בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרעש שמאחורי הקלעים

דפנה רכטר חוזרת אל התיאטרון, שוב, אבל מבהירה כי אהבתה הגדולה היא המוסיקה. בלי אלכוהול ובלי עזרים אחרים ועם זוגיות יציבה, נדמה שרכטר שלמה עם עצמה יותר מאי-פעם. ובכל זאת היא מסרבת לומר אם תזמין להצגה החדשה את אמה, חנה מרון

תגובות

אי אפשר להסיר את העיניים ממנה. האם זו השמלה הצהובה שהיא עוטה על הבמה, ההולמת אותה כל כך? או דווקא ריבוי ההבעות שלה הוא זה שמתעתע בך: לרגע היא ילדותית וחסרת ישע; ברגע אחר מאיימת ובלתי צפויה.

חבל שלא רואים אותה יותר על הבמה, חולף בי הרהור. לו התמידה היתה עשויה לרכוש מעמד דומה לזה של אמה, השחקנית חנה מרון, כלת פרס ישראל. אבל דפנה רכטר, 47, החליטה אחרת. לפני ארבע שנים הודיעה שהיא פורשת מהתיאטרון ומהמשחק. היא לא הסבירה מה הביא לצעד הזה, וחוץ מהמקורבים לה איש לא ידע מה הסיבה.

הפגישה עמה התקיימה בחדר החזרות של תיאטרון בית לסין בשבוע שעבר. כן, היא חזרה ובמלוא התנופה לתפקיד הראשי במחזה מקורי חדש, "סוסים על כביש גהה", שכתבה סביון ליברכט וביימה ציפי פינס. "פשוט הגעתי למצב שאני צריכה להתפרנס", היא מסבירה. "לא עבדתי ארבע שנים, יש לי להקת נגנים שאני מחזיקה ואנחנו עוד לא מתפרנסים מההופעות שלנו. כמו כל להקה מתחילה, אנחנו מחכים שיבואו לראות אותנו. אנחנו בונים את הקהל שלנו לאט לאט. אני מקווה שנגיע למצב שלא אפסיד כסף מההופעות".

את 20 השנים שלך בתיאטרון הגדרת בראיון קודם כסיוט אחד ארוך של חיים בחושך ותחושה של נאנסת.

"אני רוצה שיהיה ברור שלחיות בחושך מבחינתי היה משהו אישי ופנימי שלי. אין לזה שום קשר לאנשים שעבדתי אתם ולתיאטרון עצמו. זה מקצוע שאני עושה טוב, אני מתפרנסת ממנו יפה, אני מחזיקה בית, מפרנסת ילדה, אז אני עובדת בזה. אבל כמו כל אדם, גם אני עברתי תהליכים אישיים ופנימיים, ובארבע השנים האחרונות בעצם למדתי ללכת, לדבר, להיות עצמי. הייתי כל כך לא מחוברת למי שאני ולמה שאני, ומכיוון שאני בן-אדם מאוד סגור, שלא יודע לשקר, אז משהו בי היה נורא אומלל. התרחקתי מהתיאטרון ומהמשחק מפני שהייתי חייבת את המרחק הזה בשביל למצוא את עצמי, למצוא את הקול הפנימי שלי, את הדבר האמיתי, האותנטי שלי".

וההתרחקות הזאת קירבה אותך אל עצמך?

"עיני נפקחו, הבנתי שאני לא מפגרת ולא מטומטמת, ואני כן יודעת ללמוד, ואני כן יכולה לעשות דברים אחרים. אני מתחילה לאהוב את עצמי עכשיו, שתביני, אני מתחילה, רק מתחילה".

איך התקבלה הודעתך על פרישה מהתיאטרון ומהמשחק?

"ציפי (פינס), מנהלת התיאטרון, כל הזמן היתה רגישה לדבר הזה, היא היתה כאילו אמא שלי ושמרה עלי ודאגה לי בכל פעם שהיה לי קשה. כשבאתי ואמרתי לה את זה, היא אמרה: 'דפנה, את כל כך סגורה על זה שאני לא מתווכחת אתך בכלל. אבל תדעי שיש לך פה בית, שאת תמיד יכולה לחזור אליו'".

רכטר לא האמינה שתחזור. אבל לא פינס היא שהציעה לה תפקיד, היוזמה היתה שלה עצמה: "התקשרתי אליה ואמרתי, תראי, אני עובדת עם פסיכולוג, תני לי תפקיד קטן בהפקה שלא הולכת כל כך. שלא יראו אותי כל כך. וציפי (פינס) אמרה לי, בואי נדבר, נחשוב. אני התבשלתי, היא התבשלה, ובינתיים בכל הזמן הזה אני עובדת עם פסיכולוג, שהוא קוסם, והוא באמת עשה אתי עבודה. את רואה את ההבדל. הוא עזר לי להתמודד עם השדים הכי קשים שלי, שהם לחזור לפה, למשחק".

איך שרדת ארבע שנים בלי לעבוד?

"אבא שלי נפטר והשאיר לנו סכום כסף. כל הזמן אמרתי שבכסף הזה אני לא נוגעת, כי זה לבתי זואי, ועבדתי כמו חמור. בשלב מסוים אמרתי, בשביל מה? אני בטוחה שאבא שלי היה אומר לי, תעזבי הכל, תשתמשי בכסף הזה בשביל לחיות, בשביל להבריא את עצמך, בשביל להחלים, בשביל להיות עם הילדה שלך, בשביל לעשות מה שאת באמת אוהבת.

"אין לי ספק שזה מה שהיה אומר לי. הרי הוא הכי אהב אותי בעולם, למה שהוא ירצה לראות אותי סובלת? אז זה מה שעשיתי. בשלב מסוים אמרתי, עד כאן, עכשיו נשמור את זה ולא ניגע בזה יותר, כי זה מתחיל להיות כאילו מסוכן. אני בכל זאת רוצה שיהיה משהו בצד, על כל מקרה שלא יבוא".

יחסי אהבה-שנאה

התיאטרון הישראלי האיר פנים לרכטר מתחילת דרכה. כשחקנית צעירה בלטה בתפקידים שייקספיריים ראשיים כמו דסדמונה ב"אותלו" בהבימה ורוזלינד ב"כטוב בעיניכם" בתיאטרון באר שבע. ב-1991 זכתה בפרס אופיר ראשון על תפקידה בסרט "מעבר לים". בהמשך שיחקה בסרטים נוספים ובהם "קשר עין", שעליו זכתה ב-1998 בפרס אופיר נוסף; ובהצגות ובהן "מפיסטו", "דון ז'ואן", "שלוש אחיות", "רוחות", "ריגוש", שזיכה אותה בפרס שחקנית השנה בתיאטרון ב-2006, ו"גוד ביי אפריקה", ההצגה האחרונה שלה בבית לסין, שלאחריה פרשה מהתיאטרון.

אבל רכטר הסתייגה מן החיבוק החם שקיבלה מהתיאטרון. כמעט כל הצגה שבה שיחקה היתה מבחינתה משא נפשי קשה, שכדי לעמוד בו נעזרה בהרבה אלכוהול.

בכל השנים האלה פיתחה יחסים מיוחדים עם ציפי פינס, שהיתה לאם הרוחנית שלה. המפגש הראשון ביניהן החל ברגל שמאל דווקא. כשהיתה בת 15 נבחנה רכטר למגמת תיאטרון בתלמה ילין. פינס היתה אחת הבוחנות ופסלה אותה. למעשה רכטר כלל לא רצתה ללמוד תיאטרון, אבל זה לא עזר לה, כי אמה התעקשה, לדבריה. כבר אז החלו יחסי האהבה-שנאה שלה עם התיאטרון.

מרבית התפקידים שלה היו בתיאטרוני באר שבע ובית לסין בניהולה של פינס, אבל היא זכתה לחיזוריהם של כל התיאטרונים הגדולים. "כשהיו מתקשרים להציע לי תפקיד", היא מספרת, "למשל מהקאמרי, זה היה הולך ככה: הייתי אומרת לו: 'תן לי רגע', והוא כבר ידע שאני הולכת לדבר עם ציפי (פינס). אז כששאלתי: 'לאיזה תפקיד אתה רוצה עכשיו?' הוא היה אומר: 'קודם תהיי פנויה, אחרי זה אני אגיד לך'. אז תמיד הייתי אומרת: 'תן לי לחשוב רגע' ומיד הייתי מרימה טלפון לציפי ואומרת לה. והיא היתה אומרת לי: 'תגידי לא'. ישר קולטת מה מתכוונים להציע לי. ואז הייתי חוזרת לקאמרי ואומרת: 'נורא מצטערת, אבל אני לא יכולה לעבוד עכשיו'".

באיזו תקופה זה היה?

"לאורך כל הדרך. כל פעם היו מציעים לי, מתיאטרון חיפה, מהקאמרי, מהבימה. בכל פעם שפניתי לספר לציפי קיוויתי שהיא תגיד לי להגיד לא, כי אני כל כך לא רציתי לעשות שום דבר. רק רציתי להיות בבית".

בעקבות השקט

דפנה רכטר של היום היא אשה שהשילה מעצמה את המסכות שעטתה כל השנים. היא נמצאת במקום אחר, שהיא מגדירה מקום נקי, שאין בו מישהו שלא עושה לה טוב, כהגדרתה. "What you see is what you get", היא אומרת ונעמדת במלוא קומתה הזקופה ופורשת את ידיה לצדדים.

לשינוי שמתחולל בחייה אחראים שניים: הסקסופון ובן-זוגה המוסיקאי נעמן טל. הסקסופון היה ראשון, בעקבותיו נכנס לתמונה גם בן-הזוג.

לפני ארבע שנים החלה רכטר לנגן בסקסופון. למה דווקא סקסופון? לא ברור. היא אומרת שהכלי הזה בחר בה ולא ההיפך. "הייתי עומדת מאחורה בג'ם סשנים, שלא ישמעו אותי ושלא יראו אותי וניגנתי. היום אני מחכה להופיע בשביל לעשות את הסולואים שלי", היא מספרת.

מה אומר על כך אחיך, יוני רכטר?

"אח שלי יוני נפגש אתי בתחילת הדרך ואמר שתמיד היתה בי מוסיקה. הוא היה בהופעה שלי ונהנה ממנה. ככלל, אנחנו מעדיפים לשמור על הגבולות של איפה נגמרת המשפחה והמקצוע מתחיל. את הדרך שלי סללתי תמיד לבד.

"סקסופון הוא כלי קשה נורא", היא מוסיפה, "אבל גיטרה אני לא מצליחה להבין. אני לא מצליחה לפרוט על גיטרה, ברמה הכי פשוטה. לעומת זאת, את הסקסופון לקחתי והתחלתי לנגן. זה סקסופון טנור".

את קוראת תווים?

"לא. איכשהו אני יכולה לנסות לקרוא איזה ליין, אבל זה מאוד קשה לי". היא למדה אצל כמה מורים. "כרגע אני לא לומדת, אני פשוט מנגנת".

כשהכירה את נעמן טל היא היתה סקסופוניסטית מתחילה והוא כבר מוסיקאי מנוסה. "הגעתי לג'מים דרך איזה חבר, התחלתי לנגן", היא מספרת, "ואז יום אחד נעמן בא, וראיתי אותו ואמרתי לו: 'יש בך משהו שאני צריכה, ואני לא ארד ממך עד שאני לא אבין מה זה ואקבל את זה'".

למה התכוונת?

"אני לא יודעת. היתה בו מוסיקה, והיה בו איזה שקט ואיזו רוחניות. ראיתי בו משהו שאני רוצה בשבילי, שאני צריכה בשבילי, שאני רוצה בחיים שלי, שזה שקט, סבלנות, אני לא יודעת איך להסביר את זה".

ואיך הוא הגיב כשאמרת לו את זה?

"הוא הסתכל עלי וחייך והמשיך הלאה. ואני באמת נדבקתי אליו, והיינו מנגנים המון ביחד. כל הזמן רציתי להיות היכן שהוא מנגן, הזמנו אותו לג'מים, ונוצר בינינו חיבור מוסיקלי חזק מאוד. יש לנו המון סשנים של הקלטות, שהוא מנגן בפסנתר ואני בסקסופון, שעות. פשוט ניגנו וניגנו וניגנו, ונוצר קשר חברי, לא היינו זוג או משהו. פשוט התאהבתי במוסיקה שלו".

מתי הפכתם להיות זוג?

"אחרי שנה בערך. הוא צעיר ממני בהרבה מאוד שנים, ב-13 שנה. הוא הרגיש שאני קצת מחבבת אותו, אבל לא חשב שאני ארצה אותו; ואני לא האמנתי שהוא ירצה מישהי חטיארית כמוני. ואז באיזשהו שלב פתאום זה נוצר. ותשמעי, לקח הרבה זמן עד שזה הגיע למקום שזה היום. כי תכלס, זה בן-הזוג הראשון שלי בחיים. אף פעם בעצם לא הייתי באמת עם בן-זוג, לא בניתי יחסים, כמו שלא עשיתי שום דבר עד אז. זאת אומרת, חיי התחילו לפני ארבע שנים, כשנעמן ואני נהפכנו לזוג. כמעט שנה לפני כן הכרנו. זה בעצם חמש שנים יחד, שאלוהים ישמור".

רכטר סבורה שהוא גאון, ששיריו גאוניים, שהוא מוסיקאי-על ושהמפגש ביניהם גורלי. הם מתגוררים יחד עם זואי, בתה של רכטר, בת 15 וחצי, שגם מופיעה אתם לעתים. את ההקלטות שלהם הם מבצעים בסטודיו שלו. ביום שלישי בשבוע הבא יופיעו בלבונטין 7 בתל אביב. "מי שאוהב אותי בתיאטרון יאהב אותי עוד יותר במוסיקה", אומרת רכטר. בתה זואי תתארח עם שיר או שניים שכתבה.

אפשר להניח שלא תרצי שזואי תהיה שחקנית.

"אני לא רוצה שהיא תהיה שום דבר שהיא לא רוצה להיות. אבל כרגע מסתמן בצורה ברורה שהיא במוסיקה. היא מדהימה. אבל מעבר לזה אסור לי לדבר עליה. הבטחתי לה".

אילו טעויות שעשו אתך לא תעשי אתה?

"אני אומר כמה משפטים ברורים מאוד בעניין הזה. למשל, אם הבת שלי אומרת לי משהו, אז היא צודקת, ולא משנה אם זה נראה לי הכי מופרך בעולם. אם היא תגיד למשל שכואב לה הראש או שהבן-אדם הזה נראה לה אדם רע - אז אני מאמינה לה.

"מאז שהיא תינוקת אני מסתכלת עליה בגובה העיניים, אני מדברת אליה בגובה העיניים, מסבירה לה כל דבר שהיא רוצה. ברור שיש חוסר סבלנות לפעמים, ברור שאתה אומר, לא עכשיו. אבל כשאני אומרת לא עכשיו, אני אסביר אחר כך. אני לא אתייחס לא ברצינות לשום דבר שהיא אומרת".

ואלייך ההורים לא התייחסו ברצינות?

"נכון יותר להגיד שלא היה להם כוח וזמן בשבילי. די מוקדם הבנתי שאני לבד בעולם. אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי, אבל אבא שלי לא היה בבית רוב הזמן בילדותי. איזה מין ילדה הייתי? הייתי הרבה בים, בחצר, עם החיות. לא הייתי הרבה בבית הספר. עד ששמו לב שאני לא לומדת כבר היה מאוחר מדי".

גם את בעצם עסוקה מאוד, יש לך זמן לבת שלך?

"היו שנים שעבדתי כמו מטורפת, וזו היתה עוד אחת מהסיבות שעזבתי את התיאטרון. בתקופות שעבדתי קשה מאוד נכנסתי לאיזשהו לופ שאני חייבת לפרנס. אבל מה יצא מזה? יצא מזה שאני לא אתה, עם זואי".

ראשומון משפחתי

האם תזמיני את אמא שלך להצגה?

"אני לא יודעת, אני משערת שהיא תבוא, היא יודעת שיש הצגה".

את מתחמקת מתשובה.

"זאת התשובה שלי".

את בקשר אתה?

"הקשר לא מאוד קרוב. האמת היא שאנחנו בקושי מדברות. אני באמת אמרתי 'גוד ביי' לכל מה שעושה לי רע, ו'הלו' לכל מה שעושה לי טוב".

יחסיה של רכטר עם אמה חנה מרון טעונים זה שנים. ביטוי מובהק לכך היה כאשר העלה תיאטרון באר שבע את "רוחות" של איבסן, בשנות ה-90, והשתיים הופיעו יחד על אותה הבמה. כשהתארחה ההצגה בתל אביב התקיימה בסיומה קבלת פנים, שנחרתה היטב בזיכרון. שתי השחקניות, האם והבת, סירבו להצטלם יחד, וכל אחת מהן תפסה פינה אחרת באולם, העיקר לא להיות זו בסביבתה של זו. ואף על פי כן, במשך השנים דיברה רכטר בהערצה על אמה ולפחות בפומבי לא מתחה עליה ביקורת.

כל זה עד ספטמבר בשנה שעברה. מרון התראיינה ל"גלריה" ב"הארץ", ובתגובה לשאלה על פרישת בתה מהתיאטרון אמרה: "היא מקסימה והיא מוכשרת והיא חכמה והיא טיפשה בצורה בלתי נסבלת עם מה שהיא עושה עם החיים שלה. אין לי הסבר אחר. מה היא עושה כיום? תהרגי אותי אם אני יודעת. היא מנגנת על סקסופון, מוסיקה". רכטר נעלבה ולראשונה בחייה הטיחה האשמות באמה, בשידור בערוץ 2.

הראיון עם מרון התקיים עם כותבת שורות אלה, וההתרשמות היתה שמרון אמרה את הדברים כאמא אוהבת ודואגת. אך רכטר אינה מקבלת זאת. "תעשי לי טובה", היא מגיבה, "יש פה בעיה גדולה. תראי, זה סיפור ראשומון. אין פה צודק ואין פה טועה. אני אומרת לך דבר פשוט: אמא שלי, יש בה המון דברים מופלאים, היא בן-אדם מדהים, היא עשתה בחיים שלה דברים יוצאי דופן, היא חזקה בצורה בלתי רגילה. אבל לי היא לא עושה טוב בחיים. מבחינתה היא אמא נהדרת ואוהבת, והיא גם תגיד שהיא מעולם לא פגעה בי, היא תגיד כל מיני דברים".

בראיון היא דיברה עלייך בהקשר של הפרישה מהתיאטרון.

"אבל מה שיצא בסוף זה שכל האחים שלי מדהימים ונפלאים, ואני מפגרת. מבחינתה רק אם אני בתיאטרון זה סימן שאני בסדר. אני כבר לא מרגישה צורך להגן על אף אחד. אם הבת שלי תחליט לא לעשות משהו, ותחליט לעשות דבר אחר, אני אגיד לה, 'ואללה, את יודעת מה, את טובה בזה מאוד, אם תרצי לחזור לזה, סבבה, את תהיי נהדרת. אני מאושרת מאוד בשבילך שאת עושה מה שאת אוהבת'. במקום לרדת עלי על מה שאני עושה, ולא להבין בכלל מה אני עושה, ולא להקשיב למה שאני עושה, כלום".

האחים שלה הם האדריכל אמנון רכטר, חוקרת המתמטיקה ד"ר עפרה רכטר, וכן אחיה למחצה המוסיקאי יוני רכטר והמאיירת מיכל לויט. על השאלה אם היא בקשר עם האחים שלה, שאלה שדי מביכה אותה, היא משיבה בהסתייגות: "אני לא כל כך בקשר עם המשפחה. כל מי שעושה לי רע מורחק, ומי שעושה לי טוב נשאר, ואני לא מוכנה להגיד באיזו קטגוריה נמצאים האחים שלי".

יחסיה המורכבים עם אמה באים לביטוי בשיר "Thank You" שכתבה רכטר והיה לסינגל הראשון שלה. בין השאר היא מכירה לה טובה על שלימדה אותה לא להיות דומה לה. עוד בשיר שורות כמו "פעם הרגשתי חסרת ערך/ עכשיו תורי להפנות לך גב/ פעם התחננתי שתישארי בבית/ ברגע שהדלת נטרקה המפלצת הגיעה/ לא עוד יללות/ לא עוד הזנחה/ לא עוד הבטחות ריקות".

אבל כעת רכטר מנסה לרכך את הדברים. "צריך לדעת להגיד תודה למי שלימד אותנו מה אנחנו לא רוצים להיות", היא אומרת, "וזה מה שאני אומרת בשיר. אני לא בן-אדם שסוגר חשבון. אני לא בן-אדם שנוטר, שנוקם. אני באמת אומרת תודה. זה לא שיר ציני. אם תשמעי אותו, יש שם מקהלה של ילדים. זה שיר happy".

שאלה אחרת היא למה השיר נכתב באנגלית, בעצם? "ככה זה יצא", היא משיבה.

היא היתה הילדה של אבא, האדריכל יעקב רכטר, חתן פרס ישראל. הוא היה המגן שלה, החבר שלה. "הרגשתי מוגנת אתו ולא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי לעשות שום דבר בעצם", היא אומרת, "הרגשתי שתמיד, לא משנה מה, יש לי את אבא שלי. אחרי מותו (ב-2001, צ"ש) לא היתה לי ברירה, הייתי חייבת להתבגר".

אם היית פוגשת את אביך עכשיו, מה היית אומרת לו?

"כתבתי שיר שהקדשתי לאבא, שיר געגועים, 'Lonely Rainbow'. אם הייתי פוגשת אותו, אני חושבת שהיינו מדברים כאילו לא עבר זמן".

על השאלה אם היה לה קל יותר להתמודד אילו היה אביה בחיים כעת, לצדה, משיבה רכטר בחיוב, ועם זאת מוסיפה: "ייתכן שהייתי מתרחקת גם ממנו בשלב מסוים. אולי לא מתרחקת לגמרי, כי היינו מדברים איזה ארבע פעמים בטלפון ביום ונפגשים כל הזמן. אבל יכול להיות שבאיזשהו שלב הייתי אומרת לו: 'תשמע, תן לי להיות לבד'".

במה אחרת

יחסיה עם התיאטרון היו תמיד מורכבים ומעניינים. רכטר תמיד שיחקה אתו מחבואים. הנטישה האחרונה שלה, שהחזיקה מעמד ארבע שנים, אינה הראשונה, היו לפניה לא מעט ניסיונות בריחה.

"אני יכולה להגיד לך שבאף פעם מכל הפעמים שעזבתי, או שניסיתי לעזוב את המשחק - לא הבנתי באמת למה אני עושה זאת", היא אומרת. "עשיתי זאת כי לא יכולתי עוד, כי הייתי חייבת לצאת. באחרונה מצאתי ארגז עם כל מיני פתקים מתקופת הלימודים שלי בבית צבי. באחד הפתקים האלה, ששלחתי לנעמה שפירא שהיתה חברתי וגרנו ביחד, כתבתי: 'אני הולכת למקום שאני הכי לא רוצה להיות בו'".

אבל דווקא בבית צבי היא התקבלה באהדה גדולה ונהפכה לאחת מהחבר'ה: "שם פתאום לא ראו בי משוגעת, לא התייחסו אלי כאל משהו חריג. המקום הזה חיבק אותי פתאום. גרי בילו, שהיה מנהל בית צבי, היה פתאום הדוב הגדול שנותן לי חיבוק בבוקר".

זה נשמע כמו סתירה - לא רצית להיות במקום שאוהבים אותך?

"כל דבר הוא בסתירה במקצוע הזה. גם בתיאטרון התקבלתי בחיבוק גדול, אבל לי לא היה טוב שם. זה מתחיל ונגמר באותה נקודה: הבעיה היא אצלי - לא באנשים או בסביבה. אני לא אוהבת קהל, לא אוהבת לעמוד על במה. אני לא אוהבת שמתעסקים אתי, לא אוהבת שמציצים לי, אני אוהבת להיות לבד".

וכשאת שרה ומנגנת את לא על במה, אין קהל באולם?

"כשאני שרה את השירים שלי ומנגנת זה משהו אחר. היא (מצביעה על פינס שנכנסה לחדר החזרות, צ"ש) ראתה אותי והיתה בהלם. היא לא מתה להגיד לי שזה מדהים, המוסיקה שלי, כי היא רוצה שאני אהיה בתיאטרון, אבל היא ראתה אותי על הבמה עם המוסיקה שלי והבינה הכל".

"נכון, הייתי בהלם", מגיבה פינס, "היא פתאום נושמת אוויר פסגות. היא פתאום כל כך במקום שלה".

באחד מניסיונות הבריחה שלה מהתיאטרון נסעה לניו יורק. לפני כן גילחה את שיער ראשה. להגנתה היא אומרת שהודיעה מבעוד מועד לתיאטרון על נסיעתה. גם אז סברה שלא תחזור לתיאטרון. "אבל אז זה היה אחרת, כי לא הבנתי באמת ממה אני בורחת. את הקרחת עשיתי כאקט סימבולי, כאילו להיוולד מחדש. באתי לפגישה עם ציפי בבית לסין והיא צרחה: מה עשית לי? וזה היה כל כך סימבולי, כי כאילו אני שייכת לתיאטרון. לא אדון לעצמי. אני אומרת זאת מתוך התהליך שעברתי כבן-אדם, של גילוי עצמי.

"אני יודעת שכל השחקנים לא כל כך מבינים על מה אני מדברת, כי שחקנים נורא אוהבים את מה שהם עושים ונורא רוצים להיות שחקנים. הם נורא רוצים לעמוד על במה, ושיקשיבו להם ויראו אותם, ויראיינו אותם, והם רוצים עוד תפקידים ועוד תפקידים ועוד תפקידים. ואני לא. הייתי סרבנית ראיונות, שנאתי את זה".

האם אפשר לראות בשיבה שלך לתיאטרון גם איזושהי שיבה אל עצמך, קבלה עצמית?

"בדיוק על זה אני עובדת בימים אלה עם הפסיכולוג שלי ועם עצמי. אני רוצה להגיע למצב שהתיאטרון מבחינתי זה עבודה, שאני קמה בבוקר, הולכת לעבודה, חוזרת הביתה וממשיכה את חיי כרגיל. אני לא חייבת לאהוב כל רגע ורגע בתיאטרון, אבל אני מתמסרת, כי זה מקצוע שאני טובה בו, אני עושה כל מה שאני צריכה לעשות. אבל כרגע אני עדיין מתמודדת עם השדים".

מהם השדים האלה, איך את מתמודדת אתם?

"השדים האלה הם שגורמים לי, בלי שום סיבה, לבכות כשאני פה בתיאטרון. התחושה הפנימית היא של מלחמה, שאני הולכת למות, שאני לא רוצה. אבל למדתי להתייחס לתחושות האלה כאל אזעקות שווא, שאין מה לפחד מהן. זה עוזר לי להתגבר על הפאניקה שיש לי בפנים. אני כל הזמן אומרת לעצמי, זו אזעקת שווא, זה לא מפחיד".

וכשאת עושה מוסיקה - מופיעה או מקליטה - את לא חשה את כל התחושות האלה?

"לא. שם אני מאושרת. כשאני מנגנת את המוסיקה שלי ושרה את הטקסטים שלי, אז זה יוצא, מתפרץ. כאילו אני עומדת על האוורסט ואני שרה לך שיר, כאילו את לבד בקהל, כאילו אני באיצטדיון של 200 אלף איש וכולם שרים יחד אתי. זאת התחושה".

מה הפסיכולוג שלך אומר על כך?

"הוא זה שמדריך אותי לקבל את העבודה כשחקנית בתיאטרון כעבודה וכדבר טריוויאלי. הוא טוען שאני קרובה מאוד למצב שבו אני גם אוכל ליהנות בתיאטרון וזה יהיה חלק מהחיים שלי. זה נכון. תכלס, כשאני על הבמה, ברור שאני נהנית באיזשהו אופן. כשאנחנו פה בחדר החזרות, שהוא אינטימי, גם אם אני אבכה ויהיה לי קשה לרגע, אז זה בסדר. הבעיה תתחיל כשאצטרך לעלות על הבמה. לכן הגבלתי את מספר ההצגות ל-10 בחודש. זה דבר שאני מרגישה שאני יכולה לעמוד בו".

לפני חמש שנים התלוננת על כך שהתרוצצת בין אודישנים וספגת לא מעט דחיות, שאינך מקבלת תפקידים לא בתיאטרון ולא בקולנוע.

"זו היתה תקופה שהייתי קרובה מאוד לעזיבה שלי, הייתי מיואשת, ואני חושבת שלא כל כך הבנתי שרציתי שיאהבו אותי מבלי שאני אוהב את עצמי. אז אתה יכול לצפות שיאהבו אותך?! אני לא אהבתי את עצמי בתיאטרון, בקולנוע, לא אהבתי מה שאני רואה, לא באמת רציתי להיות שם, רציתי לצאת משם. באתי לאודישנים לא ממקום שלם. לא באמת רציתי להיות שם. אני חושבת שזאת היתה הבעיה שלי.

"זה מה שאני מבינה היום, אבל אז לא הבנתי את התשובות שקיבלתי. כי היו אומרים לי איזו שחקנית נהדרת אני ואיזה יופי של אודישן עשיתי, ואז אמרו לי דברים כמו 'את טובה מדי', 'את חזקה מדי לתפקיד הזה מול הבחורה השנייה', 'את בלונדינית'. דברים מוזרים".

טירוף הגיוני

ב"סוסים על כביש גהה" מגלמת רכטר את דמותה של נינה, שעל אהבתה מתחרים שני אחים והיא מניעה את העלילה כולה. נינה נשואה ליוני (יורם טולדנו), אחיו של אהוב נעוריה ירמי (מיכה סלקטר), שנסע לפני שנים רבות לאלסקה בנסיבות מוזרות. כעת הוא חוזר ומערער את הסדר ועליה לבחור בין השניים. נינה בוחרת בשיגעון.

אני מנסה לפרש מהו סוד הקסם של המשחק שלה, החודר ומשכנע כל כך. תשובה אפשרית היא שהדבר קשור להעדר מוחלט של זיוף; היא כל כך מסורה לדמות, שרכטר ונינה אחת הן. היא אומרת שזו בדיוק הסיבה לקושי שלה בתיאטרון: "כשאני עומדת על הבמה, אני לא מסוגלת לשקר. קשה לי כי זו לא אני מדברת, זה לא הטקסט שלי, וזה לא באמת הבעל שלי וזה לא באמת המאהב שלי, ומצד שני אני נותנת את נשמתי.

"לכל דמות שגילמתי במשך כל הקריירה שלי יש נקודות השקה אתי, מכיוון שהעבודה שלי באה מבפנים. אני לא מכירה משהו אחר. גם אם אשחק דמות של גבר זה יהיה מתוכי. אולי זה יהיה הכי דומה לי באיזשהו אופן, כי בפנים זה כל כך סבוך".

איך את מפרשת את דמותה של נינה?

"בעיני היא דמות פאסיבית מאוד, ודיברתי עם ציפי ועם סביון על זה, כי זה הפריע לי. אבל במשך החזרות זה איכשהו נפתר, כי היא החליטה שאינה בורחת עם אהובה, שהיא נשארת בבית".

בעיני היא נכנעת לטירוף. הטירוף ניצח אותה.

"תראי, אם אני מדברת על נינה מעמדת שיפוטית אז הטירוף ניצח אותה. אבל אני לא יכולה לשפוט את הדמות שאני משחקת. אני לא חושבת שהיא מטורפת, אני חושבת שבשבילה הכל מאוד הגיוני. כשהיא רואה בסוף המחזה סוסים עפים מעל כביש גהה, היא באמת רואה אותם עפים מעליה. בשבילה זה מוחשי מאוד. כשנינה מציעה לאהובה לפתוח בית ספר לריקודים באלסקה, אני באמת מתכוונת לזה.

"הפחד הכי גדול שלה הוא שירמיהו יחזור מאלסקה, כי היא יודעת ששם נמצאים השדים שלה. שם היא מתחילה לעוף. אבל למעשה היא אוהבת את שניהם - את יוני בעלה ואת ירמיהו אחיו. והאהבה הגדולה שהיא חשה, אין לה מקום בעולם הנורמלי, לכן היא צריכה להגיע לעולמות של טירוף. זה מתקשר אלי: כשאני מדברת על האהבה הגדולה שלי, אנשים קצת נבהלים לפעמים הם אומרים, 'היא קצת משוגעת זאתי, על מה היא מבזבזת את האנרגיות שלה'".

הם מתכוונים לדבר החדש בחייך, המוסיקה?

"כן, המוסיקה בחיי וגם הכלבים בחיי. מבחינתי אלוהים זה מוסיקה וכלבים. כלב באנגלית זה dog ואם תהפכי את האותיות זה יהיה god. אני רואה עצמי סוג של כלב. הם כל כך נקיים, אני לומדת מהם, מקשיבה להם והם מדברים אלי. אני מדברת על כלבים וכבר מתחילה לבכות. העולם צריך להקשיב להם ולתת להם מקום".

לרכטר שלושה כלבים בבית ועוד חתול רחוב שבחר לחיות בגינה שלהם ומשגע את הכלבים. היא כבר נהפכה מומחית לכלבים, עד כדי כך שאנשים שיש להם בעיה עם הכלב שלהם מזמינים אותה להתייעצות. "אני רואה את הכלב ואומרת לבן-אדם: 'לפי הכלב, אתה בתקופה שאתה מפחד מא', ב', ג', ד'. הכלב שלך הוא הראי שלך, הוא מראה לך משהו. אם הוא מתנהג בצורה לא נורמלית סימן שמשהו אצלך לא בסדר. והבן-אדם הזה אומר לי: וואו. מאז שהייתי קטנה, אני תמיד עם חתולים וכלבים".

לפני שנה נהפכה מצמחונית לטבעונית. "זה בעקבות בתי זואי, שהיא חזקה מאוד בכל העניין הזה. היא מתנדבת ויוצאת להפגנות, היא פעילה מאוד בכל מה שקשור בחיות. היא הפנתה אותי להרצאה של גרי יורופסקי ביוטיוב ואחרי זה נהייתי טבעונית".

רכטר החדשה דקיקה, היא השילה כמה קילוגרמים. האם זה קשור לטבעונות? לדבריה, הסיבה היא שהפסיקה לשתות אלכוהול. "הטבעונות עוזרת לי בכאבי הגב", היא מוסיפה. "כשעזבתי את התיאטרון הגב שלי התפרק. היה בזה משהו מטאפורי. הייתי צריכה לבנות את הגב שלי מחדש ועברתי ניתוח ועד היום אני בטיפולים, אבל אני על הרגליים, והטבעונות מאוד עוזרת לי, גם מבחינת המשקל שהוא קל".

גם באורח החיים שלה התחולל מהפך. נפסקו סיבובי הברים, שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה או הבוקר. כיום היא כבר לא זקוקה לאלכוהול, אפילו לא לפני העלייה לבמה. "פעם", היא מספרת, "לא יכולתי להתמודד עם משהו בלי איזה חצי בקבוק ויסקי ואיזה ארבע שורות של משהו, או כדורים. זה נגמר. אין כבר צורך. לפעמים בהופעה אני שותה איזה דרינק בשביל הכיף".

סדר היום שלה השתנה מהקצה: "אני קמה בשש, שש וחצי, ויוצאת עם הכלבים שלי לסיבוב. זה גם הספורט שלי, אני עושה את זה פעמיים-שלוש ביום. אחרי סיבוב הבוקר אני חוזרת הביתה, שותה קפה ואז אני נוסעת לי באוטובוס לעבודה. אחרי העבודה, כשאני באה הביתה, זואי ונעמן בבית, ובערב אני מנגנת, רואה טלוויזיה, יושבים, מקשקשים, צוחקים. לפעמים אנחנו הולכים להקליט, ויצא כבר קליפ אחד ליוטיוב. היום אנחנו הולכים להקליט עוד קליפ, לשיר 'Thank You'".

על מה את עוד חולמת?

"אני חולמת להקים אי שכלבים יחיו בו ואנחנו נעבוד בשבילם, ויהיו מרכז וטרינרי ובית חולים וטרינרי. אני מאמינה שיש לכלבים כוחות ריפוי וכוחות למידה וכוחות נתינה. הכלבים יכולים לעזור לבני אדם, לעזור לילדים עם כל מיני בעיות, במקום הסוסים כיום. אני מאמינה שיהיה שם מקום לעשות מוסיקה, ואנשים ישמעו שם את המוסיקה של נעמן ושלי. אני מאמינה שיהיו אנשים שירצו לתרום לדבר הזה, ואני רוצה להיות שם, לחיות על האי הזה".

איפה את רואה את עצמך בעוד שלוש שנים, ובעוד עשר שנים?

"אני צריכה לחשוב על זה, כי באינסטינקט אין לי מושג. אני יכולה להגיד לך איפה אני הייתי רוצה לראות את עצמי. הייתי רוצה לראות את עצמי במקום שאני יכולה ליהנות מהחיים שלי, שאני יכולה לעבוד בשקט וליצור בשקט, פשוט להיות מי שאני. להיות במקום שאני כבר לא צריכה להילחם, ושזה לא יהיה כל כך מסובך וקשה לחיות. אני חושבת שזה אפשרי, אני חושבת שאני בדרך לשם".

איפור ושיער: אילנה פיצחזה לסולו; סטיילינג אלינור וולטר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו