הפלמ"חניק שחיפש את האתמול

חיים חפר היה מר תש"ח. כמעט אי אפשר היה להגיע לדור ההוא בלי לעבור דרך הפילטר שלו של פזמונים, קשרים בצמרת הממסד ופעלתנותו במורשת הפלמ"ח

דורון רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון רוזנבלום

הידיעה על מותו של חיים חפר בגיל 86 היא מאותן ידיעות שהנך חושש לקרוא בעיתון או ברשת זה עשור ויותר. יודעים שהזמן עובר, יודעים שהוא זקן, זקן מאד, ובכל זאת – הוא חיים חפר. והנה. הגיע היום.

יש בקרבנו כמה קשישים מופלגים כאלה, שמכמה וכמה בחינות - מלבד הבחינה הביולוגית - יכלו לדידנו לחיות לנצח: להתרפק על זיכרונות, לשמש חומר-מילוי טוב באיזה פרויקט חג של עיתון במלאות כך-וכך, להתראיין פעם בירח כחול ולהשמיע בלי חשבון דעות שערורייתיות, בהן בדיחות על הזיקנה ועל המוות עצמם - ולחזור ללימבו התודעתי עד החג או המועד הבא. תמיד טוב היה לדעת שהם עוד שם, ברקע: מזדקנים-מזדקנים, ואיכשהו לא מאבדים לגמרי את עלומיהם; מהווים מחיצה דורית מוצקה בינינו לבין הטרום-ישראליות.

חיים חפר לא רק היה שייך לדור הפלמ"ח - הוא היה "מר פלמ"ח" ו"מר תש"ח" האולטימטיבי. כמעט אי אפשר היה להגיע לדור ההוא בלי לעבור דרך הפילטר שלו: פזמוניו, קשריו המסועפים בתוך הממסד הישן ועולם הבידור והצבא, פעלתנותו במורשת הפלמ"ח, תעשיית הנוסטלגיה הממולחת אותה ניהל בשעתו עם חברו דן בן אמוץ (עוד "צבר", יליד פולין כמוהו). הוא היה האיש שמארגן כינוסים, יוזם פגישות עם רמטכ"לים, או מרים אליך טלפון כדי לגייס אותך לסיור "אצל סטף" בגליל - ולא ברכב אלא במסוק.

ובין כה וכה - לצד ז'אנר המקאמה העיתונאית שהמציא - הותיר מורשת עצומה של פזמונים. חלקם תרגומים רוטיניים למנגינות זרות, חלקם סאטיריים לשעתם ("הדודה מחדרה", "הפשפש שעלה למעלה"), חלקם תפלים לא פחות מהשרים המזרחיים בהם השתלח לימים ("רוזה רוזה"). אך הטובים שבהם, שנכתבו בשיתוף עם גדולי המלחינים - מדוד זהבי ועד סשה ארגוב - היו טובים באמת. פיוטם הפזמונאי הפשוט, הישראלי, הפך לחלק מהדנ"א הלשוני של כולנו: "יצאנו אט /חיוור היה הליל / במרחקים הבליחו האורות"... "שקיעה נוגה, הים אובד בערפל / ודומיה גדולה"... "הוא לא ידע את שמה", ועוד עשרות ומאות.

הוא לא היה אלתרמן - אבל הוא היה חפר. ואולי הוכחה לגדולת פזמוניו היא העובדה, שכבר בעשור הראשון והשני של המדינה הם נתפסו כקלאסיקה קדמונית: עוד מילדותי המוקדמת זכור לי ספרון בשם "תחמושת קלה", שהכיל מילים ותווים משיריו: כבר אז הדפים היו מרוטים וצהובים מיושן, ושירי "היי הג'יפ" ו"פגישה שכזאת" נראו שרירים וקיימים וקדומים לא פחות ממגילות ים המלח.

שירו המפורסם ביותר של חפר - "הפלמ"חניק מחפש את המחר" - התברר לימים כאירוני מכולם: חפר ובני דורו היו אמורים להיות הישראלים הראשונים שיישאו את המדינה על כתפיהם. במקום זאת - המדינה נישאה עשור אחר עשור על כתפי זקני מפא"י וחירות ומפד"ל, וצאצאיהם שאינם נבדלים מהם. במובן מסוים, "דור תש"ח" נשאר שרוי בנעורים נצחיים, לטוב ולרע. כשהזקין - חיפש בעיקר את האתמול.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ