצה בת 15 חברי מיליציה ממשלתית חמושים במאצ'טות ואלות פלדה תקפה זמרי ראפ פופולריים.

ובטורקיה - פרהט טונק, הזמר הכורדי הנפלא, יושב שוב בכלא אחרי שנידון לשנתיים מאסר ביוני; חברו, סקין איידוגאן, חבר להקת "גרופ יורום" העצור תקופה ארוכה, הותקף באלימות בתא כלאו; ונגד הפסנתרן הקלאסי הווירטואוז פאזיל סיי, האהוב במיוחד על קהל התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הוגש כתב אישום בחשד ל"הסתה נגד האיסלאם והעלבת ערכים דתיים" - עבירה שעלולה לגרור עונש של שנה וחצי בכלא. המשפט של סיי, שמנודה בארצו בגלל הצהרתו שהוא "אתאיסט", נקבע לאוקטובר.

וזו רק ההתחלה. מאזרבייג'אן, לצלילי האירוויזיון שזהרו ב"אולם הקריסטל" בבאקו במאי, נמלטו כמה מוסיקאים אזרים נרדפים וביקשו מקלט מדיני באירופה: בראשם הגיטריסט ג'מאל עלי שנעצר ועונה על ידי המשטרה. בפקיסטאן נורתה למוות על ידי מתנקשים רכובים על אופנוע זמרת הפופ הצעירה ר'זאלה ג'אווד, בדרכה לקונצרט במסגרת פסטיבל בפשוואר, וגם אביה נהרג בהתקפה. להקת הפולק-רוק "קרמבמבוליה" מבלארוס, בהנהגת הכוכב לאבון וולסקי, נאלצה להשיק את אלבומה החדש בליטא השכנה, מאחר שחבריה הגולים מבוקשים בארצם. בטיבט נאסר הזמר לו-לו על ידי אנשי ביטחון סינים ועקבותיו נעלמו, ובברזיל הוטלה צנזורה על שירים.

 

גם בקניה נפתחה חקירה נגד שלושה זמרי פופ, ביניהם ג'ון דה מאתיו האהוד, בחשד ל"דברי הסתה נגד ראש הממשלה", ובאיראן, שבה נרשם הקיץ גל של ביטולים למופעי רוק, נידון לתקופת מאסר שלישית הזמר אריאה ארמניג'אד, בן 28.

כל זה קרה רק בחודשים אחרונים. הרשימה עוד ארוכה וכוללת הידוק הפיקוח על הוצאות לאור מוסיקליות (סין), איסור לרקוד לצלילי מוסיקה כורדית את המחול העממי "האלאי" בתואנה שהוא מעודד טרור (טורקיה), פיגוע במופע רוק שגרם לעשרה הרוגים לפחות (סומליה), וחטיפה ועינויים של שני מוסיקאים, זמר ומנצח (מקסיקו). לפי דו"ח האגודה הבינלאומית נגד צנזורה מוסיקלית "פרימיוז" (www.freemuse.org), המדווחת באופן קבוע על מקרים אלה, מוסיקאים ב-120 ארצות נרדפים על ידי השלטונות, מושתקים, נכלאים ומחוסלים.

במה זכתה איפוא "פוסי ריוט" דווקא, שהמקרה שלה עורר גלי אהדה ומחאה חריפים כל כך - ובמיוחד מצד כוכבי רוק מפורסמים, שנמנעים באופן עקבי מהתבטאויות פוליטיות? כנראה שצריך לשיר במדינה מערבית לכאורה, בעלת משטר דמוקרטי לכאורה, כדי לזכות בכזאת אהדה והגנה. מרוקו, אזרבייג'אן, טורקיה - קשה לדמיין כוכבים כמו פטי סמית, "רד הוט צ'ילי פפרס", סטינג ויוקו אונו נחלצים לטובת עמיתיהם המוסיקאים שם.

אי-פי

החרוזים הם הקליעים

לפני כמה שנים, בהפגנה בתל אביב, לקח אחד ממנהיגי הסרבנים את המגאפון ופנה לקהל: "בכלא יושבים עתה שבעה סרבני גיוס", הוא פתח - והיה אפשר לצפות שימשיך בנאום מחאה על העוול שנעשה להם וידרוש את שחרורם המיידי; אבל במקום זאת הוא הרעים בקולו: "כן ירבו! הלוואי שיהיו עשרות סרבנים כלואים, מאות! אלפים!!". הנאום הזה עלה בזיכרון נוכח פרשת "פוסי ריוט": הלוואי שמאות, אלפים, רבבות זמרים ומוסיקאים, ישירו וינגנו נגד עוולות השלטון, יסכנו אותו, יטרידו אותו, יירדפו על ידו - עד שידם תהיה על העליונה, התעוררה המשאלה החרישית נוכח גזר הדין שניתן בסוף השבוע לחברות הלהקה.

אבל בישראל נהוג לחשוב שאין בעולם המוסיקה מי שמאתגר עכשיו את השלטון, או את הסדר החברתי בכלל. ועוד לפני כן, כך נטען, גם אילו היה מישהו כזה, בישראל לא תיתכן רדיפת זמרים: הלא כאן דמוקרטיה וחופש הדיבור נשמר בקנאות, וכל אחד יכול לשיר על מה שבא לו בלי שיצטרף לרשימה שחורה של השב"כ וימצא עצמו מותקף באישון לילה על ידי בריוני שלטון חמושים באלות.

ובכל זאת, כדי לבחון את יציבות הדמוקרטיה עדיין נחוץ אתגר, והיכן זה יימצא? בפלייליסטים של תחנה צבאית? ברדיו הממלכתי? בתחנה של קמפוס אוניברסיטאי? בכל אלה קשה להיתקל בחתרנות, באיזו מלת ביקורת, אפילו מעודנת. וזה מובן, כי מוסיקת מחאה לא הולכת עם מימסד. היא מתקשה לשאוב ממנו וגם לצאת נגדו בה בעת, ולכן היא אינה נשמעת במיינסטרים הישראלי. הזמרים החשובים, הלהקות הבולטות - אלה נזהרים מהצהרה כלשהי, אפילו מובלעת, בענייני פוליטיקה או חברה, ולמעט הבלחות שנובעות יותר מריפוד המצפון מאשר מאקטיביזם, אין שומעים דבר.

בתחום הפופ-רוק המערבי על נגזרותיו השונות דווקא היו ניסויים בשנות ה-90, בהשראת "פוליאנה פרנק" החריפה, ולהקות רדיקאליות כמו "דיר יאסין" או "סמרטוט כחול לבן" נשמעו לתקופה ונדמו. קאמבק צפוי של "הבילויים", שהטקסטים שלהם הצליפו בלי רחמים בסמלים לאומיים, מזרים דם חדש למחאה: "כמו כל כוח גרילה שמכבד את עצמו, בילינו את השנים האחרונות במסתור, מלקקים את הפצעים ואוגרים ידע, כוח ונשק, וכעת.... אנחנו מרגישים מוכנים להגיח למתקפת בזק נוספת, בתקווה לחזור עם שלל רב ועם כמה צלקות למזכרת", כדברי הלהקה.

 

המחאה המוסיקלית בישראל נשמעת היום בשוליים. ביותר ממאה מועדונים של יוצאי רוסיה, מהם צמחו להקות כמו "Shitty CT" ובשכונות של יוצאי אתיופיה, אפשר לשמוע את ההתרסה על ההזנחה והדיכוי התרבותי - ברוק כבד, בהיפ-הופ וראפ, עם להקות נוסח "קיי-ג'י-סי" מקריית גת. וכאן אפשר לשמוע גם צלילי מחאה, ולא רק טקסטים של מחאה. כי מוסיקת מחאה, כפי שהראו חברות "פוסי ריוט", אינה מתמצה רק במלים: כשרוקדים ומנגנים פאנק-רוק בדיסטורשן ושרים בצעקות ועוטים מסיכות גרב משעשעות-מפחידות - וכל זה בכנסייה פראבוסלבית - אז מתעורר המימסד. אז הוא מתחיל לפחוד באמת.

 

בשוליים החלה אצלנו מוסיקת מחאה גם בקרב הערבים-פלסטינאים תושבי ישראל: תאמר נפאר ו"דאם" שהתחילו את הסגנון הייחודי של הראפ הערבי, וסאמח זקות - הראפר "סאז", יליד רמלה - שפרש מהם ויצא לדרך עצמאית. "החרוזים הם הקליעים" שר סאז, וגולל לפני כשלוש שנים בראיון ל"הארץ" את סיפור הולדת הסגנון: "'היפ-הופ פלסטיין', זו הדרך למחות על המצב בלי נשק", הוא הסביר בשיחה בבית לחם, בהפסקת המופע הפלסטיני-הבינלאומי בשם זה, שבו השתתפה גם הראפרית הבריטית-פלסטינית שאדיה מנסור, "וזו הדרך לתת לאנשים תקווה. להוכיח גם למי שבא משום מקום שיש לו לאן ללכת".

ובסיור ברמלה קצת אחר כך הוסיף סאז בגאווה כי "הראפ הערבי התחיל מפה" - והחווה בידו על הרובע הרמלאי שנקרא עד היום "גטו", שם שניתן לו ב-1948 - "ומכאן אנחנו משפיעים על כל האזור, על ארצות ערב ועל פלשתינאים בעולם".

דניאל צ'צ'יק

וסאז המשיך: "אחד המנהיגים הישראלים אמר פעם, ‘כל עוד הערבים לא ניצבים בקו אחד, אין לנו ממה לחשוש', אז זהו שיש לי חדשות: בהיפ-הופ כן ניצבים בקו אחד. מה שהפוליטיקאים לא הצליחו, ליצור קירוב לבבות, קורה דרך המסר הקטן הזה שצומח כאן. אחמד כבר לא נחמד".

ובשוליים גם התחילה מוסיקת המחאה שהיא אולי המשמעותית ביותר היום, אם כי הסמויה מכולן, בהתחפשותה לשיא הממסדיות: הפופ המזרחי. מה שהתחיל כמוסיקת קסטות בתחנה המרכזית בתל אביב נשמע היום מעל כל במה מהוגנת; אבל כשמתוודעים לריאקציה החריפה שמחולל הסגנון המזרחי, לבוז המופגן לטקסטים של השירים המזרחיים, לזלזול בצורת ההגשה שלהם, לרתיעה מהמסחריות-כביכול שלהם - מבינים שמשהו בהם מאיים על הסדר החברתי ועל ההיררכיה שקובעה כאן בעמל רב, ושטמונה בהם קריאת תיגר על עצם ההגדרה של "ישראליות" - במוסיקה ובתרבות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו