דליה מרוז, דוברת התזמורת הפילהרמונית, הלכה לעולמה

מרוז, ששימשה בתפקיד 17 שנה, מתה אתמול בפתאומיות

נעם בן-זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נעם בן-זאב

"אני עושה יחסי ציבור מסוג אחר. עבודה עם תזמורת צריך לאהוב, וצריך להכיר את המוזיקה עצמה. אני יודעת לשיר כל קונצ'רטו וכל סימפוניה של מאהלר: הרצפה אצלי בבית נקייה בזכות מאהלר. ואני יודעת לבטא נכון את השמות ­ לא 'מאהאטה' ולא 'בירנבוים' כמו ששמעתי אומרים. ואני יודעת שבשביל לעשות יחסי ציבור של מוזיקה צריכים להיות קשובים, כמו במוזיקה". כך סיפרה דליה מרוז ביוני בשנה שעברה, עם תום הקדנציה הארוכה שלה ­ 17 שנה ­ כדוברת ואשת יחסי הציבור של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

משהו מאופיה ניכר במשפטים ספורים אלה: ההתלהבות, האנרגיה הבלתי נדלית, המסירות הטוטאלית שלה לכל מי שעבדה בשבילו ולכל רעיון בו האמינה. דליה מרוז היתה סמל של חיים ולכן מתקבלת הידיעה על מותה באי אמון ובקושי לעכלה. מותה גם נחת בהפתעה גמורה על קרוביה: מרוז השלימה סדרה של טיפולים שאמנם החלישו אותה אבל מצבה היה טוב; אך בגלל זיהום בו לקתה קרסו מערכות גופה עוד לפני שהרופאים הספיקו לזהות את טבעו, ואתמול בבוקר מתה.

מרוז נולדה ב‑1940 בקיבוץ בשרון וכבר בילדותה לקח אותה אביה לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית: "מגיל שמונה הערצתי את המנצחים הגדולים. החברה אז היו מטורפים אחרי אלביס, ואני הייתי מאוהבת במנצחים, כמו זובין מהטה, לאונרד ברנשטיין וסרג'ו צ'ליבידקה, ולא נגמלתי מזה", סיפרה. יחד עם חברים היא הסתננה לעתים לקונצרטים, ובאחד הימים ההם נדרה ש"יום אחד אכנס להיכל התרבות עם כתר על הראש, זקופה, לא מתפלחת". עוד לפני שהיום הזה הגיע ­ כשמונתה ב‑1994 ליחצ"נית ודוברת התזמורת ­ הציג אותה חבר למהטה, שאותו העריצה יותר מכולם, והלה זיהה אותה כגרופית שיושבת תמיד מולו בשורה הראשונה, בכל קונצרט. אחרי שנים, כשהוצגה לפניו בתפקידה החדש, אמר לה, כעדותה ­ "את היחידה שמסוגלת באמת לייצג אותנו".

ואכן, היח"צנות של דליה מרוז היתה מסוג אחר. כולה רוח סערה ושפע רעיונות, היא היתה מליצת היושר הגדולה של הפילהמונית, ובדרכה הישירה ­ "ג'ינג'ית", כינה אותה המנצח ריקרדו מוטי, אחרי שפלשה למשרדו יום אחד ושכנעה אותו להתראיין בניגוד למנהגו ­ היא ידעה להתאים את רעיונותיה לאנשי התקשורת השונים, לפי אופיים ותחומי התעניינותם. "אני מזריקה להם את הפילהרמונית לווריד", אמרה.

הסוד שלה היה בשילוב בין האהבה הגדולה שרחשה לתזמורת וההזדהות אתה, לבין הביטחון הרב שחשה כנציגה שלה: מבחינתה, האינטרס של התקשורת לעסוק בפילהרמונית היה שווה אם לא גדול יותר מהצורך של התזמורת עצמה בפרסום. הגישה הזאת, שתמיד היתה אותנטית ומלווה בהומור, פעלה היטב. בהודעה שפירסמה היום התזמורת היא מביעה צער עמוק על מותה של מרוז: "דליה ליוותה אותנו שנים, באהבה ואמונה ומסירות אין קץ", כדברי המזכ"ל אבי שושני, שהוסיף: "אנחנו מבכים את מותה של אשת מקצוע מהמעלה הראשונה, שהיתה חלק בלתי נפרד מהתזמורת ונתנה לה את לבה".

עוד לפני עבודתה עם הפילהרמונית בלטה מרוז בנוף המוסיקלי, בין היתר כשייצגה את פסטיבל הג'ז בים האדום, ובעיקר בעבודתה עבור פסטיבל המוסיקה הקולית באבו-גוש, שהיא היתה מהגורמים החשובים בהחייאתו ובהצבתו על המפה. אחרי שהוחלפה על ידי הפילהרמונית באמצע 2011, במהלך שגרם לגל של זעזועים בסצינה, עטו עליה גופים אחרים בבקשה שתייצגם: "רק יום אחד אחרי ההודעה וכבר קיבלתי חמש הצעות עבודה", אמרה אז. היא התמלאה גאווה כשמונתה כאשת יחסי הציבור של תיאטרון הקאמרי, בנוסף על ייצוגה את התזמורת הקאמרית הישראלית והקונסרבטוריון הישראלי.

עם זאת, רבות מפניותיה אל העיתונאים היו בהקשר אחר, כמייצגת של הגופים הרבים שעבורם עבדה בהתנדבות: ביניהם מוסדות בריאות וצדקה, ומפעלות חינוך מוסיקלי. דליה מרוז הניחה בן אחד, איש התקשורת גיא מרוז, שתי בנות ­ שרון ומיכל ­ ונכדים. לווייתה מתקיימת היום בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא, ב‑15:00.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ