אור הכתוב: על ספרו החדש של אהוד בנאי

מחוץ למסגרת המוכרת של שיריו, ספרו החדש של אהוד בנאי, "זה המקום", מאפשר להתבונן בשפה היצירתית הייחודית שלו, שמתבססת על המבט באחר ועל המבט לאחור

בן שלו
בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

כשאהוד בנאי עלה על במת המוסיקה הישראלית עם אלבום הבכורה הפנומנלי שלו, הוא העניק למאזינים שלו, וגם לקולגות, שיעור בהתבוננות. שיעור כפול, ליתר דיוק. המבט הראשון שבנאי הציע היה המבט באחר. זאת היתה הצעה רדיקלית בדרכה הצנועה. המוסיקה הישראלית לא היתה רגילה למבט הזה. הזמר העברי ידע להתבונן בקבוצה, והפופ והרוק למדו להתבונן באינדיבידואל, אבל כמעט אף אחד לא חשב להסיט את המבט אל האחר: אל השולי, הנידח, המדוכא. בנאי נמשך אל האנשים השקופים האלה, סיפר את הסיפור שלהם, וסיפר באמצעותם את הסיפור של החברה הישראלית.

לצד המבט באחר, בנאי הציע מבט נוסף: המבט לאחור. לא שחסרים במוסיקה הישראלית שירים על נושאים תנ"כיים, אבל על פי רוב יש חציצה ברורה בין השירים האלה לבין העולם שלנו. אצל בנאי אין חציצה - יש רצף היסטורי אחד, שיש בו טשטוש גבולות בין קדום לעכשווי ובין מיתי לקונקרטי. בנאי התארח לא מזמן בסדרה של עופר שלח על אמריקה בערוץ 8 ואמר שם שאם האלמנט המכונן של התרבות האמריקאית הוא המרחב הגיאוגרפי, האלמנט המכונן של התרבות הישראלית הוא המרחב ההיסטורי. להם יש אלפי קילומטרים, לנו יש אלפי שנים. התובנה הזאת היא ללא ספק אחת מאבני היסוד של היצירה של בנאי, שרבים משיריו מתנהלים בשניים או שלושה מעגלי זמן: הווה, עבר קרוב, עבר רחוק.

אהוד בנאיצילום: אמיל סלמן

היתה נקודה ספציפית בתחילת אלבום הבכורה של בנאי שבה המבט באחר והמבט לאחור התמזגו לכדי משפט אחד מרעיש ומטלטל - "מי יידע אם אברהם לא היה שחור". 25 שנה אחרי ש"אהוד בנאי והפליטים" ראה אור, הפראזה הזאת איבדה בהכרח את האפקט המחשמל שלה, אבל בזמן אמת, בהאזנות הראשונות לשיר "עבודה שחורה", היא היתה כמו מכת ברק. בנאי ראה משהו שאף אחד אחר לא ראה.

עם השנים התרגלנו לצורת ההתבוננות המיוחדת של בנאי. המבט באחר והמבט לאחור כבר לא נראים לנו כמו הצעה חדשה ומלהיבה. זאת השפה של בנאי, וזאת שפה נפלאה שיש לו זכויות יוצרים עליה, אבל אנחנו כבר יכולים לנחש פחות או יותר איך היא תהפוך לשיר. זה לא מבטל את האפשרות שהשיר יהיה מעולה, וראו למשל את "מעשה בארבעה" מתוך האלבום האחרון של בנאי, שיר שמביא את הפרדס התלמודי לגבעתיים של שנות השישים, אבל כמה שירים כאלה יש בבציר של בנאי מהשנים האחרונות? לדעתי לא הרבה.

בנאי הוציא לאחרונה את הספר "זה המקום", ובו שישה פרקים-סיפורים המבוססים על הביוגרפיה שלו אבל לא מתחייבים על היצמדות למציאות ("קובץ הסיפורים המובא בספר הזה משלב בין הדוקומנטרי והבדיוני", נכתב ליד עמוד התוכן). זה ספר נהדר, שמאפשר להתבונן בשפה היצירתית הייחודית של בנאי, זו המבוססת על המבט באחר והמבט לאחור, כשהיא יוצאת אל מחוץ למסגרת המוכרת של השירים וניטעת בתוך הקשר אחר. זה לגמרי לא מובן מאליו שהשפה של בנאי תשמור על התוקף שלה גם בהקשר ספרותי, ותענוג לקרוא את "זה המקום" ולהרגיש שהיא עובדת.

הפתיחה מעלה חששות. "זה המקום" נפתח בתיאור משועשע של מצבו העגום של בנאי כאדם צעיר. הוא בן עשרים ומשהו, מחפש את עצמו, מחלק דואר בגבעתיים לפרנסתו, פוגש מישהי שהיתה בכיתה שלו, וכשאמה של הבחורה שואלת מה הוא עושה הוא משיב "עובד ולומד". כשהאשה שומעת שהוא עובד כדוור, היא אומרת "נו, לפחות אתה לומד. מה אתה לומד?". "נהיגה", משיב בנאי הנכלם ובורח מהמקום. סיפור חביב, אבל בתור יריית פתיחה של ספר הוא לא מאוד מבטיח, מה גם שנדמה כי כבר שמענו אותו בהופעות של בנאי.

אבל אז, אחרי הפתיחה המהוססת, קורה לספר משהו טוב. בנאי מפעיל את המבט הכפול שלו, והטקסט מתחיל לזוז, להיפתח, להיזרק לכל מיני כיוונים, לנוע בין אנשים שונים ובין זמנים שונים. והקורא, אף שהוא מכיר את בנאי היטב ויודע שכך הראש שלו עובד, בכל זאת מוצא את עצמו מופתע מיופיו של השיטוט הספרותי החופשי בין טיפוסים, מקומות וזמנים, שיטוט שיש בו משהו מדוד ומאופק כי זהו אופיו של בנאי אבל יש בו גם ממד זרוק של מסע לא מתוכנן.

"גן העלייה השנייה", הסיפור הראשון (והטוב ביותר בקובץ לטעמי), הוא סיפורו של בנאי בן העשרים-ומשהו באמצע שנת השבעים, אבל כבר בעמודיו הראשונים מתרחבת היריעה, ואנחנו מבקיעים אל מעגל זמן אחר, שבו גיבור העלייה השנייה נוח נפתולסקי, ידידם של ברנר ורחל המשוררת, מנסה למצוא את מקומו בארץ ישראל. מנסה ומובס. כמו הצעירה מקבוצת כנרת שהתאבדה כי לא עמדה בדרישות הקבוצה, כמו המשפחות התימניות שהתיישבו בכנרת אך גורשו משם על ידי החלוצים שבאו ממזרח אירופה. בנאי, כהרגלו, נמשך אל הנידחים, המנוצחים והאנדרדוגים.

אחר כך הסיפור חוזר אל שנות השבעים ואל בנאי שנוסע לגליל כדי להיות רועה צאן, וכעבור כמה עמודים, מתוך דיר של חקלאי תימני ליד בקעת ארבל, הסיפור מפליג בטבעיות גמורה אל שני חכמים שהלכו בבקעה לפני אלפיים שנה, ואז העלילה חוזרת אל שנות השבעים, אל הבית הזמני שבנאי מוצא אצל שני חולמים שלא מצליחים להקים משק אורגני, ושוב אחורה בזמן אל סיפורו של נוח נפתולסקי בתחילת המאה העשרים, ובחזרה אל החושה הגלילית של בנאי ואל העזיבה שלה לטובת תחנה נוספת במסע. החכמים הקדומים, איש העלייה השנייה, בנאי והטיפוסים שהוא פוגש - כולם חלק מאותו סיפור, שנמצא בתנועה מתמדת, בחיפוש בלתי פוסק, וגם בתחושה ברורה של אי-נחת.

"המקום" שמופיע בשמו של הספר משנה את משמעותו במהלך הקריאה. בסיפור הראשון, ובאופן כללי בפרקים שעוסקים בבנאי הצעיר, "המקום" הוא המסע עצמו, החיפוש של בנאי אחרי הוויה שבה הוא ירגיש שייך, הוויה שתעלים את הספקות והאי-נחת. בהמשך הספר הוא מוצא את ההוויה הזאת, ובפרקים שמספרים על בנאי של 15 השנים האחרונות "המקום" הוא אתר ספציפי, תחום בין ארבעה קירות. בית הכנסת, זה המקום. נעלמו הספקות, התנדפה האי-נחת. המלה הראשונה שקופצת לראש כשקוראים את הפרקים האלה היא "שלווה". תם החיפוש, לטוב ולרע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ