שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אל תשליכוהו

אביהו מדינה עדיין לא סלח לתקשורת

הכותב החשוב ביותר בז'אנר הים-תיכוני נזכר איך התקשורת הטילה אימה על המזרחים, אבל אופטימי בנוגע לעתיד: "באחרונה יש בשירים ניצוץ של רצינות"

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

אביהו מדינה דיבר בשקט אך בתקיפות. "שום בן ושום בטיח", הוא אמר לשימי תבורי שישב מולו בחדר האמנים המאולתר של האמפיפארק ברעננה. "תקשיב לי, שימי, רק אתה שר. יש תוכנית ואנחנו פועלים לפיה. אנשים באו לשמוע את שימי תבורי, והם ישמעו את שימי תבורי, לא את שימי תבורי ובניו. לא רק זה, אתה גם תשיר בדיוק את השירים שעליהם סיכמנו".

תבורי ניסה להתמרד חלושות, אבל היה ברור שאין לו סיכוי. יש צורך בנימוקים טובים מאוד כדי להזיז את מדינה מדעתו, ולתבורי לא היו נימוקים רציונליים. המניע שלו היה אישי. הוא רצה שהבן שלו, דניאל, יופיע מול 5,000 האנשים שבאו לאמפיפארק למופע שציין 30 שנה לעמותת "אעלה בתמר", הפועלת להנחלת המורשת של יהודי תימן.

בנוכחותו של מדינה תבורי נאלץ לציית בהכנעה, אבל ברגע שהוא עלה על הבמה הוא היה אדון לעצמו. לקראת סוף הנאמבר שלו, כשהגיע תורו של "אל תשליכני", הוא זנח את השיר הנצחי שמדינה הלחין, ביצע במקומו שיר סתמי שלו וגם פינה לבנו את המיקרופון. כשמדינה הבין מה קורה, הוא ניער את ראשו בצער. "היית חייב לעשות את זה?" הוא שאל את תבורי המיוזע כשההופעה הסתיימה. "אתה לא מבין שהיית מעיף את הקהל אם היית שר את 'אל תשליכני'?"

מדינה. שאב השראה מהחזנות האשכנזיתצילום: מיכה קרישנר

ארבע שעות לפני כן, מדינה יצא לסיבוב קצר מאחורי הקלעים כדי לוודא שהכל עובד לפי התוכנית. הוא הזמין למופע באמפיפארק בעיקר אמנים מדור המייסדים של המוסיקה הישראלית הים-תיכונית (הוא מקפיד להשתמש אך ורק בשם הזה), והסיבוב מאחורי הקלעים זימן מפגשים עם כמה מהאושיות של העולם הזה. הנה משה בן מוש, הגיטריסט הנפלא של "צלילי הכרם", שנמצא כאן כדי ללוות את אהרון ירימי; והנה אמיל זריהן, הסולן בעל הקול האדיר של התזמורת האנדלוסית; והנה מקסים ניר, נגן העוד הוותיק של האנדלוסית, עולה לבמה בעודו מדבר בטלפון במרוקאית.

מדינה חובש הערב את כובע המנהל והמארגן. הוא לא מופיע. הפעם היחידה שהוא עולה לבמה היא כשמנהלת עמותת "אעלה בתמר" מודה לו על העבודה שהשקיע. ובכל זאת, שוב ושוב במהלך הערב מתברר כמה חזקה האחיזה של שיריו בנפשו של הקהל, ואיזו חשיבות יש למדינה בסאגת ההתקבלות של המוסיקה המזרחית.

זה מתברר, למשל כששניים משיריו מככבים בסרטון התדמית של "אעלה בתמר" שמוקרן בתחילת ההופעה; וגם כשאמיל זריהן מדבר בחדר האמנים על היחס המזלזל שניתן למוסיקה המזרחית בשנות ה-60 וה-70, ואז מצביע על מדינה ואומר "עד שהוא קם והתחיל לצעוק".

כשעתיים לאחר מכן, על הבמה, מתקבלת המחשה נוספת וניצחת למעמד העל של מדינה. זה קורה בהופעה של "הפרויקט של רביבו". ההרכב הזה, בהנהגת הקלידן והמעבד רביב רם בן מנחם, הוא הצעקה האחרונה בעולם המוסיקה הים-תיכונית, וזאת צעקה שסוחפת אחריה קהל גדול שמכפיל את עצמו בכל חודש. באמפיפארק ברעננה ההרכב הזה היה הכוכב הראשי. "כשאנשים התקשרו לקנות כרטיסים הם לא ביקשו למופע של העמותה, הם ביקשו להופעה של רביבו", אמרה המזכירה המזמרת.

הפרויקט של "רביבו". מדינה מככבצילום: יובל שי

כאש בשדה קוצים

זמרי "הפרויקט של רביבו" מבצעים קאברים לשירים הישנים של המוסיקה הים-תיכונית, הלהיטים של שנות ה-70 וה-80, ששונים בתכלית, בראש ובראשונה באיכות הטקסטים, מהלהיטים הנוכחיים של הפופ הים-תיכוני. ומי היוצר שאת שיריו הם מבצעים במספר הגבוה ביותר? כמובן, מדינה.

בזמן ההופעה של "הפרויקט של רביבו", ששילהבה את הקהל יותר מכל הופעה אחרת בערב, מדינה עמד בצדי הבמה ובחן את ההתרחשות. פניו ושפת גופו לא הסגירו את מחשבותיו ותחושותיו, גם לא כשהזמרים של רביבו שרו שירים שלו. האם הוא נהנה? האם הוא מתרגש לראות אלפי אנשים שרים את שיריו ומתענגים עליהם?

כשמדינה נשאל את השאלות האלה כמה ימים אחרי ההופעה, הוא חושב רגע, מזמזם לעצמו אחד מהשירים, ואז אומר: "תשמע, אני לא בן אדם שמתרגש בקלות. יש לי גם נקודת מבט צינית על העולם הזה. אני יודע הצלחות, ויודע כישלונות, ויודע שיש אמת, ויודע שיש בלוף, ויודע שיש יחסי ציבור".

אז הרגע הזה, שבו האלפים באמפיפארק שרו את שיריך, לא היה רגע של אמת?

"זה היה רגע של אמת, ושכשכתבתי את השירים האלה הייתי אמיתי. לא כתבתי בשביל לעשות פוזה. השירים האלה טובים, מתורבתים. יש בהם מסר, שכל, סיפור אמיתי. אבל אז, כשהם יצאו, התקשורת התעלמה מהם. אז בשבילי זה לא חדש שהקהל מתלהב. אתה יודע מה, אולי הייתי גם קצת מאוכזב כשראיתי את ההתלהבות של הקהל. כאילו הפצע הזה של ההתעלמות של התקשורת נפתח מחדש. חארות, אני אומר. למה היינו צריכים לחכות 30-40 שנה? למה?"

אתה מודע לזה שאתה היוצר הכי דומיננטי בדיסק של רביבו?

"היה ברור שאם מישהו יעשה מחרוזות של שירים מהעבר של הז'אנר הישראלי הים-תיכוני, יהיה לי ייצוג משמעותי. בזמנו הייתי בין הכותבים האמיצים היחידים שלא נתייראו מן התקשורת. חשבתי שחופש הביטוי שלי ניתן לי וידעתי שאני לא מתכוון לוותר עליו, שאני הולך להתבטא כמו שאני מרגיש ושאף אחד לא יכוון אותי למסגרות ולסגנונות שחביבים על התקשורת. לצערי, הרבה מבני עדות המזרח שבאו מהרקע שלי נתייראו מן התקשורת. אימת התקשורת היתה על ראשם ולכן הם לא נגעו בחומרים הטבעיים שלהם".

זאת מלה חזקה, "אימה".

"אבל זה מה שזה היה. ברגע שהתקשורת מתעלמת ממשהו מכיוון שהוא לא לטעמה, זה פסק דין מוות. ברור שזה מפחיד. יוצר רוצה להיחשף. אם הוא לא נחשף הוא לא קיים. או שהוא קיים בפרובינציה שלו, בשכונה, בעדה. אז הרבה לא נגעו, ואני לא מאשים אותם. אם אני הייתי צריך להתפרנס ממוסיקה, יכול להיות שגם אני לא הייתי נוגע. אבל היתה לי פרנסה בענף היהלומים ולא היתה לי רתיעה שהפרנסה שלי תיפגע".

מדינה הוא אדם מעשי מאוד. תמיד היה. הכי רחוק מדמות האמן המעופף. כשאני מראה לו את האוסף החדש שלו, "אביהו מדינה - המיטב" (הוא עצמו לא טרח לראות את הדיסק הכפול עד עכשיו), הוא מתבונן בעטיפה, מעווה את פניו ואומר: "תראה את זה: אותיות כחולות על רקע שחור. איזה דבר לא פרקטי זה. איך בן אדם יכול לקרוא כחול על שחור?"

מאחורי הקלעים של המופע ברעננה, וגם בשיחות עמו בביתו בפתח תקוה, הוא תמיד נראה בשליטה מלאה, בטוח לחלוטין בעצמו. לא מהסס לרגע. לא יכול להיות שהוא תמיד כזה, זה לא אנושי, אבל זה מה שהוא אומר: "לא היה רגע בחיי שלא הייתי בטוח בעצמי. בכל מצב, בכל גיל. אני חושב שזה נובע מהחינוך שקיבלתי, חינוך של משמעת, שאז הרגשתי מאוד לא נוח אתו, אבל מתברר שהוא מביא תוצאות טובות".

כשהיה בן 22, מוסיקאי בתחילת דרכו, מדינה הבין שאסור לו להסתמך על המוסיקה. הוא פתח עסק של שיפוצים. היו לו פועלים ומשרד ברחוב אבן גבירול בתל אביב, והוא מספר שהרוויח יפה מאוד. "אבל היה לי קשה לעזוב את הפרויקטים באמצע היום וללכת לאולפן אם היה צורך, וזה הפריע לי. ואז, ב-1975, אורי שבח (זמר ששר רבים משיריו של מדינה, ב"ש) אמר לי 'תשמע, יש ענף שעושים בו הרבה כסף והעבודה היא בקבלנות. אתה יכול לעבוד באיזו שעה שאתה רוצה'. כך הגעתי ליהלומים. למדתי, התחלתי לעבוד, אחרי שנה וחצי נהייתי עצמאי, אחרי שנה נוספת כבר היתה לי מלטשה. הענף היה לוהט, הרווחנו הרבה כסף".

מתי כתבת שירים? בלילות?

"כן. היה לי סדר יום קבוע. קם בשש וחצי, מגיע לעבודה בשבע וחצי, עובד עד שש, מגיע הביתה, הולך לישון, קם בעשר בערב, עובד עד שתיים, הולך לישון, קם בשש וחצי. שנים. עד שביססתי את עצמי כלכלית ופרשתי מהיהלומים. הייתי בן 39".

גם לתחילת הקריירה המוסיקלית של מדינה היה ממד פרקטי. את השיר הראשון שכתב, "יעקב התמים" (הידוע יותר כ"אל תירא ישראל"), הוא שלח ב-1971 לפסטיבל הזמר המזרחי במטרה ברורה: להיות לא רק הכותב, אלא גם הזמר. תקנון הפסטיבל קבע שיוצר ששירו נבחר להשתתף בפסטיבל רשאי להציע את עצמו כמבצע. מדינה עשה את זה והוזמן לבחינת ביצוע שתוצאותיה, הוא מספר, לא הגיעו עד היום. את השיר ביצע בסופו של דבר משה הלל.

"השאיפה הראשונה היתה להיות מבצע, כמובן", אומר מדינה. "אבא שלי היה זמר וחזן. היתה לו להקה שהופיעה בחתונות תימניות. מוסיקה היתה חלק אינטגרלי מהחיים. לא עמדה השאלה אם אני יודע לשיר או לא, זה היה ברור. אבל כש'אל תירא ישראל' זכה במקום השלישי, הוא הפך לי את כיוון החשיבה. טלוויזיה, שידור ישיר, ואני, בחור אנונימי מרחוב הס בחולון שלא מזמן השתחרר, פתאום מגיע לבמה ככותב השיר, ולמחרת השיר מושמע בכל מקום, מתלקח כמו אש בשדה קוצים, ואנשים מתחילים לפנות אלי בבקשה שאני אכתוב להם".

במשך עשר שנים מדינה שלח 11 שירים לפסטיבל הזמר המזרחי. כולם התקבלו, וכולם זכו באחד משלושת המקומות הראשונים. לעומת זאת, שום שיר שלו לא התקבל לפסטיבל הזמר והפזמון. שש פעמים הוא ניסה את מזלו, אך ללא הצלחה. "כבר בפעם השלישית ידעתי שהבעיה היא לא איכות השירים, כי השירים התקבלו לפסטיבל המזרחי. ידעתי גם שאין לי סיכוי להתקבל, אבל המשכתי, רק כדי לראות עד איפה תגיע החוצפה. אחרי הפעם השישית חדלתי".

ניסית להתאים את השירים לרוח ששלטה בפסטיבל הזמר והפזמון?

"את זה עשיתי כשכתבתי לפסטיבל החסידי, כי זה היה פסטיבל מאוד מאופיין. אבל בפסטיבל הכללי, מה פתאום. ראיתי את עצמי ישראלי כמו כולם. המוסיקה הישראלית רק מתחילה להתעצב, ורשאי אתה כאזרח וכאמן לתרום את הצבע שלך לתוך התוצר העתידי. כך הרגשתי וחשבתי, והייתי מאוד גאה במה שעשיתי, גם כשזה לא מצא חן בעיני מישהו שטעמו שונה משלי. עמדתי על זכותי להתבטא בצורה חופשית, לתת ביטוי לעצמי".

לא היה בך כעס על עצם קיומו של פסטיבל מזרחי נפרד?

"ברור שאתה כועס. אתה אזרח מדינה, אתה יליד הארץ, ופתאום מישהו מחליט שאתה אתה לא שייך תרבותית. זה מרגיז כל אחד".

אז למה השתתפת בפסטיבל? יכולת להחרים אותו.

"אני אגיד לך למה. נתנו לנו במה נפרדת, אבל זאת בכל זאת במה. אתה לא רוצה להיות שותף שלי בבית? אז אני אבנה לעצמי בית עם כל מי שרוצה אותי. אבל ברחוב, בשדה, אני לא אשאר. ומתברר שהבית הזה היה המעיין הראשון שממנו ינקנו, הבמה הראשונה שנתנה פרסום לדברים שעשינו. זאת היתה במה חשובה מאוד. אם היינו מוותרים עליה, אולי לא היינו קיימים בכלל.

"אני הבנתי כבר אז, בתחילת שנות ה-70, שמדובר בתהליך ארוך שיסתיים בניצחון שלנו. כי האמת תמיד מנצחת ולבלוף אין רגליים. כבר ב-1973 אמרתי למנהל רשת ג' דאז, שהיה מאוד עוין כלפי הזמר הישראלי הים-תיכוני: 'האפליה שלך לא תהרוג את הסגנון שלנו. אתה רק תעכב אותנו, אבל בסוף אנחנו ננצח. כי כך אנחנו באמת מרגישים וכך אנחנו באמת מתבטאים. את הנשמה של האדם אי אפשר להחליף".

לעבור בפרוזדור

המאבק העיקש והקולני של מדינה למען התקבלותה של המוסיקה הים-תיכונית הוביל לכך שהוא נתפש לעתים כעסקן תרבותי-פוליטי לא פחות, ואולי יותר, מאשר כיוצר. האוסף החדש שלו, והעדנה המחודשת של שיריו הישנים בפיהם של זמרי "הפרויקט של רביבו", מזכירים שמדובר בראש ובראשונה בכותב שירים ענק.

מה הופך אותו לכזה? אפשר להצביע על כמה דברים. ראשית, העברית הנפלאה שלו, שיונקת משפת התנ"ך ומצליחה להמיר אותה לתוך מסגרת של שיר פופולרי. שנית, הדינמיקה המרתקת שקיימת אצלו בין תוכן כבד ואפילו טראגי לבין לשון מעודנת ורכה. שלישית, אהבת הארגון והסדר: השירים של מדינה מאורגנים תמיד בתוך מבנה מוסיקלי מוקפד ושלם.

כשמדינה עצמו נשאל על הסגולות שלו ככותב שירים, הוא אומר: "הדבר הכי חשוב הוא הבנה. היה והבנת, המנגינה שלך ידועה. אם אתה מלחין מוכשר, ויש לך הבנה, ואתה מכיר את שפת הנפש, אתה מתרגם את המלים בדיוק לשפה המוסיקלית".

מדינה אומר שחלק מהייחוד שלו כמחבר שירים טמון בביוגרפיה שלו כילד שגדל בבית תימני מסורתי אבל בילה את שנות הנעורים שלו בקיבוץ. הוא מספר על הרוקנרול ששמע בקיבוץ ומדגיש עד כמה הרוק נטמע בו ונוכח בשיריו.

אני חייב להגיד שאני לא שומע את זה בשירים שלך.

"אז אתה טועה. אם היית מכיר את שני הסגנונות, היית מבין שיש במוסיקה שלי פחות מזרח ויותר רוק מערבי". הוא שר את "כינור דוד" ואומר: "יש פה משהו מזרחי? שום דבר. או 'אל תשליכני'. זאת בכלל חזנות אשכנזית. גם 'ברכנו'. קח שיר עתיק כמו 'אל תירא ישראל', זה בכלל קצב של מארש. אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות. בקיצור, אתה טועה".

אחר כך הוא מחייך ואומר: "אבא שלי חשב שאני רוקיסט. כשהוא היה שומע את השירים שלי הוא היה אומר 'ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם'. 'איפה ייראת השם', הוא היה אומר. אתה מבין? תלוי למי אתה משמיע את השירים. אתה משמיע למערבי, אומר מזרחי; משמיע למזרחי, אומר מערבי. ואני תקוע בין שניהם".

הושפעת בהלחנה שלך ממוסיקה ערבית?

"אני אגלה לך סוד: לא שמעתי ערבית בחיים שלי. אצלנו בבית ערבי היה מוקצה. אם הרדיו התעכב שנייה על תחנה ערבית בזמן שחיפשנו את קול ישראל, אבא היה צועק 'אהההה!' אצלנו בבית היתה שירת קודש, טקסטים של שבזי, לחנים של הדיוואן, המסורת התימנית היהודית העתיקה. רק זה היה מותר, ומה שלמדו בבית ספר עם המורה למוסיקה. כל היתר היה אסור. רוק התחלתי לשמוע רק כשעברתי לקיבוץ".

מדינה עזב את הבית בגיל 14 ועבר לקיבוץ כיסופים. אמו נפטרה כשהיה בן 12, והוא אומר שלא הרגיש בנוח בבית אחרי שאבא שלו התחתן בשנית. הוא הלך לעליית הנוער, ביקש להשתלב בקיבוץ והופנה לכיסופים, שם חי עד הגיוס לצבא.

"זה האיץ לי את הדרך להבנה של החברה הישראלית", הוא אומר. "מה שלא קיבלתי בבית ספר ישורון בחולון קיבלתי בקיבוץ. אהבתי מאוד את השיתוף שהיה בקיבוץ, את הדלת הפתוחה, את השוויון בין האנשים. והכי אהבתי את החופש. חופש זה דבר מאוד יקר, שלא היה בבית אבי".

בהרבה שירים שלך עובר חוט של עצב. אתה חושב שהמקור שלו הוא המוות של אמך?

"אני לא יודע, אבל אין ספק שהמוות של אמי שינה אותי. עד גיל 12 הייתי דתי. האמנתי בכל מה שכתוב. תעשה טוב, יהיה לך טוב. תעשה רע, יהיה לך רע. המצווה וגמולה. אז איך ייתכן שאשה צדקת כמו אמא שלי מתה בגיל 36? עזוב את אמא שלי. יש לה שמונה ילדים קטנים. איך יכול להיות שאלוהים לקח אותה? גיליתי אכזבה מכל מה שהאמנתי בו עד אז. הגעתי למסקנה שלימדו אותי הרבה דברים שאינם נכונים, שהחיים שלנו פה הם כלום, ממש כלום, פרוזדור שאתה עובר בו ותיכף נגמר".

אתה מדבר מתוך עמדה מאוד ביקורתית, שאיפיינה במשך השנים גם המאבק התרבותי-פוליטי שלך. אבל בשירים שלך אין בכלל ממד ביקורתי, לא ביחס לאלוהים ולא ביחס למדינה.

"בקשר לאלוהים אתה טועה. אתה פשוט לא מכיר את השיר 'שמע אלוהי'. אבל בקשר למדינה אתה צודק. לא כתבתי שירי מחאה. כי המדינה היא עולל צעיר. אנחנו בערך בחודש השביעי להריון. עוד לא נולדה המדינה שלנו, לא צריך להעמיס על הכתפיים שלה עוד ביקורת ועוד מחלוקת, יש לנו מספיק מאלה. כל מה שצריך לעשות עכשיו, כיוון שלא הבטחנו אפילו את קיומנו הפיסי, הוא לעשות לטובת המדינה כל מה שאנחנו יכולים. לבוא בטענות? זה עוד לא הזמן".

מדינה שבע מדיונים על מצבה הנוכחי של המוסיקה הישראלית הים-תיכונית. אין לו יותר מדי כוח לדבר על זה. ובכל זאת, אם הוא כבר מזכיר את התרבות הישראלית העכשווית, אי אפשר לא לשאול אותו לדעתו. מתברר שהוא אופטימי למדי. "נראה לי שהגל של העשור האחרון הולך ונמוג", הוא אומר "אנשים קצת התפכחו. גם הקהל וגם המבצעים והכותבים".

מדינה טוען שהוא שומע את השינוי הזה בשירים שיצאו בשנה האחרונה. "יש בהם ניצוצות של רצינות, של הבנה של מה שקורה בחייו של אדם", הוא אומר. אבל מהם בדיוק אותם שירים? מתברר, וזה די מאכזב, שמדינה מתכוון לשירים מתוך "כוכב נולד".

"הכוכבים של בני הנוער כיום הם כבר לא אייל גולן ומשה פרץ", הוא מסביר. "יש להם כוכבים חדשים שעולים. אתה יכול לראות אותם ב'כוכב נולד'. הם כותבים את השירים שלהם בעצמם ומצליחים אתם. הגל הקודם של המוסיקה הישראלית הים-תיכונית כאילו הוציא אצבע לתקשורת ואמר לה 'את לא מעניינת אותנו'. הזמרים מהגל החדש כבר מכוונים לכולם, הם לא מוציאים אצבע לאף אחד. יש להם מה לומר, והילדים בגיל שלהם מסכימים אתם. אז זה משהו חדש. דור הולך ודור בא".

אני לא בטוח שהשתכנעתי שלאופטימיות שלך יש בסיס. אתה באמת חושב שהדור הצעיר יצליח להחזיר למוסיקה הים-תיכונית את הערכים שאבדו לה? את הרגש והשכל שהיו בשירים שלך?

"התכנים שלהם ישתנו עם הגיל. זה עניין של זמן. אני נולדתי מבוגר. נולדתי בחור רציני. בחור שיש לו ראייה ריאלית, עם כבוד לכל מי שלא דומה לי. הדור הזה הוא דור מפונק. אני לא הייתי מפונק. גדלתי בתנאים ספרטניים".

אם כבר מדברים על גיל, מדינה חגג לפני חודש את יום הולדתו ה-64. הוא ממשיך לעבוד, לכתוב, להופיע ולהפיק, אבל בקצב רגוע מאוד. למעשה, לפני כ-15 שנה הוא הוציא את עצמו לפנסיה חלקית. "ב-1997 שבעתי", הוא אומר. "אמרתי 'די, מספיק, אתה עוד מעט בן 50, וזה הכל אותו דבר. עוד הפקה, עוד תוכנית, עוד אלבום, עוד פרויקט. די, עד מתי? הרי אני מסודר כלכלית, לא צריך לעבוד. יאללה, תתחיל לטייל בעולם".

אתה מסודר כלכלית מהמוסיקה או מהיהלומים?

"מהיהלומים ברוך השם, מהמוסיקה ברוך השם. עשיתי חשבון שאני לא אצליח לבזבז את כל הכסף עד 120, אז מתי אם לא עכשיו? כיביתי מנוע והדלקתי מנוע אחר, מנוע שאתו אני עושה מה שבא לי. מסתובב בארצות, מטייל, מטפס, רואה, מרגיש".

זה מה שאתה עושה כל הזמן, נוסע?

"עכשיו חזרתי מאיטליה. לקחנו רכב, אני וחבר, עשינו 3,000 קילומטר בשישה ימים. ראינו את 'אאידה' בוורונה".

אתה צרכן אופרות?

"לא. אבל זה היה מגרה ללכת למקור. ואיזה דבר זה היה. אתה נכנס לארנה. מבנה גדול, מפואר, עוצמתי. 20 אלף איש עומדים עם נרות ביד. אתה יודע איזה כוח יש לזה? את הסיפור לא כל כך הכרתי, ואני לא יודע איטלקית אז לא הבנתי מלה, אבל התרשמתי. הנסיעה הבאה שלי היא לקמבודיה. בסך הכל העולם יפה. אנחנו מרוכזים בעצמנו, במדינה הקטנה שלנו, אבל אם אתה שואל אותי, אם הייתי חי לפני מאה שנה והיו מציעים את אוגנדה וההחלטה היתה בידי, לא הייתי חושב פעמיים".

הסיפורים שמאחורי השירים הגדולים

"שבחי ירושלים" - כמה משיריו הידועים ביותר של מדינה הם לחנים לפסוקים מהמקורות. את "שבחי ירושלים" הוא הלחין באמצע שנות ה-70, לבקשתו של החזן הירושלמי יגאל בן חיים, אבל השיר ראה אור רק באמצע שנות ה-80, בביצוע להקת "צלילי הכרם". מאז שרו אותו זמרים רבים, ובאוסף המיטב החדש של מדינה מבצעת אותו גליקריה.

"אל תשליכני לעת זקנה" - גם "אל תשליכני", כמו "שבחי ירושלים", הוא הלחנה לפסוקים מתהילים. מדינה היה איש צעיר (בן 34) כשהלחין אותו במטרה ששימי תבורי יבצע אותו בפסטיבל הזמר החסידי של 1982. תבורי סירב, אבל שלוש שנים לאחר מכן ביצע את השיר. "אמרתי לו שאני לא כותב לו עוד שירים עד שהוא שר את 'אל תשליכני'", מספר מדינה. לדבריו, ההשראה ללחן שאובה מהחזנות האשכנזית: "בצעירותי היינו מבקרים בבית הכנסת האשכנזי בחולון. התפילה של התימנים היתה נגמרת בשתע וחצי, והאשכנזים היו מאריכים בתפילה עד 11 וחצי. היו שם כמה חזנים טובים מאוד, ומשם הלחן בא לי".

שימי תבורי. שיר שהולךצילום: טס שפלן

"יעקב התמים" - ידוע יותר כ"אל תירא ישראל". זה היה השיר שפירסם את מדינה. הוא בוצע בפסטיבל הזמר המזרחי של 1971 על ידי משה הלל, זכה במקום השלישי ונהפך ללהיט גדול. המלים, מספר מדינה, נכתבו בצל מלחמת ההתשה, והלחן, בסגנון מארש, הושפע מהשנים שבהן חי כנער בקיבוץ כיסופים וספג את המורשת המוסיקלית הרוסית. "המקצב של המארש נראה לי נכון בשיר שמדבר על מלחמה ועל עידוד עצמי", אומר מדינה.

"כבר עברו השנים" - זה היה אחד מלהיטיו הגדולים של זהר ארגוב ונכלל באלבומו "נכון להיום" מ-1982. מדינה כתב את השיר כמה שנים קודם לכן, בעקבות מחזה שנגלה לעיניו כשהוא ואשתו היו בירח דבש בספרד. "באיזה בית קפה קטן ליד ויאדוליד נתקלנו בזמר עיוור, שהשאיר עלי רושם עז", הוא מספר. "התמונה שלו, מנגן בגיטרה ושר בקול שבור, לא הרפתה ממני, ו'כבר עברו השנים' הוא ניסיון שלי לספר את הסיפור שלו. לא הבנתי מלה אחת ממה שהוא שר, אבל את המשמעות, את הסבל, הבנתי היטב".

"הפרח בגני" - השיר שהטיס את הקריירה של זוהר ארגוב ושרף את הבמה של פסטיבל הזמר המזרחי.

"תן לזמן ללכת" - אחרי ההצלחה האדירה של "הפרח בגני", חיים משה ביקש ממדינה שיכתוב לו שיר באותו סגנון. השיר שמדינה כתב דווקא שונה בתכלית, הרבה יותר מפויס ונינוח, אבל הוא נהפך בצדק ללהיט גדול של משה.

חיים משה. תכתוב גם ליצילום: מורי מן
זוהר ארגוב. הפריצהצילום: רפרודוקציה: לימור אדרי

"רעיה" - "כתבתי אותו אחרי שחזרתי ממלחמת לבנון", מספר מדינה על "רעיה", שביצע ישי לוי. "כשחזרתי מהמלחמה והתקרבתי הביתה, ראיתי חבר שגם הוא חזר מלבנון. אשתו לא היתה בבית והוא ישב עם הקיטבג שלו בחוץ. הזמנתי אותו להיכנס, גם אשתי לא היתה בבית, והתחלנו לקשקש על איפה הנשים שלנו מסתובבות כשאנחנו במלחמה. מתוך זה נולד 'רעיה'".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ