טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכי אינדי שיש

יהודה לדג'לי עשה ככל יכולתו להכשיל את הקריירה המוסיקלית שלו, אבל השירים שלא הפסיקו לנבוע ממנו ניצחו. עם עזיבתו את הארץ מספר אחד היוצרים המעניינים שפעלו כאן איך התגלגל לישראל, מה עבר ב-20 שנות שהותו כאן ולמה הוא אוהב שלישיות מוסיקליות

תגובות

ליד דלת דירתו של יהודה לדג'לי בירושלים היו מונחים ביום רביעי שעבר שישה תרמילים גדולים ומלאים. לידם ניצב מנשא של חתול. "אני לא יודע איך הוא יחזיק מעמד סגור במשך כל הטיסה. זה הולך להיות 17 שעות", אמר לדג'לי בדאגה. על הניאגרה בשירותים עוד היו מונחים שלושה ספרים (קפקא, הרמן הסה וברנרד שאו), אבל כל יתר חפציו של לדג'לי כבר היו ארוזים בתרמילים. באותו לילה בחצות הוא טס ללוס אנג'לס, להתחיל שם חיים חדשים. 21 שנות חיים בישראל, מחצית מחייו של הזמר הנהדר הזה, באו אל קצן.

השיר שעלה במחשבה עם הכניסה לדירה היה "Movin' on", שיר עזיבה יפה של לדג'לי שנפתח במלים "Movin' on, just like we agreed on/ to new success, or not, in different seasons". אלא שהשיר מדבר על פרידה כפולה, ממקום ומאהובה, וטעון במשקע עמוק של עצב, ואילו הפרידה הנוכחית של לדג'לי היא רק מהמקום. אשתו מחכה לו בלוס אנג'לס, כך שהשורה שאומרת "Baby, it's you that's missing" תישאר רק בשיר. ובכל זאת, העצב, הבלבול והחששות ניכרו על פניו של לדג'לי 12 שעות לפני הטיסה לאמריקה. זה לא פשוט לעזוב מקום אחרי כל כך הרבה שנים, גם אם אשתך אמורה לאסוף אותך בשדה התעופה.

בשנים האחרונות שמו של לדג'לי ריצד מפעם פעם על המכ"ם של חובבי האינדי. רק לפני כשנה ראיתי אותו בפעולה לראשונה. זה קרה בפסטיבל האינדי החיפאי "חיפולק". לדג'לי, שפתח את הפסטיבל בהופעת סולו, עם גיטרה אקוסטית בלבד, הגיע לחיפה כמו זמר נודד אמיתי. "אני מצטער אם זה לא היה ביצוע כל כך מוצלח, באתי לכאן בשתי מוניות שירות", הוא אמר לקהל אחרי השיר הראשון.

אבל הביצוע לשיר, "American Movie", היה מצוין, וכך גם השירים האחרים. לדג'לי שר חזק ומדויק ועמוק, וניגן היטב, וגם אם לא הבנת עד הסוף את הסיפור שהוא סיפר, יכולת להרגיש שיש שם סיפור ושהוא נובע מנפש מורכבת ומרתקת. בקיצור: יש מעט מאוד זמרים שיכולים להחזיק הופעה עם גיטרה בלבד, ולדג'לי התגלה כאחד מהם. באמצע ההופעה הוא אמר לקהל, "אם מישהו חוזר במכונית לתל אביב, אני אשמח לקחת אתו טרמפ". והוא גר בכלל בירושלים.

אחרי ההופעה ההיא תיכננתי להתקשר אליו ולפגוש אותו. הוא נראה כמו בן אדם מיוחד ומעניין, שלא לדבר על כך שהוא התגלה כמוסיקאי מצוין. אבל שכחתי מהתוכנית הזאת, ומכיוון שלדג'לי בקושי הופיע בשנה האחרונה, לא היו יותר מדי סיבות להיזכר בו. עד שאיש תרבות ירושלמי, שהוא אחד מיזמי הרדיו האינטרנטי "רעש האואר", התקשר בשבוע שעבר, המליץ להקשיב להופעה שלדג'לי הקליט בתחנה ואמר, ‘דרך אגב, הוא עוזב את הארץ השבוע".

זה לא מאוד מועיל לראיין זמר שחי כאן הרבה שנים דווקא ביום שהוא עוזב את הארץ, אבל מוטב מאוחר מאוד מאשר אף פעם לא. וכך, לפני שהכניס את החתול למנשא וארז גם את הספרים של קפקא והסה, לדג'לי התיישב לספר מה הביא אותו לישראל ב-1991, מה הוא עבר כאן ב-20 השנים האחרונות ומדוע הוא עוזב עכשיו.

על השאלה האחרונה הוא לא שש להשיב. "לאשתי יש משפחה בלוס אנג'לס, וההורים שלה מזדקנים, והיא מתגעגעת. זאת אחת הסיבות שאנחנו עוזבים", אמר. "אני לא בטוח שאני רוצה לדבר על סיבות אחרות. אני מרגיש שטבעי בשבילי להמשיך. אני מוכן לנסות משהו אחר. ישראל היא כמו בית בשבילי, אבל אתה שומע את המבטא שלי. אחרי 21 שנים אני עדיין מרגיש קצת, איך אומרים, לא אזרח סוג ב', אבל אני לא שולט כאן כמו שיכולתי לשלוט. אני גם קצת מתגעגע לשפה שלי, לתרבות. בעצם אני לא יודע אם יש בלוס אנג'לס תרבות. אני בכלל מקנדה".

לדג'לי נולד בעיר לונדון באונטריו וגדל בחווה שהיתה שייכת לאביו החורג (אביו הביולוגי עזב את המשפחה כשלדג'לי היה ילד קטן). "לא היינו חקלאים ולא עבדתי בחווה, אבל היא מאוד השפיעה עלי", הוא מספר. "היה מרחב גדול, היה זמן לדמיין, ואני חושב שמכיוון שגדלתי בחווה אני עדיין לא כל כך מחובר לחיים החיצוניים. אם רציתי לבקר חבר, הייתי צריך לנסוע באופניים מרחק שהוא כמו המרחק בין הדירה הזאת לבית לחם. בקיצור, הייתי לבד הרבה זמן, ואהבתי את זה. יש לי זיכרונות טובים מהילדות".

האידיליה הכפרית הסתיימה בבת אחת כשלדג'לי היה בן 12. אביו החורג מת, ולדג'לי ואמו נאלצו לעזוב את החווה ולעבור לעיר. "ההרגשה היתה שעזבנו את גן עדן ועברנו לגיהנום", הוא אומר. "ממקום שהשטח שלו הוא כמו של שני קיבוצים לקופסה קטנה בתוך בניין עם קופסאות אחרות. זאת היתה טראומה. קצת השתגעתי מזה. כעסתי מאוד, פחדתי מאוד. אני חושב שכל החיים שלי הם התמודדות עם הטראומה הזאת, ואני בטוח שהמאבק הזה נכנס גם לשירים".

גיטרה כפשרה

המוסיקה היתה קרש ההצלה של לדג'לי בתקופה שאחרי הגירוש מגן עדן של החווה, ובעיקר הרוק המטאלי של "איירון מיידן" ו"בלאק סאבאת". "אני אוהב מוסיקה כבדה, אבל עם מלודיה, אני לא אוהב סתם רעש", הוא אומר. "אם יש לזה מלודיה ומבנה, יאללה".

הוא עדיין אוהב את "איירון מיידן" ו"בלאק סאבאת", כמו את "נירוונה", אליוט סמית, בטהובן, באך ומזמורים גרגוריאניים ("המטאל של ימי הביניים"). "אבל זה נדיר מאוד שאני מתלהב ממוסיקה", הוא מסייג. "אני קצת כמו נזיר. יש הרבה ללמוד מלא להקשיב למוסיקה".

כנער במצוקה, לדג'לי לא הסתפק בהקשבה למוסיקה. היה לו גם צורך להתחיל לנגן בעצמו. "רציתי תופים כדי להוציא אגרסיות", הוא מספר, "אבל גרנו בקופסה ואמא שלי פחדה שיסלקו אותנו ממנה, אז התפשרתי על גיטרה". הנגינה בגיטרה היתה מעין תרפיה, וכך גם כתיבת שירים: "משהו מטריד אותי, מפחיד אותי, משמח אותי, אז אני מעביר אותו דרך שיר ומוציא אותו. חסכתי הרבה כסף של טיפול פסיכולוגי בזכות המוסיקה".

כשהמוסיקה לא הספיקה כדי להרגיע את הכאב, לדג'לי פנה אל הסמים. "התנסיתי הרבה, כמו שאומרים", הוא מחייך. "המצב בבית עם אמא שלי היה קשה, והסמים היו כל כך זמינים".

כשהיה בן 16 או 17 אביו הביולוגי חידש את הקשר אתו. האב נהפך לנוצרי שנולד מחדש, ובשביל נער במצוקה רגשית גם הדת היתה מפלט. אחרי טריפ רע במיוחד של אל-אס-די, שבמהלכו הרגיש שהוא כמעט משתגע, "כל הדיבורים הנוצריים של אבא שלי נשמעו פתאום הגיוניים", אומר לדג'לי. כמה שנים לאחר מכן, כשהיה בן 21, החליט לחסוך כסף ולצאת למסע ארוך בעקבותיו של ישו, וכך התגלגל לישראל.

ההרפתקה התחיל במסע אופניים לרוחבה של קנדה, שנמשך כמה חודשים. אחר כך טס לדג'לי לאמסטרדם, משם נסע באופניים לאיטליה ויוון, ואז הפליג לחיפה. את השם יהודה הוא אימץ בישראל. כשהוא נשאל מה היה שמו הקודם, הוא אומר: "אני חייב להגיד? אני מעדיף להיות כוכב רוק מניאק ולא לגלות. אני כבר מרגיש קצת חשוף, אז נשאיר את זה בסימן שאלה".

בישראל הוא חי זמן מה בקבוצת שילר ליד רחובות, אחר כך עבר למושב ואז החליט להתגייר. הוא עלה רשמית ב-1995, למד באולפן ופגש שם את אשתו הראשונה. בני הזוג עברו לירושלים ונולדו להם בן ובת, כיום בני 15 ו-13. לדג'לי למד הנדסת חשמל ולימודי קודש במכללה דתית, אבל נשר ממנה אחרי זמן קצר. בשעות המתות בבית, כשאשתו יצאה לעבוד והילדים היו בגנים, הוא חזר לכתוב שירים. חבר הביא לו טייפ ארבעה ערוצים, ולדג'לי מילא אותו בסקיצות ורעיונות.

מדינה קשה

כשהיה כבן 30 התגרש ועבר לדירת חדר במוסררה, שבה חברי הפנתרים השחורים היו נפגשים 30 שנה קודם לכן ומתכננים את המהפכה, הוא מספר. "רק אחרי הגירושים התחלתי לחלום להופיע. הייתי כבר בן 32 ולא ידעתי איך עושים את זה. אני זוכר שעברתי פעם ליד בית המוסיקה (חנות תקליטים וחלל הופעות בירושלים, ב"ש) וראיתי שיש שם הופעות בחינם, וחשבתי שאולי גם אני יכול. אבל הייתי כל כך פחדן שלא העזתי להיכנס".

בסוף הוא התגבר על הפחד, הופיע בבית המוסיקה וכעבור זמן מה הוציא בלייבל הקטן של המקום, שהפעילו יעד ון לייבן ובנימין אסתרליס, את האלבום "Visiting Hours". האלבום התקבל באהדה ואף בהתפעלות אצל חובבי מוסיקה עצמאית, ואף שהתהודה שלו היתה מזערית למדי, לדג'לי התקשה להתמודד אתה. "נבהלתי קצת", הוא אומר. "לא שהפכתי להיות כוכב נולד, אבל אפילו מעט תשומת הלב הבהילה אותי. חשבתי לעצמי ‘ואו, נראה שזה הולך לאנשהו, ואני לא מרגיש מוכן. אני מתוסבך מדי. שתוי, מסטול, פוחד".

הוא התחיל להחמיץ הופעות. "פשוט לא יכולתי לעשות את זה", הוא אומר. "האנשים שקבעו את ההופעה היו מתקשרים ולא הייתי עונה להם. גם את ההופעה ב'אינדינגב' לפני שנתיים ביטלתי. לפחות היה לי הכבוד להתקשר ולהודיע. היום אני אומר לעצמי, ‘איזה מטומטם, היית יכול לחלוק את המוסיקה שלך עם אלפי אנשים', אבל אז הרגשתי שאני לא יכול".

לדג'לי הצליח להתגבר על חוסר התפקוד, בעיקר בזכות העובדה שהשירים לא הפסיקו לנבוע ממנו. "הבנתי שגם כשאני מנסה לקלקל לעצמי, אני לא יכול לעצור את השירים", הוא אומר. "זאת הדרך היחידה שלי להוציא את כל הכעס, הכאב, התסכול, הבושה, האשמה, לא משנה מה. השירים הפכו להיות אפלים יותר, כבדים יותר, והתחלתי להופיע שוב, כמו תינוק שלומד ללכת. בניתי את הביטחון שלי מחדש".

דבר נוסף שעזר ללדג'לי לבנות את הביטחון שלו היה הנגינה עם מוסיקאים אחרים. במשך שנים הופיע לבד, והוא עושה זאת נהדר, אבל נמאס לו מהפורמט. הוא הרגיש בודד מדי, חשוף מדי. בחודשים האחרונים הוא ניגן הרבה עם שני מוסיקאים ירושלמים, הגיטריסט תני קלפסדל והמתופף דודו המנחם, והעבודה אתם עשתה אותו מאושר. "אני ממש בקטע של משולשים", הוא אומר בהתלהבות. "לא אכפת לי אם זה גיטרה-בס-תופים או גיטרה-כינור-דרבוקה. שלוש זה המספר האידיאלי. זה יותר נוח מלבד, וגם יותר כוח. התוכנית שלי היא לעשות אותו דבר בלוס אנג'לס. אני רוצה להקים שם שלישייה".

כשהוא נשאל איך הוא מרגיש רגע לפני העזיבה, הוא אומר: "זאת מדינה קשה מאוד. אני מופתע ששרדתי כאן 21 שנה. אני באמת רואה את זה ככה. להיות עולה חדש זה לשרוד. זה לא כל כך שונה מכל האריתראים והסודאנים, אף על פי שאני לא משווה את עצמי אליהם. אחרי 20 שנה לא הרווחתי כאן כלום. אין לי שום חיסכון. יכול להיות שזה בגלל האישיות שלי, אבל אני רואה את זה גם אצל חברים. It's fucking hard, man.

"אבל למרות שעברתי כאן דברים קשים, אני הרבה יותר חזק, גם בגישה שלי לחיים וגם מבחינה מוסיקלית. אמרתי קודם שלא הרווחתי כאן כלום, אבל זה לא נכון. הרווחתי את עצמי. בניתי דמות של עצמי שאני מכבד, ואני חושב שאני משקף את זה במוסיקה. אני נוסע עכשיו ללוס אנג'לס עם התקווה הזאת".

ערכה את העמודים: צפי סער

אמיל סלמן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות