בועז כהן
בועז כהן

"כיף התקווה הטובה" היתה התקווה הגדולה של המוסיקה הישראלית. להקת על שהורכבה משלל אנשים מוכשרים במיוחד. יחד עם חנן יובל, זוהר לוי ואלי מגן חברו ללהקה ג'וזי כץ (יוצאת "החלונות הגבוהים") בשירה ושלמה מזרחי (מ"הבמה החשמלית") בגיטרה חשמלית. שמוליק קראוס תמך ואריק איינשטיין סייע.

אבל האלבום של "כיף התקווה הטובה", שהוקמה בשנת 1970 והתפרקה שנתיים אחרי, מעולם לא יצא והסלילים המקורייים אבדו. סכסוכים בין לוי לקראוס על דרכה האמנותית החישו את קצה, והלהקה התפרקה עוד לפני שהתחילה להופיע ובטרם השלימה הפקת תקליט.

ב-1963 לוהקה כץ, שנולדה כג'וזפין מרסיה כץ ב-1940 בארצות הברית ובאה לארץ בגיל 19 כמתנדבת לקיבוץ גשר הזיו. כרקדנית למחזמר "גבירתי הנאווה" שם פגשה את הזמר והמלחין שמוליק קראוס ונהפכה לבת זוגו בחיים ועל הבמה. בהשפעתו ויתרה על ריקוד ומשחק ופיתחה את יכולתה כזמרת. היא שרה באנגלית וקראוס ליווה אותה בקולות ובגיטרה. ב-1967 חברו השניים לאריק איינשטיין ל"חלונות הגבוהים". האם אפשר לומר שכל השאר היסטוריה? אפשר.

מימין: חנן יובל, ג'וזי כץ, אלי מגן ושלמה מזרחי. אפילו את נסיבות ההקמה של ההרכב כל אחד זוכר אחרת צילום: איליה מלניקוב

שלמה מזרחי: "הופעתי במחזמר 'קרחת' בשארם א-שייח, על איזו משחתת, אלי מגן וזוהר לוי ניגנו עם שלום חנוך, והם באו אלי אחרי ההופעה שלהם ואמרו שהם מחפשים נגן גיטרה חשמלית להרכב מהפכני. אמרתי להם, אוקי, נדבר. נפגשנו במקרה חודשיים אחר כך. אין לי הסבר לזה, אבל רק הסתכלנו זה על זה, ובלי שום מלה נוספת, אני אומר להם, בסדר, בואו אלי, ניקח את הגיטרה. נלך לנגן".

חומוס בכיף

"בשבילי זו היתה תקופה נפלאה", מודה מזרחי. "הייתי ירושלמי, לא בעניינים כזה, וחצי שנה גרתי עם ג'וזי כץ ושמוליק קראוס בדירה שלהם ברחוב טרומפלדור. אני, הילד, ישן בסלון ובאים לשם שיסל ואורי זוהר ואריק איינשטיין מנהל שיחות על העולם, על תקליטים, על ספורט ודברים חברתיים, ואורי זוהר מביא לחמניות בבוקר וכולם אוכלים. שמוליק, ג'וזי ואני היינו יוצאים לטייל בלילות, באמצע הלילה, חורשים את תל אביב ברגל. ג'וזי היתה ונשארה אשה מקסימה, נדירה. היא טיפלה בי. היא התייחסה אלי נהדר. ושמוליק? שמוליק חיבב אותי. אני ממשפחה ירושלמית שורשית, אנחנו אורפאלים, ושמוליק היה קורא לי 'מזרחי, יא חלבי, אם אתה לא מביא לי חומוס מירושלים אני תולה אותך על התקרה'. והייתי עונה לו - בצחוק - 'אתה לא תתלה אותי על שום דבר, אבל אני אביא לך בכיף חומוס'.

"ג'וזי ואני היינו הולכים לחזרות של 'כיף התקווה הטובה' והוא היה נשאר. ג'וזי היתה שרה ואני הייתי מנסה כל מיני דברים על הגיטרה. ככה נולד 'אני בדרכי למוסד הסגור'. זוהר אמר לי, תשתולל, שלמה. תתפרע. תקרע את האמ-אמא של הצורה של הגיטרה. היתה לי שם אפשרות לבטא את יכולת הנגינה שלי. הכל התערבב אז. המוסיקה עם החיים. שמוליק הוא איש עם היסטוריה של הסתבכויות, אבל הוא גם בן אדם מקסים. חם. כשהוא אוהב אותך, הוא נותן לך הכל. היו מעירים אותי על הבוקר כל הג'מעה, אוכל, קפה, סיגריות, תקליטים של הנדריקס. היה בלגן. היה טוב. אני לא מצטער על אף רגע, אבל חבל לי שהאלבום השלם לא נגמר ולא יצא. הפוטנציאל היה עצום".

אלי מגן: "הייתי זמר מתוסכל כל התקופה של השירות הצבאי שלי, כשהייתי בלהקת הנח"ל. לא השתמשו בי כזמר ואפילו לא כבסיסט, אלא כסתם גיטריסט מלווה, גיטרה חשמלית. ידעתי לנגן את כל השירים, מאות שירים, אז שמו אותי בתזמורת שליוותה את להקת הנח"ל. מ-1966 עד 1969 שירתתי שם. שלום חנוך, ששי קשת, מוטי פליישר ושולה חן היו הכוכבים של הלהקה, ולא נתנו לי לשיר. הייתי יותר מדי בוק, רציני.

"זוהר הכיר לי את שמוליק קראוס, כי הוא היה המתופף של 'החלונות הגבוהים' כשבעצם, אם לומר את האמת, מה שרצינו היה להשיג זה את ג'וזי בהרכב. נשאר לנו להשיג גיטריסט ברמה גבוהה. שלמה מזרחי היה המטרה. הלהקה שלו, 'הבמה החשמלית' היתה בקשיים כלכליים וזו היתה בעיה להוציא אותו משם, אבל הצלחנו ועשינו אתו הרבה מאוד חזרות.

"לא נראה לי שמישהו מאתנו שילם. זוכר שעבדנו, זוכר את המקום שעשינו בו חזרות, סוג של פאב, מרתף חשוך וטחוב ברחוב פרישמן. בני אמדורסקי ידע להרים הכל. ב'כיף התקווה הטובה' לא היה ראש. לא היה ניהול. מוסיקלית כולנו השתתפנו בעבודה היצירתית. אף אחד מאתנו לא היה מוסיקאי מקצועי. היינו נגנים קטנים עם חלום גדול. היום אני כותב כל דבר בתווים, בצורה מסודרת. ב'כיף התקווה הטובה' עשינו המון המון חזרות, כי לא היו שירים מסודרים".

זוהר לויצילום: יעקב אגור

אבל בכל זאת יצאו פנינים מדהימות.

"זה מצחיק. למרות הבלגן. כן. לי היתה המון ביקורת על דברים מסוימים, שלא נעשו כמו שרציתי. התאכזבתי קשות כשזה התפרק אחרי שנה וחצי של חזרות והקלטות, וכל הגלים שעוררנו ברדיו. אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היינו נשארים ועובדים. רציתי להיות זמר, אבל אחרי 'כיף התקווה הטובה' ו'אחרית הימים' כבר חיפשתי לי דברים אחרים. חיפשתי את העומק במוסיקה ולא את השירה".

איך אתה מסתכל היום, במבט לאחור, על ההרפתקה?

"השנים 1967-1975 היו תקופה נדירה למוסיקה הישראלית. המלים היו מדהימות. היו מלודיות. היו הרמוניות. היה טעם של יצירתיות. המלחינים שעבדו אז היו ברמה מאוד גבוהה כמו סשה ארגוב, משה וילנסקי, ומעבדים שסיימו אקדמיה למוסיקה, קומפוזיטורים, מנצחים. לסלו רוט, מל קלר, אלכס וייס. היום אני רואה המון פוזה, רוח, רייטינג, להיות מפורסם, מדברים אתי על זמן מסך, על סאונד - ומה עם האיכות? איפה תמצא היום שירים כמו אלה שנכתבו אז?"

משחק מלים

קראוס הלחין שנים מהשירים של "כיף התקווה הטובה" אף שלא היה חבר בלהקה. כל שיריה שיצאו לרדיו נהפכו מיד ללהיטי ענק. "אני בדרכי למוסד הסגור" ששר זוהר לוי (מלים: חנוך לוין, לחן: זוהר לוי), "בלדה לעוזב קיבוץ" (מלים: יעקב רוטבליט, לחן: שמוליק קראוס) ששרו אלי מגן וג'וזי כץ ו"דוקטור יארינג" (מלים: יעקב רוטבליט, לחן שלום חנוך ורוב הקסלי) ששר אלי מגן.

השירים היו להיטים גדולים, במיוחד "בלדה לעוזב קיבוץ" (שהוקדש, על פי השמועה, לגילה אלמגור ויעקב אגמון), אבל פעילות הלהקה דעכה, ולוי ומגן המשיכו אחר כך אל להקת "אחרית הימים". שירים נוספים שנוצרו אז יצאו לאור רק לאחר פירוק הלהקה: "שני צבים", שהיה ספק ממתק פופ פסיכדלי וספק שיר ילדים מקסים (מלים ולחן: שמוליק קראוס) ו"אצלי הכל בסדר" (שלום חנוך, שמוליק קראוס מאיר אריאל ויעקב רוטבליט).

השירים נוכחים עד היום אבל השנים טישטשו אפילו את הזיכרונות. כל אחד זוכר אחרת אפילו את נסיבות ההקמה של ההרכב. אומר חנן יובל: "שני המלווים של 'השלושרים' היו אלי מגן וזוהר לוי. חשבתי שאני מפורסם, הייתי בטוח בגלל 'השלושרים' שאני כוכב ענק. היתה לי דירה והיה לי חיפושית פולקסווגן. הייתי בן 24. שלום רצה לנסוע לאנגליה, ידענו שזה הולך להיגמר. אז דיברתי עם חטיבת הקצב של 'השלושרים', הבס-תופים, זוהר לוי ואלי מגן, והחלטנו שנעשה משהו ביחד".

מגן אומר שדווקא להיפך. "אני הבאתי את חנן ל'כיף התקווה הטובה' כי שנינו היינו הבס-תופים של 'השלושרים', ואני בכלל רציתי לשיר וזוהר רצה לעשות רוקנרול ודברים אוונגרדיים".

כץ: "נדמה לי שהיוזמה המקורית היתה של חנן יובל. הוא ואלי מגן פנו אלי ואל שמוליק קראוס להקים להקה. זוהר תופף עם "החלונות הגבוהים", אלי דיבר על שלמה מזרחי הגיטריסט בהתלהבות. אבל שמוליק, זה לא עניין אותו. הוא בדיוק היה בדיכאון עונתי אז ופחדתי, כי הוא ידע פעמים רבות לקלקל כל מיני דברים שהייתי מעורבת בהם. אבל הפעם הוא דווקא אמר "טוב, הלהקה זה לא בשבילי, אבל אם ג'וזי רוצה, שיהיה ככה".

יעקב רוטבליט. "פצצת כישרון"צילום: דודו בכר

חבורה החלה להיפגש ולהתגבש. כשחשבו איזה שם לתת להרכב, פנו לבני אמדורסקי ששלף להם את ההברקה - משחק מלים על אותו צוק סלעי המזדקר לתוך מימי האוקיינוס האטלנטי בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה וה'כיף', אותו החשיש הטוב שהזין את גדולי האמנים של התקופה. חנן יובל: "השם 'כיף התקווה הטובה' בא מבני אמדורסקי. הוא היה אלוף בזה. גם 'השלושרים' וגם 'שובבי ציון' באו ממאגר השמות שלו".

עם השם הטוב והרצון הטוב יצאו לדרך. ב"ידיעות אחרונות" כתבו על "להקת על חדשה נולדה ברוקנרול הישראלי" וב"להיטון - עולם הקולנוע" דיווחו על "מפגש של יוצאי 'השלושרים' ו'החלונות הגבוהים' הוליד הרכב על שמעורר סקרנות רבה ותקווה גדולה".

כץ: "נפגשנו בחדר חזרות ברחוב פרישמן פינת הירקון, במרתף. שלמה מזרחי עם הגיטרה החשמלית, אלי מגן שהיה בסיסט וגם שר, זוהר לוי שהיה מתופף וגם שר וחנן יובל שעשה את העיבודים הקוליים. התחלנו לעבוד על שירים, זוהר הביא שני טקסטים של חנוך לוין שהוא הלחין - 'אני בדרכי למוסד הסגור' ו'אין מקום לשניים על עמוד חשמל'. השיר הראשון הוקלט על ידי 'כיף התקווה הטובה'. השני לא התאים לנו, וזוהר לקח אותו ללהקה הבאה שלו, 'אחרית הימים'. ואז באיזה יום חנן אמר - אני רוצה להביא לכם בחור צעיר, ירושלמי, פצצה של כישרון, והכיר לנו את רוטבליט.

רוטבליט נתן ל"כיף התקווה הטובה" את "דוקטור יארינג" ואת "בלדה לעוזב קיבוץ", תרם לכתיבת "אצלי הכל בסדר" וגם כתב שיר אהבה שערורייתי של תלמיד למורתו - "שם בכיתה, אהבתי אותה/ הייתי כמו אפלטון/ יושב וחולם על מה שלא בא בחשבון/ לו רק היית קצת פחות המורה שלי/ לו רק היית קצת יותר נערה שלי/ הייתי מראה לך מיהו הילד הכי מפותח בכיתה".

אם קראוס לא היה מנסה להשתלט על הלהקה האלבום היה מסתיים ויוצא?

יובל: "ייתכן שכן ואולי גם לא. ל'כיף התקווה הטובה' לא היה מנהל שיחזיק את המושכות בידיים. למרבה המזל, 'השלושרים' נהנו ממפיק שקראו לו בני אמדורסקי. בני היה בן אדם ממוקד. ענייני. מדויק. 'אין זמן. אין זמן. יאללה, לנגן, הכל בסדר, תשיר את זה עוד פעם, אוקיי, זה עובר. הלאה'. ככה הוא היה מנהל את ההקלטות. בלעדיו 'השלושרים' לא היתה קורית".

וב"כיף התקווה הטובה"?

"או, פה היה מפגש של חמישה אנשים שלכל אחד היה מה להגיד, פלוס שמוליק קראוס שהיה לו, או הו הו, כמה היה לו מה להגיד. שום דבר שם לא עבד בצורה הגיונית. זה היה לא הומוגני מבחינת החשיבה. עשינו חזרות במועדון הצהוב, פרישמן פינת הירקון, מתחת לאדמה וזו היתה להקה שכל אחד בה רוצה משהו, ולא תמיד זה מסתדר".

כמו כל חבריו לסופר-גרופ ההוא, גם יובל יצא מצולק מהחוויה הקצרה של 'כיף התקווה הטובה'. "באופן טראומטי כנראה שמתי פס. מחקתי את התקופה הזאת. יש לי זיכרון טוב, אבל השכחתי מעצמי דברים שקרו שם. לא יכול להסביר. לא היה לי טוב שם. אף שאני חבר טוב של אלי מגן עד היום, עם ג'וזי הופעתי בהמשך הדרך ואפילו שמוליק קראוס, כשפגשתי אותו 20 שנה אחר כך, אמרתי לו שלום. אבל בזמן אמת, אז, זה לא הסתדר".

אלי מגן דווקא זוכר היטב. "באחת החזרות שעשינו בלילה שמוליק בא, והוא היה משועמם, לא היה לו מה לעשות, חיפש עניינים. גם במסגרת 'החלונות הגבוהים' הוא היה יורד רצח על זוהר לוי. הם לא הסתדרו משום מה. אתי לשמוליק אף פעם לא היה תאקל. תמיד הסתדרנו. אני ביחסים טובים אתו עד היום, אני אוהב אותו אהבת נפש והוא אוהב אותי, אבל הוא היה בן אדם מאוד אלים. אי אפשר להכחיש את זה. אז שמוליק ישב מול זוהר והתחיל להציק לו, וזוהר היה בן אדם חזק ובסוף הרוחות התחממו ושמוליק הוריד לזוהר סטירת לחי מצלצלת. זוהר נעלב, קם, הלך ולא חזר יותר".

שמוליק קראוס

ואתה?

"אני הלכתי אתו. הבנתי שאי אפשר להמשיך".

חנן אומר שחלק מהדברים באותה תקופה נמחקו לו.

"אני מבין את זה. חנן ביזבז שנה מהחיים שלו על כלום, בעצם. אפילו לא הגענו לזה שיהיה לו שיר סולו שלם בלהקה. הוא היה מתוסכל. לפני 'כיף התקווה הטובה' הוא היה ב'שלושרים', אחרי כן הוא היה ב'שובבי ציון' ועשה קריירה יפה כסולן. אני מאמין שבשבילו 'כיף התקווה הטובה' היא חלום מרוסק, שלא התממש וסתם גזל ממנו זמן ואנרגיה בלי לתת לו שום דבר".

הפירוק

כל עוד שרו וניגנו ואספו חומרים באולפני "אשל", היתה אווירה טובה ויצרנית, אם לשפוט לפי עדותה של כץ. "דני סנדרסון הביא שיר שלו, אבל הוא לא היה מרוצה מהתוצאה", היא אומרת. השיר לא הוקלט. יובל זוכר אפילו את הבית הראשון מהשיר את השיר ההוא, על הפרנואיד.

כץ: "החתימו אותנו, אבל אני הייתי גרועה בזה. לא דאגתי לעצמי. אפילו לא רשמו אותי על שירים שהייתי שותפה לכתיבה שלהם. קשה להסביר את זה, אבל היתה תקופה אחרת. היצירה היתה הדבר היחיד שחשוב. המוסיקה. הנגינה. הביצוע. להיפגש ולעבוד. כל העניינים הפורמלים לא היו ברורים לנו". באופן הזה נוצרו השירים. מתוך ערפל של סמים ויצירתיות אדירה.

"אתה יודע איך נולד השיר 'אצלי הכל בסדר'? ישבנו בדירה, שלום, אריק, אני, רוטבליט, היינו מסטולים כמובן, ממש ממש, ופתאום רוטבליט שאל 'תגידי, מה עשית היום, ג'וזי?' ואני התחלתי להגיד לו, ככה, שכתבתי מכתב לאמא שלי, שמצאתי דירה, קצת לא מסודרת, וקניתי מצרכים בשביל שבת, שיש איזה בחור גבוה שרוצה לכתוב עלי מאמר לעיתון ושהדלקתי נרות... ובעצם, מכל הווידוי הזה, מהמלים שלי, עשו את השיר".

השיר, שעליו חתומים בצוותא רוטבליט, קראוס ושלום חנוך (ובמקומות מסוימים יש קרדיט גם למאיר אריאל על המלים) נהפך ללהיט גדול, שחודש פעמים אחדות (בין היתר, בפי מיקה קרני). "אצלי הכל בסדר" הוא גם השם שניתן לסרט שנעשה על ג'וזי כץ.

באופן תמוה, אף אחד מהמשתתפים לא זוכר מי יזם את הפרויקט ומי מימן אותו. "אני באמת לא יודעת מאיפה בא הכסף", צוחקת ג'וזי כץ. "או פונוקול או הד ארצי שילמו את הכסף לאולפנים", אומר יובל, "אבל אני באמת לא יודע מי חתם שם על הצ'קים".

בית משוגעים

מזרחי מגרד בראש במבוכה. "היה כסף מחברת התקליטים, בטח שהיה, אבל אני לא זוכר איזשהו ניהול מסודר. קבעו חזרות, הקלטות, באנו, כל אחד נתן את שלו. ככה זה נבנה. בספונטניות".

וככה זה גם נגמר. "עשינו תוכנית טלוויזיה אחת", אומרת כץ, "שרנו את 'אצלי הכל בסדר' ואת 'בלדה לעוזב הקיבוץ', ואז אני חוזרת הביתה, ושמוליק אומר לי - טוב, אני הולך להצטרף ללהקה שלכם. להופיע אתכם. מה יכולתי להגיד לו?"

קראוס הגיע והמרקם העדין התפרק. כץ: "זה כואב לי לספר את זה, אבל שמוליק הגיע וישר אמר לי 'לכי תגידי לחנן שהוא אאוט'. הרגשתי כל כך במבוכה, איך אני אגיד לו את זה. בסוף אמרתי".

יובל מסביר: "ברגע ששמוליק בא זה כבר לא היה כיף. ברחתי משם. זה נהיה בית משוגעים. לא ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי. לא היתה לי שום אלטרנטיבה. 'כיף התקווה הטובה' היתה להקה מצוינת, מבחינה מוסיקלית, אבל מבחינה אנושית זה היה בלתי אפשרי להמשיך יחד".

יובל עזב והאחרים ניסו לראות מה קורה בבוקר שאחרי. כץ: "כולם היו בשוק. הרגשנו שהולכות להיות בעיות. כבר למחרת שמוליק הגיע, לקח כיסא גבוה אמר לי 'ג'וזי, את תעשי קפה, והתחיל לשיר משהו ואמר בקול החזק הזה שלו - 'אלי וזוהר, תנגנו'. זה כמובן לא הלך לשום מקום. זה לא עבד. שמוליק מיד רב עם זוהר, הוא צרח עליו 'איך אתה מתופף? מה זה הקצב הזה?' וזוהר נעלב, זרק את המקלות, הלך ולא חזר".

מזרחי מספר "די מהר ראינו שבתור להקה עם שמוליק קראוס זה לא יילך. הרעיון שלו היה שהוא יהיה הסולן, וכולנו נלווה אותו. וזה לא היה הרעיון הראשוני. אז אלי מגן, שהוא טיפוס רגוע וחזק יותר, החזיק מעמד עוד קצת, ואני ניסיתי לראות מה יתפתח, אבל כולם התרחקו מקראוס ואף אחד לא היה מסוגל להחזיר למסלול את הרכבת הזו שירדה מהפסים".

רוטבליט, שנמנע מראיונות, הסכים לומר רק זאת: "אני לא זוכר מהתקופה הזו יותר מדי. את קראוס לא הכרתי לפני כן, וכשהוא החליט להיכנס בפועל ללהקה, הכל התפרק. זה לא הסתדר. אף אחד לא הצליח להסתדר אתו אז. זה בדיוק שמוליק. המלחין הגאון מצד אחד וכוח ההרס מצד שני. שני הכוחות האלה לא היו יכולים להסתדר בתוך להקה כזאת, ו'כיף התקווה הטובה' התרסקה".

יובל הלך ל"שובבי ציון" ולקריירת סולו. מגן וזוהר לוי הקימו את "אחרית הימים". קראוס וכץ נשארו יחד. ומזרחי? הוא חזר לירושלים. "כש'כיף התקווה הטובה' התפרקה חזרתי לעיר הולדתי. הייתי יכול לנגן ב'אחרית הימים' אבל החלטתי לחזור הביתה. ו'אחרית הימים' ממה ששמעתי ברדיו נשמעו כבר מצוין, ואני ידעתי שהזרעים נטמנו ב'כיף התקווה הטובה'. אנחנו לא שמנו דגש על סאונד, אלא על השירה, הקולות, ההתרגשות בנגינה. ללא כל ספק היה פיצוץ יצירתי. אני מגדיר את התקופה ההיא כ-תקופה".

הימים והלהקות שאחרי

אלי מגן וזוהר לוי הלכו להקים להקה אחרת, ויחד עם יצחק קלפטר המכונה צ'רצ'יל ועם גבי שושן משלישיית "השוקולדה" ועם שחקנית חיזוק בדמותה של מירי אלוני נוסדה להקת "אחרית הימים" שהוציאה אלבום אחד ב-1972 וזכתה בכל תואר אפשרי, כולל להקת השנה ופרס כינור דוד.

ג'וזי כץ אומרת שהתחושה היתה קשה. "הייתי מבולבלת, מין הרגשה שכולם הלכו ונשארתי לבד. בני אמדורסקי בא והציל אותי. הוא הציע לי להקים אתו ועם ישראל גוריון שלישיה שתעשה מופע בידור. קראנו לעצמנו 'הטוב, הרע והנערה', וזו היתה הצלחה ענקית. עצומה. אולמות מלאים. המון קהל, ובדרך זכינו במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון עם 'בא לי לשיר לעולם'".

בזמן שחנן יובל השתלב בהצלחה ב"שובבי ציון", אלי וזוהר שרו ב"אחרית הימים", ג'וזי כיכבה ב"הטוב הרע והנערה" ושלום חנוך נסע ללונדון לנסות קריירת סולו, שמוליק קראוס היה לבד, מסובך עם החוק ובמצב נפשי רעוע. ג'וזי כץ מספרת על לילות קשים וסבוכים. קראוס נכנס לבית הסוהר, יצא ממנו, נכנס לאישפוז פסיכיאטרי בשל דיכאון עמוק, ניסה להתאבד (וניצל בזכותה של ג'וזי כץ). עיתוני התקופה, ובמיוחד השבועון "העולם הזה", נהנו מהעיסוק בבוהמה הפרועה והססגונית.

קראוס חווה עוד עליות ומורדות בשנים ההן, אחרי שנכנס כבולדוזר הרסני לחדר החזרות של "כיף התקווה הטובה" בפעם הראשונה והאחרונה. הוא הקליט תקליט סולו, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" ב-1971 בסשן חופשי מאולתר ונפלא עם חבורת נגנים מעולים, וגם הצטלם לסרט מוזר אך מעניין ששמו "אדם" שהופק ב-1973 ונכשל לחלוטין. קראוס גילם בסרט רופא אמיד שמחליט לרדת לחייו של הפסיכולוג ד"ר אבישר (אילן דר) רק כדי להפריך את התיאוריה של הלה בדבר מקורותיו של יצר האלימות המקנן בבני האדם. קראוס גם הלחין את נעימת הנושא של הסרט, שהתפרסמה בביצוע של אריק לביא - "זה קורה".

ב-1974, אחרי מלחמת יום כיפור, קראוס הקים מחדש את "החלונות הגבוהים", אבל מכיוון שאריק איינשטיין סירב להצטרף לקאמבק, ההרכב בגרסתו החדשה כלל את ג'וזי כץ, שמוליק קראוס ואלי מגן. הם הופיעו קצת, אבל אלבום שני לא יצא מזה. מגן עוד הספיק להשתתף בתוכנית הטלוויזיה "ראש כרוב" בטרם יצא ב-1975 ללימודים בחו"ל. הוא נשאר בארצות הברית במשך שבע שנים. מדי פעם, בביקורי מולדת, השתתף בהקלטות שונות. ב-1983 חזר ארצה והצטרף לתזמורת הפילהרמונית כנגן קונטרבס. מאז הוא ידוע בעיקר כנגן קלאסי, עם נגיעות בפופ וג'ז.

אחרי התקווה

ב-1975 יצר קראוס מופע זוגי לו ולכץ, "לבד לבד ולבד ביחד", עם שלל שירים זוהרים כמו "שמש שמש במרום", "אצו רצו גמדים", "החייל של אתמול" ו"נתפייסה". אחר כך היה עוד משבר, ועוד אחד, כץ שיחקה ב"שוד הטלפונים הגדול" של מנחם גולן, קראוס שיחק בסרט "סוסעץ" של יקי יושע (וגם הלחין את שיר הנושא שביצע אריק איינשטיין), ג'וזי כץ נפרדה ממנו ונסעה עם הבנים לאמריקה, וזהו. בערך.

רון מיברג שביים סרט כחלק מסדרה לערוץ 8 כינס את חברי הלהקה לביצוע מול המצלמות, לראשונה אחרי 35 שנה, את "בלדה לעוזב קיבוץ". "היה לי נורא כיף", אומרת כץ, "היינו בראש אחד. לא היו ויכוחים. לא היו עצבים. פשוט עבר נורא בכיף, שמחתי ללכת לחזרות. תמיד אהבתי לעבוד עם אלי מגן. אנחנו מכירים יותר מ-40 שנה. המלה האחרונה שם היתה שלו".

ומה עם איסוף החומרים מאז והוצאתם בצורה מסודרת, אחת ולתמיד, לסגור את המעגל?

"היתה אך ורק הופעה אחת של 'כיף התקווה הטובה', בטלוויזיה הישראלית. חבל שאי אפשר להראות אותה לכל מי שרוצה. שיידע מה היה. קצת לטעום מהרוח של התקופה".

יובל מסכים אתה. "לצערי, היום הטכנולוגיה תפסה את מקום היצירה. היום אפשר לעשות המון דברים על המחשב אבל זה מסרס את הדמיון. אז היה מקום לעוף. 'כיף התקווה הטובה' הצליחה לעוף. היא גם הצליחה להצליח, שזה לא מעט. כל שיר שיצא לרדיו היה להיט. לא קרה יותר מזה אבל אולי זו דרך העולם. מה שצריך לקרות, קורה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ