בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיר הערש של אבא

יש שירים נהדרים באלבום "ג'קו ויהודה פוליקר" אבל מתלווה לו גם תחושת החמצה

6תגובות

אחת הרצועות היפות והמפתיעות באלבום הזה היא השיר "נאני נאני". זה שיר ערש שג'קו פוליקר היה שר לילדיו, כפי שהוא מספר לפני שהוא מתחיל לשיר את השיר, שמופיעות בו בין השאר השורות הנפלאות האלה: "בואי, שינה, אל ילד קטנטן בחיקי, נתתי לך אותו קטן קטן, החזירי לי אותו גדול".

מאחר שזה שיר ערש, טבעי לצפות שהמוסיקה תהיה חרישית ועדינה, שלא תפריע את מנוחתו של הילד הנרדם, וכך אכן נשמעת הפתיחה של השיר, עם הקלידים של יהודה פוליקר שמציירים מנגינה רכה של שיר ילדים. אבל אחרי חצי דקה בערך - הפתעה. פתאום גיטרות, ותופים, ומיתרים תקיפים בעלי צבע כהה, ושיר הערש התמים צובר נפח ועוצמה, יוצא מתוך הסיטואציה הביתית הקטנה וחושף רבדים נוספים, מורכבים ואפילו אפלים.

דודו בכר

הרבדים הרבים האלה משקפים את מעשה היצירה של "ג'קו ויהודה פוליקר". רובד אחד הוא הרובד ההיסטורי - זה שבו ג'קו שר את השיר כאב צעיר כדי להרדים את ילדיו ‏(מי יודע, אולי גם אותו היו מרדימים עם השיר העממי הזה‏). רובד שני הוא הרובד שבו ג'קו בן ה–82 שר והקליט את השיר, ללא ליווי מוסיקלי, בתחילת העשור הקודם. רובד שלישי הוא זה שבו יהודה פוליקר, אחרי מותו של ג'קו, עטף את קולו של אביו במוסיקה.

שלושה מעגלי זמן לפחות יש בשיר הזה, ובתוכם קשת שלמה של זיכרונות ורגשות, של האב כלפי הבן ושל הבן כלפי האב. העיבוד המפתיע של פוליקר חושף את העושר הזה, את היותו של השיר הקטן־לכאורה מסמך שמחזיק חיים שלמים.

"נאני נאני" הוא דוגמה לשיר שמממש את הפוטנציאל הגדול של האלבום המיוחד הזה, והוא ממוקם בתוך רצף של ארבעה שירים מצוינים שסוגרים את "ג'קו ויהודה פוליקר" כחטיבת סיום נהדרת. אלה החדשות הטובות. החדשות הפחות טובות הן שעד שמגיעים לחטיבה המסיימת עוברים דרך כמה שירים - מחצית מהאלבום, אולי אפילו יותר - שבהם הרבדים השונים תפורים בצורה פחות מרשימה.

ששת השירים הראשונים של האלבום, להבדיל מהארבעה האחרונים, נוטעים את השירה של ג'קו בתוך הסביבה המוסיקלית העכשווית של בנו. המקצב פופי־רוקי, התזמור חשמלי־אלקטרוני. זאת בחירה לא מובנת מאליה - הדבר המתבקש היה לעטוף את ג'קו בעיבודים יווניים־מסורתיים, ופוליקר ראוי להערכה על האקספרימנט. אבל האם זה נשמע טוב? לא כל כך. התפרים שמחברים בין העולם של ג'קו לבין הפסקול העכשווי נשמעים קצת גסים מדי, וקולו של ג'קו לא מתיישב בצורה אופטימלית על המקצבים המרובעים המודרניים שבנו מייצר. השירים הממזריים כמו "לימונרו" ו"האפודונת" ‏(שאותו שרה אמו של פוליקר, שרה‏) נחמדים, האחרים פחות.

בשיר השישי, "אין בך כלום אך יש בך משהו", נשמע לראשונה קולו של הבוזוקי, וזה האות לכך שרוחו של האלבום מתחילה להשתנות. פוליקר משאיר מאחור את המקצבים המרובעים והצליל הפופי־אלקטרוני; עננה דחוסה וכהה ‏(שמזכירה במשהו את הצליל של תקופת "אפר ואבק"‏) מתקדרת מעל השירים; והדינמיקה בין קולו של ג'קו לבין המוסיקה שעוטפת אותו נעשית יותר חופשית ונכונה - המוסיקה מרחפת סביב הקול בלי לכבול אותו אליה.

הגישה הזאת מייצרת כאמור רצף של ארבעה שירים נהדרים ‏("היתומה והאסיר", "נאני נאני", "נוסע מסלוניקי" ו"הסיפור של ג'קו"‏), ואף שיופיים וכוחם של השירים האלה הופכים את "ג'קו ויהודה פוליקר" לאלבום שכדאי להאזין לו, פערי האיכות בינם לבין השירים הראשונים באלבום מותירים גם תחושה של החמצה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו