בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלוז בתל אביב, בין מיסיסיפי לאיראן

זה נשמע כמו זמן טוב עכשיו לבלוז, על רקע המשבר הכלכלי והמלחמה המאיימת, והזמר האמריקאי רוברט בלפור סיפק את הסחורה באופן מהפנט

8תגובות

זה נשמע כמו זמן טוב לבלוז עכשיו בתל אביב, עם כל הדיבורים על משבר כלכלי ואולי מלחמה קרובה. רוברט בלפור, זמר הבלוז בן ה-72 ממיסיסיפי שנחת כאן ביום חמישי שעבר להופעה אחת בבארבי, בהחלט סיפק את הסחורה.

בלפור, נצר כמעט אחרון למסורת מפוארת של הדרום העמוק בארצות הברית, שווק כאן במידה רבה של צדק כ"דבר האמיתי". ימית הגר, חובבת בלוז שהתאהבה בשירים שלו תודות להשמעות תכופות בתוכניתו של ערן סבאג בגלי צה"ל, לא רק השכילה להביא לתל אביב את הקשיש המרשים הזה מהצד השני של העולם, אלא גם הצליחה למלא את בארבי עד אפס מקום. כשבלפור עלה לבמה, נעזר במקל הליכה, לבוש בקפידה בחליפה, עניבה ומגבעת, הוא התקבל בתשואות רמות. "לא האמנתי שזה יקרה, אבל הגעתי בסוף", אמר במבטא דרומי כבד. "אף פעם לא חלמתי, אבל הגעתי".

סבאג, שפתח את הערב בהתרגשות מסוימת, דיבר על ה"חלוציות" שבהופעה בתל אביב והדגיש כדרכו את האותנטיות שבבלוז בכלל ובבלוז ששר בלפור בפרט. בלפור הוא אכן נציגה של אסכולה מאוד ספציפית: הבלוז של הגבעות בצפון מדינת מיסיסיפי. זה אזור חקלאי, עני ומרוחק יחסית מהערים הגדולות, שהאמנים שצמחו בו פיתחו סגנון מקומי ייחודי: גיטרה חזקה ותוקפנית, על סף הכאוס, שמתמקדת באקורד אחד ובמקרה הטוב מחוברת למגבר - מוסיקה שאפשר לנגן באותה מידה על המרפסת האחורית של בית דרומי וב"ג'וק ג'וינט", הבר המאולתר במסיבת סוף השבוע.

רונן גולדמן

המהדרין מבדילים בין הסגנון הזה לסגנון המוכר יותר, גם הוא אקוסטי מעיקרו, מהדלתא של נהר המיסיסיפי (העוברת ממערב לגבעות) וכמובן בינם לבין אחיינם הצעיר יותר - הבלוז החשמלי, העירוני, של שיקגו, שהתגבש בעקבות הנהירה הגדולה של מיליוני שחורים צפונה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. יש טהרנים ודקדקנים שיסבירו לך באותות ובמופתים מדוע הבלוז של הגבעות עולה על כל הסגנונות האחרים.

אבל בלפור, שבא לבדו, מצויד רק בגיטרה, רמס את כל ההבחנות הללו (הייתי אומר רקד עליהן, אבל האיש לא קם מהכיסא). ההופעה שלו נשענה לא רק על שירים מתקליטיו, אלא גם על גרסאות כיסוי לקלאסיקות של אנשי בלוז אחרים. נכון שהסגנון הבסיסי שלו מזכיר אמנים בני חלק הארץ שבו נולד, כמו מיסיסיפי פרד מקדואל ובעיקר ג'וניור קימברו (חפשו את "רוב הדברים לא הסתדרו", אלבום מופתי). אבל הקלאסיקות היו שייכות דווקא לבני הדלתא שהתפרסמו כשעברו לצפון וחישמלו את הצליל שלהם בשנות ה-40 וה-50 - מאדי ווטרס, האולין וולף וג'ון לי הוקר. כאילו אמר: כל זה לא משנה הרבה. הבלוז הוא אותו הבלוז ולא חשוב מאיפה בדיוק הגיע. בלפור הרי למד אותו מפרד מקדואל ומהתקליטים של מאדי ווטרס, ששאב השראה מרוברט ג'ונסון, שבכלל למד לנגן בגיטרה על פי האגדה מהשטן בכבודו ובעצמו.

בלפור העניק לנו שעתיים שראויות להיזכר, חציין כיתת אמן וחציין טקס וודו קדום, בלא שום שכבה מרככת של פילטר. מה שאולי נשמע תחילה מעט מונוטוני קיבל בהדרגה נופך מהפנט ומקסים. כשדיבר עם הקהל, בין השירים, היה קשה לעתים לעקוב אחר המבטא המתעתע. אבל מפיו של הג'נטלמן הדרומי המנומס הזה, גם קלישאה כמו "אם אתה לא יודע מאיפה אתה בא, לא תדע לאן אתה הולך" נשמעה לפתע הגיונית בעליל. בחוץ, בלילה תל-אביבי מיוזע, הידהדה דווקא שורה ממופע החימום היפה (והקצר מדי) של גיטריסט הבלוז הישראלי, איתי פרל: "אני יורד דרומה, חפשו אותי כשהפצצה תיפול".

רוברט בלפור. מועדון בארבי בתל אביב, 23.8



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו