שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פסטיבל פרוגסטייג’: פרנקנשטיין בלונה גל

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

לפני ארבעה חודשים, בכניסה להופעה של הלהקה האמריקאית “מארס וולטה” בהאנגר 11 בתל אביב, חילקו כמה בחורים פליירים שבישרו על אירוע מוסיקלי מפתיע מאוד: פסטיבל בינלאומי של פרוג ‏(רוק מתקדם‏) בכנרת. הרעיון נראה בתחילה כמעט בלתי מתקבל על הדעת. סצינת הפרוג הישראלית היא עניין זערורי למדי, ועיתונות המוסיקה ‏(שמסתייגת באופן מסורתי מפרוג‏) לא מתעניינת בה בכלל, והופעות של להקות פרוג מחו”ל הן אירוע נדיר ביותר, ונדמה שהקהל הפוטנציאלי אינו גדול במיוחד. האם באמת אפשר להרים פסטיבל פרוג בינלאומי? ועוד בכנרת? כמה אנשים יבואו אליו, 600 או 6,000? ומה בנוגע למוסיקה? האם היא תהיה טובה ומעניינת? האם פסטיבל “2012 ProgStage” יוכיח לעיתונאים ‏(שלא יסקרו אותו‏) שהם טועים?

מארגני “Progstage” בראשות המוסיקאי פטריק לוסינסקי, הצליחו לעשות דבר מרשים. אחרי שבשנה שעברה הם קיימו פסטיבלון צנוע בהשתתפות חמש להקות ישראליות, הפסטיבל שהתקיים בסוף השבוע שעבר בחוף דוגל בכנרת - למעשה בתוך המתחם של הלונה גל - נמשך שלושה ימים וכלל הופעות של כ–20 להקות, שממוקמות בנקודות שונות על הסקאלה שבין פרוג ומטאל ‏(רובן משלבות את שני הז’אנרים ומנגנות פרוג־מטאל‏). לכותרת “בינלאומי” היה כיסוי: כוכבות הפסטיבל היו שלוש להקות משבדיה, להקה פולנית ולהקה ישראלית בינלאומית, “אורפנד לנד”.

4 מתוך 4 |
קהל צעיר בפסטיבל "פרוגסטייג'"
1 מתוך 4 |
להקת ”דיסטורטד הרמוני”
2 מתוך 4 |
להקת “סולסטיס קויל”

הלונה גל, שהקרין תחושה קלה של עזובה, הוא לא האתר האידיאלי לפסטיבל מוסיקה. עם זאת, אפשר היה להקשיב להופעות תוך כדי השתכשכות בבריכה, אם כי לא הרבה אנשים עשו את זה. בכלל, הפסטיבל לא משך המוני אנשים. הוא לא משך, למשל, את הקהל הגדול של חובבי המטאל, שחששו מן הסתם ממנת יתר של פרוג. ברחבת הדשא הגדולה שבה התקיימו ההופעות היו כמה מאות אנשים, ונדמה שרבים מהם היו חברי הלהקות ונספחיהם ‏(לדברי המארגנים, בפסטיבל כולו היו כ-1,300 איש‏).

מיותר לציין שהיו יותר בחורים מבחורות. לא מיותר לציין שהיה מספר קטן להפתיע של דוברי רוסית ‏(שבדרך כלל בולטים בהופעות של רוק מתקדם־כבד־מטאלי‏). והכי לא מיותר לציין שבקרבת הבמה היתה מצלמת רחף ‏(!‏), שזרועה הענקית טסה מעל ראשם של האנשים ומשלה ללא עוררין במתחם ההופעות. בדרך כלל לא רואים מצלמות כאלה בפסטיבלים צנועים מסוגו של “פרוגסטייג’” ‏(המחשבה על מצלמת רחף בפסטיבל אינדינגב, למשל, מעוררת גיחוך‏), אבל למוסיקאי הפרוג יש תודעת די־וי־די עמוקה. ייאמר לזכותם שרובם לא עשו פוזות פתטיות למצלמה, אם כי היו כאלה שלא התאפקו.

היתה גם מוסיקה כמובן. מאחר שהייתי במתחם הפסטיבל רק שמונה שעות ‏(מתוך שלושה ימים‏) אני לא יכול לסכם את “2012 ProgStage” ומכיוון שאני רחוק מלהיות חובב פרוג ופרוג־מטאל אני ממילא לא לגמרי כשיר ולעשות את זה. הרצון שלי לבקר בפסטיבל נבע במידה רבה מהתקווה הקטנה שהפסטיבל הזה יפתיע אותי ויגרום לי ליהנות מרצף של הופעות פרוג־מטאל ואולי אפילו להתקרב אל הז’אנר.

זה לא קרה, משתי סיבות עיקריות. סיבה אחת היא שרוב ההופעות שראיתי ב”פרוגסטייג’” לא הצליחו למצוא את הנקודה הנחשקת, בעלת הפוטנציאל הגדול, שבה הרצון לעוצמה מטאלית פוגש את השאיפה למורכבות פרוגרסיבית. כשהיתה עוצמה ‏(או עוצמה יחסית‏), היא קיזזה את המורכבות ‏(או המורכבות היחסית‏), ולהיפך. סיבה שנייה, חשובה אף יותר, לכך שההנאה שלי מהפסטיבל היתה חלקית היא ש”פרוגסטייג’” רק חיזק את הסברה המוקדמת שלפיה אנשי הפרוג־מטאל מתקשים בכתיבת שירים טובים. הם יודעים לנגן, הם משקיעים בקומפוזיציות מורכבות, אבל כל המרכיבים האלה נשמעים לעתים חסרי תוחלת מפני שהם לא מתרכבים על עמוד שדרה מלודי בהיר, מוצק ויפה. השירים־יצירות שנוגנו ב”פרוגסטייג’” נשמעו לי על פי רוב כמשתייכים למשפחת חסרי החוליות.

ההופעה הישראלית האחרונה בערב השני של הפסטיבל, לפני שהלהקות הזרות עלו, היתה של להקה “Key of the Moment”, בהנהגתו של עדן רבין, לשעבר הקלידן של “אורפנד לנד”. כאן דווקא היה עמוד שדרה, עם הרכב מהודק וזמרת בעלת יכולת, איריס שטרנברג, שגלשה לפעמים למניירות שירי־מימוניות מיותרות. בהמשך עלו להתארח חברי הצמד פרויקט “RnL”, הזמר רע לבנת והקלידן אייל עמיר, ועל הבמה התהוותה מעין אופרת ג’ז פרוג־מטאלית, “מנהטן טרנספר” על דיסטורשן וקירות קלידים. לא בדיוק כוס התה שלי, אבל המוסיקה היתה מהוקצעת וסוחפת ובוצעה ללא רבב.

להקת "באבל בת'" בהופעה צילום: ירון קמינסקי

“Osada Vida” הפולנים התגלו כלהקה שלא מתיימרת לנגן מוסיקה מורכבת ומסוגננת מדי ומצליחה להפיק תוצרת לא רעה במסגרת השאיפות המוגבלות שלה. הבעיה היחידה עם הלהקה הזאת היתה שהיא לא מתאימה להיות הד־ליינרית ולקבל משבצת של שעה וחצי. שלושת רבעי השעה הראשונה של ההופעה שלה היתה נחמדה, שלושת רבעי השעה השנייה כבר היתה מייגעת. אבל לא מייגעת כמו ההופעה של הלהקה השבדית “אנדרומדה”. כשלבמה עלו ארבעה סקנדינבים חסונים וארוכי שיער ‏(חוץ מהסולן הקירח‏), לא היה אפשר שלא להיזכר בהופעה המעולה של להקת המטאל השבדית “Meshuggah” בישראל לפני כשנה. אבל איפה “משוגע” ואיפה “אנדרומדה”. ריפים משומשים, נגינה עקרה וזמר סתמי שסיפק אתנחתא קומית בלתי מכוונת כשעיווה את פניו באמצע אחד השירים וצרח “פרנקנשטיין!!!!!!” על רקע המוסיקה המשעממת שניגנו חבריו.

לא פחות משעה ורבע נמשכו ההכנות של אנשי הסאונד לפני עלייתה של הלהקה המרכזית בערב השני, “Pain of Salvation”. ואכן, אחרי הכאב של “אנדרומדה” הגיעה הישועה! “Pain of Salvation” התגלתה כלהקת הופעות מצוינת, עם זמר נהדר וכריזמטי ‏(דניאל גילדנלו‏) ונגנים שהמקצוענות שלהם הוגשה בטמפרטורה גבוהה ולא בקרירות טכנוקרטית. “זה בכלל לא פרוג־מטאל”, אמר נער שעמד על כיסא לידי, ואז הוסיף “אני היחיד שמשתעמם?”

קטע מתוך הופעתה של “Pain of Salvation” בפסטיבל "פרוגסטייג'"

הוא צדק לחלוטין בקשר לשיוך הז’אנרי. היתה מורכבות אינסטרומנטלית מסוימת במוסיקה של “Pain of Salvation”, אבל השירים עצמם היו שירי רוק סוחפים ורגשניים מאוד. קצת רגשניים ומשתפכים מדי לטעמי ‏(בעיקר הבלדות‏), אבל לא בצורה מוחקת הנאה, בעיקר בזכות השירה עזת המבע של גילדנלו והנוכחות הטוטאלית שלו. הוא שר שורות בעלות פוטנציאל פומפוזי כמו “!Let’s Burn Together” והצליח להפוך אותן לאמינות. זה היה סיום מוצלח מאוד לפסטיבל נישה קטן ומבורך, שייהפך מן הסתם לנקודת ציון חשובה בקהילונת הפרוג־מטאל, גם אם לא היה בכוחו לגרש את הסתייגויותיו של מי שאינו נמנה עם חובבי הז’אנר. אולי זה יקרה ב”פרוגסטייג’ 2013”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ