פול לסטר, גרדיאן
פול לסטר, גרדיאן

גרדיאן

"הכל בסדר, חבר?" אומר סטיבי וונדר בחיקוי גרוע למבטא קוקני כמו דיק ון דייק ב"מרי פופינס". הוא עייף, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבקליפורניה, שם הוא מתגורר, השעה עכשיו שתיים וחצי לפנות בוקר; אבל העייפות לא מפריעה לו להיות שמח ומשעשע כהרגלו. היא גם לא מונעת ממנו לדבר בהרחבה על 50 שנות הקריירה שלו, ועל האירועים שעיצבו אותה.

הוא לא מהמקמצים בדיבור. עד מהרה הוא מתאר בפרוטרוט את תאונת הדרכים שבה כמעט מת. זה קרה ב-1973. המכונית שבה נסע טסה לתוך משאית. הוא נפצע קשה. "זה קרה בשישה באוגוסט, כמעט מתי בתאונת הדרכים הזאת", הוא נזכר. זה תאריך חשוב גם מסיבה נוספת: "בשישה באוגוסט 1988 נולד בני קוואמי. החיים מצחיקים".

סטיבי וונדרצילום: רויטרס

האם התאונה נשארה אירוע מכונן בחייו? "היא אירוע חשוב", הוא עונה בתשובה טיפוסית לו, "אבל תודה לאל שיצאתי מזה. אלוהים נתן לי חיים, כדי שאעשה דברים שלא הייתי עושה קודם לכן".

אחד הדברים החשובים האלה היה שהוא הכניס את המוסיקה החשמלית לסגנון הסול המודרני, בסדרת אלבומיו המעולים משנות השבעים. האלבומים האלה השפיעו רבות על מוסיקאים מגוונים, ממייקל ג'קסון ופרינס בשנות ה-80, ועד הראפר דרייק וכוכב האר-אנ'-בי החדש והמהולל של השנה, פרנק אושן.

"כן, אני אוהב את פרנק", אומר וונדר, ששר את הפזמון החוזר מ"No Church in the Wild" של אושן באוזני הראפר המצליח כשפגש אותו במסיבה לא מכבר. האהדה הדדית: המבקרים השוו את אלבומו של אושן מ-2012, "Channel Orange", למוסיקה של וונדר. לאחר שחובבי הסול דנו את וונדר לגיהנום בגלל שירי אמצע הדרך כגון "I Just Called To Say I Loved You", קרנו שבה ועלתה. המופע שלו הערב הוא המופע המרכזי של "Bestival" שיימשך עד יום ראשון באי וייט באנגליה.

פרנק אושן. אוהב ומתנצלצילום: רויטרס

הרגע שבו התבגרתי

יש מישהו שלא אוהב אותך?

"חה", הוא מצחקק, ומשתתק לרגע. "יש כאלה, כן. אבל אנחנו לא אוהבים לחשוב על זה". אם יש לו שונאים, הם לא רבים. אולי הוא חושב על ימיו המוקדמים. ב"?Where Did Our Love Go", ספר על תולדות המוטאון, נלסון ג'ורג' מספר על הקנאה שחשו אמני הזרם כלפי הגאון בן ה-12 (כשם התקליט שלו), אף שמתנגדיו השתתקו עד מהרה לנוכח סדרת הלהיטים המופלאים שלו, שאת רובם כתב בעצמו ובהם "My Cherie Amour" ו"For Once In My Life". ב-1971 הוא הוציא את "Where I'm Coming From" המהפכני, האלבום הרציני הראשון - לצד "What's Going On" של מרווין גיי - של חברת התקליטים שעד אז הוציאה בעיקר סינגלים. האלבום סטה באומץ מהצליל האופייני של מוטאון, ונגע בפסיכדליה, בבארוק-פופ ובסול בהשפעת פולק. "היה לי כיף לעשות את האלבום הזה עם סיריטה (אשתו לשעבר)", הוא אומר. "ברי (גורדי, מנהל מוטאון) אמר: 'תעשה מה שבא לך'".

הוא זוכר שכתב את השיר "If You Really Love Me" בדירתה של לורה ניירו, שידעה גם היא להפיק רצפי אקורדים מפתיעים. סמוקי רובינסון, גם הוא זמר וכותב של חברת מוטאון, לא התרשם מהכיוון החדש שלו אחרי שראה את וונדר בתוכנית הטלוויזיה של הקומיקאי השחור פליפ וילסון. "סמוקי צילצל אלי ואמר: 'לא אהבתי את החומר שבחרת. אני חושב שזה ממש מגוחך'. אמרתי: 'לא מעניין אותי מה אומרים, לא אתה ולא אף אחד אחר!' זה היה הרגע שבו התבגרתי במוטאון".

וונדר חבר למלקולם ססיל ולרוברט מרגולף מהצמד האלקטרוני "Tonto's Expanding Headband" וחיפש הקשר מהפכני מסונתז לחזון הסול החדש שלו. הוא המשיך להצליח גם ב-"Music of My Mind" וב"Talking Book" מ-1972, ב"Innervisions" מ-1973 ו"First Finale Fulfillingness" מ-1974. השיא היה באלבום הכפול והנהדר מ-1976 "Songs in the Key of Life". במנגינות המרהיבות ובשילוב בין פאנק פוליטי מחוספס לבין בלדות אלגנטיות, האלבומים האלה קסמו הן לחובבי רוק והן לחובבי סול. וונדר כשל ב-"Journey Through the Secret Life of Plants" מ-1979, אלבום קונצפט כפול מלא טקסטים מנדנדים ברוח העידן החדש, אבל ההצלחה שבה והאירה לו פנים, הן בביקורות והן במכירות, ב"Hotter Than July" מ-1980. ואף שהאלבומים שלו מאז זכו לקבלת פנים מעורבת, יש תמימות דעים בקרב חובבי המוסיקה שתור הזהב שלו היה ארוך באופן יוצא דופן, ארוך יותר משל בוב דילן ומשל הביטלס. וונדר טוען נחרצות שעוד לא אמר את המלה האחרונה בתחום המוסיקה, אף שאלבומו האחרון, "A Time to Love", שהוא האלבום המלא הרביעי בלבד שלו ב-30 השנה האחרונות, יצא ב-2005. "אני עדיין עושה ניסיונות", הוא אומר בהתלהבות. "אני לומד לנגן בכלי נגינה חדש, הרפג'י. זה משהו שבין פסנתר לגיטרה. אני כותב בעזרתו שירים שונים לגמרי - יש לי המון שירים. השאלה היא אם הם ישרדו אחרי. הזמן ארוך, אבל החיים קצרים".

האם עתה, כשמלאו לו 62, הוא מרגיש יותר כיום את היותו בן תמותה? "אני לא מרגיש את זה", הוא אומר על הזמן החולף. "אני יודע את זה, זאת עובדה". הוא חש צורך דחוף להגיע להישגים בספירות לא-מוסיקליות, וסוטה מהנושא כדי לדבר על שימוש בכלי נשק, נושא שהוא מרבה להביע את דעתו עליו בפומבי. "אני מוטרד מהנגישות של כלי הנשק בימינו", הוא אומר. האם הוא מתכוון למתקפת הירי בבכורת "עלייתו של האביר האפל" בקולורדו?

"לא, אני מדבר על השכונות", הוא עונה. "גם זה (האירוע בקולורדו) עצוב, אבל אני מדבר על התרחשות שקורית כמעט כל שבוע בכל מיני ערים. שום פוליטיקאי לא רוצה להתמודד עם זה. הזכות לשאת נשק? מה עם הזכות לחיות?"

האם אתה חושש שמה שקרה לג'ון לנון עלול לקרות לך?

"קיבלתי איומים על חיי, אבל אני לא מבזבז על זה אנרגיה, זה פשוט טירוף".

האם הוא מרגיש את אותו חיבור ל"רחוב" שהיה לו בשנות ה-70, כשכתב הימנונים סוציו-פוליטיים כגון "Living For The City"? "בטח", הוא אומר. "אני נוסע, אני עושה כל מיני דברים".

אתה מוכן לספר מה קורה כשאתה והפמליה שלך מסתובבים בעיר?

"אני מתרכז במה שאני עושה", הוא אומר. "אם מעריצים מצלמים... כל פעם שאני חושב להתעצבן אני נזכר איזה מזל יש לי שאנשים עוקבים אחר הקריירה שלי".

האם אתה בקשר עם סטיבי וונדר הצעיר שכתב, למשל, את "Superstition"?

"בטח. אני מקשיב לו. ואני דואג להמשיך להרגיש אותו דבר".

רבים מהשירים האהובים ביותר שלו היו תגובות נזעמות לעידן ניקסון. בימים אלה הוא תומך בנשיא אובמה. מה דעתו על ראפרים כגון ג'יי-זי, שעל פי הדיווחים יוצא נגד "בי-רוק" (הכלאה בין ברק לבין ברוק, דמות מצוירת מפוקימון)?

הוא נאנח, ואומר בנימה נדירה של סלידה, "אלה שיוצאים נגדו, זה בגלל בורות או כי זה לא משרת את האינטרסים שלהם, וזה בטח קשור לכסף. אבל הכסף שלך טוב רק כל עוד הוא משמש אותך לעזור לזולת, זאת עובדה".

גם לפני התאונה, כשהמוסיקה שלו היתה מלאת חדווה, וונדר דיבר בנימה חרדה על עתיד אפוקליפטי, ועל ההווה מבשר הרעות. "אלה הימים האחרונים של החיים, של היופי", הצהיר, ודיבר ברמיזות אפלות ל"כל הזוועות והצביעות בעולם".

אחרי התאונה הוא נעשה חיובי יותר. האם הוא אופטימי יותר? "אני תמיד אופטימי, אבל העולם לא אופטימי. אנשים צריכים להאמין ולעבור לגישה חיובית, אבל הם מצפים שאדם אחד בלבד יגרום לזה לקרות", הוא אומר. "כדי שזה יקרה צריך שכולם יהיו מגויסים. הלך הרוח צריך להיות אחר. איך ייתכן שיש בעולם גזענות, ב-2012?"

האם חשבת שהגזענות תעבור מן העולם?

"היא לא תעבור מן העולם עד שאנשים יתעמתו עם השדים שברוח האדם. צריך לנסות לחולל שינוי מכל הלב. לשים קץ לעוני, לרעב, לגזענות ולאנאלפביתיות ולמצוא תרופה לסרטן ולאיידס".

האם לא מתחשק לך לפעמים לערער את תדמית המלאך שלך? האם שליח השלום, התפקיד שאתה ממלא כעת מטעם האו"ם, לא רוצה לפעמים להעיף אגרוף למישהו?

"לא", הוא אומר בסבלנות, כמו לילד שאמר משהו מטומטם במיוחד. "כשאדם מחטיף אגרוף למישהו, סימן שהוא ויתר על היכולת שלו לתקשר". וונדר מדבר על "השד שברוח האדם". איך הצליח להחזיק מעמד כשחבריו זמרי הסול המהפכניים - מרווין גיי, סליי סטון, ג'יימס בראון - נכנעו לכאב ולפיתוי?

"קודם כל", הוא מדגיש, "אני לא יותר טוב מאף אחד אחר. אבל אף פעם לא היה בי רצון להשתמש בסמים. כשהייתי בן 21 עישנתי מריחואנה, וההרגשה שזה עשה לי לא מצאה חן בעיניי. כשהתעורררתי למחרת הרגשתי כאילו איבדתי חלק מהמוח".

וונדר גם ראה איך מתים כמה זמרים צעירים ממנו: מייקל ג'קסון, ויטני יוסטון, איימי ויינהאוס. "לבי נשבר", הוא אומר. "את מייקל הכרתי כמובן. הכרתי גם את ויטני, ואני מבין שאיימי היתה בהופעה שלי באנגליה לפני כמה שנים. חשבתי שנשיר יחד דואט - שיר ישן של מרווין מורי ולס, 'Once Upon a Time'. זה היה יכול להיות נפלא". אילו פגש את ויינהאוס, האם היה מנסה להחזיר אותה למוטב, או שלא היה שום טעם?

"תמיד יש טעם", הוא אומר.

אלוהים שבתוכי

וונדר אף פעם לא סטה מהתלם. אבל כשאני שואל אם עיבוד קולנועי לחייו יהיה דרמה, קומדיה או טרגדיה, הוא עונה, "כל התשובות נכונות". האם הוא חושב לפעמים שה"חסרונות" שלו - העובדה שנולד עיוור ושחור - הם שהפכו אותו למה שהוא?

"שמע, זה מצחיק", הוא פותח. "אף פעם לא חשבתי שהעיוורון הוא חיסרון, ואף פעם לא חשבתי שהעובדה שאני שחור היא חיסרון. אני מה שאני. אני אוהב את עצמי! ואני לא אומר את זה במובן אגואיסטי - אני אוהב את העובדה שאלוהים איפשר לי לקחת את מה שהיה בי ולעשות עם זה משהו".

האם אתה לא מרשה לעצמך לפעמים לסקור את הקריירה במבט אגואיסטי?

"לא. זה בזבוז זמן. אני נהנה להקשיב לדברים שעשיתי, אבל בזה זה נגמר".

אתה גאון?

"לא. פשוט בורכתי ברעיונות. הגאון בתוכי הוא אלוהים - אלוהים שבתוכי יוצא החוצה".

בקיץ הוא פגש את מלכת אנגליה לאחר שהופיע במופע חגיגות ה-60 לכהונתה בלונדון. "שנינו ילידי מזל שור", הוא מתפעל. "היה נהדר לפגוש אותה".

אני טוען שאם מישהו משניהם היה צריך להשתחוות בהכנעה, זו היתה צריכה להיות זו שנולדה לתוך מעמד ועושר עצומים, ולא זה שבעבודה קשה שינה את כיוון התרבות הפופולרית, אבל הוא חולק עלי. "אתה חושב ככה כי אתה לא מאמין בכוח וברוח - הם לא מוחשיים אבל הם נמצאים מסביבנו", הוא נוזף בי בעדינות. "מוכרח להיות כוח של אנרגיה גבוהה".

ואף על פי כן, וונדר מודע להשפעתו, ולהשפעתם של אלה שלקחו ממנו את לפיד הסול, כגון אושן. האם הופתע מהמהומה שקמה השנה בעקבות התגלית שראפר יכול להיות גיי?

"אני חושב, בכנות, שיש אנשים שחושבים שהם הומואים, הם מבולבלים. אנשים מבלבלים בין קרבה לאהבה. אנשים יכולים להרגיש שיש ביניהם קשר קרוב. אני לא אומר שכל ההומואים מבולבלים. יש אנשים שרוצים להיות עם בני אותו מין. אבל כאלה הם" (אחרי שהראיון הופיע בדפוס פירסם וונדר התנצלות וטען כי דבריו לא הובנו כהלכה).

ב-1974 תיאר מבקר הרוק האמריקאי רוברט כריסטגאו את וונדר במלים "טיפש מלאכי". הוא כתב: "אני לא אומר שהוא טיפש גמור; אני אפילו לא אומר שהוא לא גאון. אבל אי אפשר להכחיש שאם הייתם שומעים ברדיו את סטיבי בראפ על תנודות אלוהיות ועל אחווה אוניברסלית... לא הייתם מתרשמים במיוחד מכושר ההבחנה האינטלקטואלי שלו".

אין ספק שצריך להפסיק להיות ציניים כשמקשיבים לוונדר. אבל הוא לא מוכן להתאים את עצמו לתוויות. "אף פעם לא אמרתי שאני זמר סול או אר-אנ'-בי", הוא עונה כשאני אומר בזהירות שהמוסיקה שעשה בשנות ה-70 היתה גרסת הסול לרוק מתקדם. "אלה רק תוויות. זמר סול צריך להיות שחור, זמר פופ צריך להיות לבן. זה בולשיט. אם זה טוב, זה טוב".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל; ערך את העמוד: איתמר זהר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ