שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האקורד הראשון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

האורות כבים, הסרט מתחיל, ועל המסך: בימה ריקה, עליה רק כיסאות ועמודי תווים, ודמות נכנסת אליה, מתחילה לחלק את תווי הסימפוניה השנייה של ברהמס. הנגנים נכנסים בזה אחר זה - אבל ברקע, במקום פסקול ובו תזמורת מכוונת את כליה, נשמע דווקא רעש של אתר בנייה: פטישים הולמים, קול ניסור וגרירה.

באטיות מתקרבת המצלמה אל אחד מהאנשים הצופים במחזה, גבר בחליפת שלושה חלקים מהודרת, שונה כל כך מהלבוש הפרובינציאלי של סובביו. על רקע ההמולה נשמע צליל האבוב המכתיב לנגנים את הטון הנכון, ואלה מתחילים לכוון את כליהם, מחכים למנצח שעומד להיכנס; פני הגבר ממלאים את המסך - וקאט, 60 שנה לאחור: האיש הוא עתה ילד קטן מנגן בכינור, וברקע נשמע קולו: "אבי החליט שאחד מבניו יהיה מוסיקאי. הגורל נפל עלי".

ברוניסלב הוברמן. שאיפה לעולם פציפיסטי

היה זה ברוניסלב הוברמן, הכנר היהודי-פולני (1882 1947); והסרט התיעודי, "תזמורת הגולים" (Orchestra of exiles), שמו, מספר את סיפורו ואת הסיפור הדרמטי הגדול של חייו: ייסוד תזמורת במדבר, תזמורת שאותה הוליד בשלמותה - התזמורת הארצישראלית, לימים הפילהרמונית הישראלית. חבריה היו חשובי הנגנים היהודים, שקיבוצם לתזמורת על ידי הוברמן הצילה אותם מגורלם באירופה השוקעת, ושהקמתה היתה אקורד ראשון של תרבות מוסיקלית אירופית ברמה בינלאומית בארץ ישראל.

הקרנת הבכורה של הסרט תהיה ב 26 באוקטובר בבית הקולנוע קוואד בגריניץ' וילג' בניו יורק, ואחרי שבוע בלוס אנג'לס. היו כבר כמה הקרנות מקדימות, בארצות הברית ובקנדה, וחלק ממסע הטרום-בכורה יתקיים גם בישראל: הסרט יוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה (6 באוקטובר, 14:45).

"אני מתמקד בחיי הוברמן בשנים שבין 1933 ל 1936, כשהבין מה צריך לעשות כדי להקים את התזמורת - והתחיל לפעול", אמר במאי הסרט, ג'וש ארונסון האמריקאי, תוך כדי הצילומים האחרונים בתל אביב בנובמבר שחלף. "הדרך שעבר הוברמן עד להכרה העמוקה שלו, ההומניסטית, האנטי-פשיסטית, שהביאה אותו להציל לפי האומדן כ 1,000 יהודים בשואה, וכן להקים את התזמורת, היתה ארוכה וסבוכה. המהפך שעבר עליו התחיל אחרי מלחמת העולם הראשונה: עד אז, כמו חיית קרקס, הוא נוצל על ידי אביו להופעות בכל אירופה ככנר ילד פלא. בלי אמא, בלי חברי ילדות, בלי לימודים בבית הספר - הוברמן הקטן חי רק בדרכים, נודד מאולם קונצרטים אחד למשנהו, בין הופעות לאימונים. הוא חי בבועה; ובסוף התברר לו שאביו גזל את כל כספו, ומכל ההון שהרוויח כילד פלא לא נותר דבר".

מילד פלא של מסעות בפרובינציה האירופית נהפך הוברמן לתגלית של ממש ב 1896. בחורף אותה שנה הוא ניגן בקונצרט שנכחו בו גדולי המוסיקאים של אירופה: המלחינים יוהן שטראוס ואנטון ברוקנר, המבקר רב העוצמה אדוארד הנסליק, הכנר יוסף יואכים - ובראשם המלחין יוהנס ברהמס.

הוברמן בן ה 13 ניגן את הקונצ'רטו לכינור של ברהמס עצמו - יצירה שקשה להאמין שילדים מנגנים אותה כלל - והמלחין בא אל מאחורי הקלעים וחיבק ונישק אותו. זמן קצר אחר כך ביקר אותו בביתו, התעניין באוסף הבולים של הילד והעניק לו מתנה - תמונתו ועליה ההקדשה "מהמאזין הנאמן שלך, י' ברהמס".

הביקורת על הקונצרט, מעטו של הנסליק, מי ששחט וקטל את כל גדולי זמנו ובראשם ואגנר, היתה יוצאת דופן: "בפני גאונות טרנסצנדנטלית שכזאת אין הביקורת יכולה אלא להידום", כתב. כך החל הוברמן את הקריירה שלו.

"מלחמת העולם הראשונה טילטלה את הוברמן, זיעזעה אותו, ובעקבותיה נהפך להומניסט הגדול שהיה", מסביר ג'וש ארונסון. "הוא היה רגיש לאנטישמיות וסבל ממנה עוד בפולין כילד; וההשפעה הגדולה שלה עליו היתה בווינה, בתחילת שנות ה 30, כשאלימות האנטישמים השתוללה ואיש לא הגיב על כך, לא התריע ולא דיווח. הוא הבין מה עומד לקרות, ורעיון התזמורת קרם עור וגידים. זה היה רגע ה'אהא!' המהדהד ביותר בהיסטוריה התרבותית".

באין גבולות אין מלחמה

על סט "תזמורת הגולים", ארונסון משמאלצילום: אירנה טובק

הרעיון להקמת תזמורת סימפונית בארץ ישראל נבט בראשו של הוברמן אחרי תהליך ארוך שלאורכו הגה סדר עולמי פציפיסטי חדש. אחרי ביקורו בארצות הברית בתחילת שנות ה 20 ואחרי שנוכח באיזו רווחה חיים שם אמנים וכמה משקיעים בהם פטרונים פרטיים, חשב שיש להקים ברית של ארצות גם באירופה, פדרציה שתיקרא "ארצות הברית של אירופה". נודע לו שתנועה כזו כבר קיימת ונקראת "פאן אירופה", והוא הצטרף אליה. "כשיש גבולות יש הצדקה לירות אל מעבר להם", כתב, "מכנים זאת 'פטריוטיזם', 'חובה אזרחית' ו'גבורה'; בעוד ירי על מישהו בתוך תחום הגבולות נחשב לפשע שיכול להוביל לגרדום. ההבדל היחיד בין השניים הוא הגבול ¬ ובאין גבולות גם אין מלחמה".

הוברמן נסע בכל אירופה כדי לקדם את רעיונותיו הפציפיסטיים ואף כתב מאמרים רבים ושני ספרים, "דרכי לפאן אירופה" (1925) ו"המולדת אירופה" (1933). מסעותיו הביאו אותו גם לארץ ישראל ב 1929. גישתו היתה מראש מסויגת: האיש שכתב כי "אין דבר יותר אירופי באירופה מאשר היהודים" וראה את עתיד היהודים בטוח באירופה מאוחדת, לא התלהב מהמודל הלאומי היהודי. אבל דבר אחד בלט לעיניו מיד בביקורו זה ובשני הביקורים הבאים, ב 1931 וב 1933 - כמיהת אנשי היישוב לתרבות מוסיקלית. "ב 12 קונצרטים שעשיתי בפלשתינה צפו 18 אלף איש, ואם נתחשב גם באלה שלא זכו להשיג כרטיס נגיע למספר של 30 אלף באי קונצרטים פוטנציאליים ¬ במדינה המונה רק רבע מיליון בני אדם!" סיפר בהתלהבות.

הוברמן השתייך לאסכולת הכנרים שקדמה לזו של המורה הגדול ליאופולד אאור, שבין תלמידיו היו מישה אלמן, יאשה חפץ ואפרם צימבליסט - כולם כנרים שניחנו בווירטואוזיות, בצליל עשיר וחם אך לא סנטימנטלי ובטעם קלאסי מעודן. הוא, לעומתם, היה האחרון במסורת הווירטואוזים ה"מכשפים" של המאה ה 19, שהקריבו את עידון הצליל לטובת כריזמה בימתית והבעה אישית חסרת פשרות.

במידה רבה היה הוברמן קצת מיושן לזמנו ולכן לא היה אהוד על הכנרים בני תקופתו וספג מהם ביקורת. הוא היה פופולרי בעיקר במזרח אירופה: פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה ואוסטריה, אבל עורר מחלוקת במערב - הכנר הגדול קרל פלש רמז על כך באוטוביוגרפיה שלו ¬ הן בנגינתו הסולנית ובעיקר בנגינתו הקאמרית. אולי גם עובדה זו היתה בין הגורמים לפנייתו של הוברמן אל פעילות חוץ מוסיקלית.

"הוברמן היה סופרסטאר אירופאי, גם בתרבות הפופולרית", אומר ארונסון. "הוא היה שילוב בין אייזק שטרן והאמביציה והחוצפה שלו, ג'ושוע בל והסקסקפיל של כנר-על - ומייקל ג'קסון כגיבור של צעירים. זה היה עולם אחר, עולם שבו הכינור הקלאסי לא נחשב לתרבות אליטיסטית.

"בארץ ישראל", ממשיך ארונסון, "הוא ניגן בקונצרטים לפועלים, נלחם נגד הספסרות ודאג שכולם יוכלו לשמוע אותו. כאן נולד הרעיון, וזו גם המערכה הראשונה של הסרט: איך הוא מתחיל לגייס כסף בכל העולם, נפגש עם אילי הון כמו הלורד זיו והבנקאים ממשפחת וארבורג כדי לשכנע אותם לתת יד למפעל. אחר כך - מסעותיו לגיוס הנגנים: הוא ניבא את שעומד לבוא ושיכנע נגנים לעזוב קריירות מפוארות ומקומות עבודה בטוחים בתזמורות הגדולות, כדי לנדוד אל הבלתי נודע במדבר. ומובן ששמו של טוסקניני, גדול מנצחי זמנו ואנטי-פשיסט אקטיביסט גם הוא, עזר לשכנע את הנגנים להצטרף".

"באפריל 1936 כבר היו לו 50 נגנים, אבל כאן הוא נתקל בקושי להקנות להם אשרות - סרטיפיקטים", אומר ארונסון. "ראש הסוכנות היהודית אז, דוד בן גוריון, כנראה לא ראה חשיבות בהקצאת האשרות הספורות שהיו לו דווקא לנגנים קלאסיים - ופתאום אנחנו מוצאים מכתבים נואשים של נגני צמרת שמכרו את בתיהם, נותרו בלי עבודה, נשותיהם התפטרו גם הן וילדיהם הוצאו מבתי הספר, והם מתבשרים שהפרויקט תקוע. הוברמן התגלה בכל גדולתו וחוצפתו אז, התקשר עם חיים ויצמן - ובאורח פלא התקבלו הסרטיפיקטים, ובניגוד לדרישת בן גוריון לא אשרות זמניות אלא קבועות. הוברמן המשיך והציל עוד יהודים, עד 1939, בני משפחה של חברי תזמורת ואחרים, בזכות קשריו וסירובו להתפשר.

"וכשהביא אתו את התזמורת, כל המוסיקאים המקומיים בארץ ישראל נכנסו לחרדה גדולה", ממשיך ארונסון. "פתאום, ביום אחד, הגיעה הנה צמרת הנגנים באירופה: 20 קונצרטמייסטרים מהתזמורות הכי חשובות, חטיבות מיתרים מעולות, אפילו נגן טובה יהודי הוא מצא; והמוסיקאים כאן חששו שלא תהיה להם עבודה. לכן הוברמן אסר על חברי התזמורת להשתתף ב'חלטורות', עבודות נוספות לפרנסה, כי לא לגזול את פרנסת המקומיים, ועמד על כך שכולם ילֵמדו כדי להעמיק את התרבות המוסיקלית כאן".

אנסקי בתפקיד טוסקניני

ארונסון, יליד סיינט לואיס מיזורי, היה פסנתרן מילדותו, "והדבר הכי טוב שקרה לי היא ההבנה שלא אוכל להיות פסנתרן קונצרטים מקצועי", הוא אומר. עד היום הוא מנגן כל יום ומשתתף בהרכבים של מוסיקה קאמרית, אבל רק בצד עבודתו המקצועית: "בנערותי גיליתי את הצילום והקולנוע, ופניתי אליהם".

ילד הפלא הוברמן. טולטל ברחבי אירופה כחיית קרקס

הוא ביים והפיק עשרות סרטים לרשת פי-בי-אס האמריקאית, ביניהם על קהילת החירשים, על הרודיאו כהשתקפות פניה של אמריקה, על טרנסג'נדרים, על נהר ההאדסון ועתה על ילדים גאונים.

"הסרט על הוברמן הוא גם סרט על התזמורת", הוא אומר, "ואני מראה בה, למשל, המשכיות תלת-דורית מהיווסדה: הנגן גבי וולה שאביו וסבו ניגנו בתזמורת, נגנית הקרן דלית סגל שלמדה אצל נגן התזמורת יעקב מישורי, בעצמו תלמיד של הנגן קורט סולומון שבא מתזמורת 'קולטורבונד' והיה גם מתאבק, מרים משקלות ובודי-בילדר - יש סצינה שבה הוא מלמד את נגני הקרן תוך כדי אימון גופני על שפת הים בתל אביב; והאח והאחות דורית ואמנון פלק, שאביהם היה כנר בתזמורת ולמד אצל אחד ממנהיגיה, צבי הפטל".

הסרט נגמר בשיבה לסצינה הראשונה: החזרה של טוסקניני בצריף שהוקם במיוחד לצורך הקונצרט. את טוסקניני מגלם בסרט אלכס אנסקי. "נתתי לו כמה סרטי ארכיון של טוסקניני לשם אימון וגם ציידנו אותו בשפמפם קטן", מספר ארונסון. "כל הקטעים המשוחזרים בסרט הם בלי מלים, מרחוק, כדי למנוע את האפקט הדביק לעתים של קטעי בידיון בסרטים תיעודיים".

החזרה הזאת עם טוסקניני משקפת את השלמת המהפך שהתחולל בהוברמן, ממתנגד לציונות למייסד התרבות המוסיקלית הקלאסית שלה. לפניה התקיימו 40 חזרות על ידי ויליאם שטיינברג, שהכין את התזמורת לבוא המאסטרו. הקונצרט עצמו התקיים באוקטובר 1936 - "התאריך נקבע לאוקטובר, זמן קטיף התפוזים, כדי להמעיט את הסיכון לאלימות בזמן המרד הערבי שהתחולל אז", מסביר ארונסון. טוסקניני הרים בו את שרביטו על נגנים מהבכירים באירופה - בהם נגנים ראשיים מתזמורות האופרה של המבורג ופרנקפורט, מתזמורות הרדיו של פאריס ורומא, מה"גוונדהאוס" בלייפציג ומה"קולטורבונד" בברלין וקלן ¬ כולם יהודים, כולם פליטים.

שלוש השנים המפרכות שבהן תר אחריהם הוברמן בכל אירופה תמו. מאות מבחני הקבלה, אלפי שעות המשא ומתן עם הסוכנות היהודית, ההסתדרות, חיים ויצמן, מיליונרים יהודים באמריקה, טוסקניני, עיריית תל אביב ומאיר דיזנגוף ¬ אלה עמדו על סף הגשמה. "אני חוזה שבעוד שנים ספורות יהיו מוסדות המוסיקה בפלשתינה המפתח בהגירת היהודים הנה, ואני צופה יום שבו התזמורת הפילהרמונית, שעומדת להיווסד כאן עתה, אף תצא למסעות מפוארים בחו"ל", ניבא האיש ששינה תרבות מוסיקלית במו ידיו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ