בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רונה קינן מגבירה ווליום

אחרי שנים של הופעות מיושבות, היא מתחברת למוסיקה אלקטרונית ואפילו זזה על הבמה. לביקורת עליה כרוקיסטית היא מתייחסת אחרת מאז שהבינה שרק גברים משמיעים אותה

61תגובות

רונה קינן חזרה לפני כמה ימים מחופשה באמריקה. בטן-גב במקסיקו ואחר כך הופעות-קניות-שיטוטים בניו יורק. היא מספרת על שתי הופעות שראתה בכרך. האחת של להקת "בון איבר", אחת הבשורות הגדולות של האינדי האמריקאי בשנים האחרונות. קינן נהנתה מההופעה, אבל לא התרגשה ממנה. "היא היתה מרשימה מאוד ולמדתי ממנה הרבה דברים, אבל באיזשהו אופן היא לא חילחלה אלי", היא אומרת.

ההופעה השנייה, של דייוויד ביירן והזמרת סנט וינסנט, היתה סיפור שונה לגמרי. "יצאתי ממנה אקסטטית", מתלהבת קינן. "דייוויד ביירן תמיד סיקרן אותי, והיו לי בבית התקליטים של 'טוקינג הדס', אבל אף פעם לא נכנסתי עמוק לתוך המוסיקה. ההופעה שלהם היתה מרשימה מאוד דווקא בפשטות היחסית שלה בהשוואה ל'בון איבר'. אצל 'בון איבר' היתה במה עמוסה, הרבה נגנים, תאורה מושקעת, ושם היה הדבר הדייוויד-ביירני הזה: חטיבת כלי נשיפה, הוא והיא ­ היא מסקרנת אותי כבר הרבה זמן ­ מתופף, מחשב וכוריאוגרפיה מאוד מצחיקה ופשוטה, עם העמדה אחרת של הנגנים בכל שיר.

"אני כולי בדייוויד ביירן עכשיו", אומרת קינן ומראה את ספרו החדש של היוצר, "איך מוסיקה עובדת", שהיא קנתה בניו יורק יחד עם גרסת הוויניל של האלבום החדש שלו ושל סנט וינסנט, "Love this Giant".

כשקינן סיפרה על שתי ההופעות האלה ונגעה בהבדל בין יצירה מוסיקלית מסעירה ומרגשת לבין יצירה שאינה מחלחלת למרות יופיה, לא יכולתי שלא לחשוב על שני אלבומיה האחרונים, שלפחות על פי החוויה שלי המחישו את ההבדל העמוק הזה. ב"שירים ליואל", אלבומה השלישי שיצא ב‑2009, קינן נכנסה ללא מורא לתוך הביוגרפיה הנפיצה של אביה עמוס קינן, חקרה אותה, פירקה אותה, דימיינה אותה והרכיבה אותה מחדש בצורה מרהיבה, שהיתה בה מזיגה נהדרת בין איפוק למעוף. "המראות ונחיתות", שיצא שנתיים לאחר מכן, היה אלבום יפה אך באופן הרבה פחות מלהיב. הוא עורר את הרושם שאחרי הסטייה המבריקה של "שירים ליואל", קינן חוזרת לשגרה בטוחה שאינה מיטיבה אתה מבחינה אמנותית.

"מכל האלבומים שעשיתי, זה היה האלבום שהכי נהניתי לעשות", אומרת קינן. "היה בו סוג של שחרור. האווירה באולפן היתה כל כך טובה. הקלות הזאת... היה לי קל לעשות אותו, נהניתי מכל רגע".

אולי היה קל וכיף לעשות אותו מפני שפעלת בתוך התבנית המוכרת שלך, בתוך השגרה.

"יכול מאוד להיות. חזרנו לאולפן שבו עשינו את 'עיניים זרות' (אלבומה השני, ב"ש). הייתי עם הלהקה שלי, שמנגנת אתי כבר הרבה זמן. זה היה כמו קייטנה. יזהר (אשדות, שהפיק את כל אלבומיה פרט ל'שירים ליואל') צילם את כל הפרויקט. זה אלבום שבא בקלות, ויכול להיות שדברים שבאים בקלות ­ - ".

היא לא ממשיכה את המשפט הזה, אלא נעצרת, מבינה שהיא מתחילה להתנצל על משהו שאינה רוצה להתנצל בגינו ואומרת, "רגע, אני מאוד אוהבת את האלבום הזה". ואז פתאום היא מתפקעת מצחוק. המלה שמצחיקה אותה היא "אוהבת", ולהלן ההסבר.

"בהופעות של גידי", היא מספרת (קינן היא חלק מההרכב שמלווה את גידי גוב כבר די הרבה שנים), "אנחנו מארחים הרבה פעמים את יהודית (רביץ), וליהודית יש ביטוי שהיא הכניסה ללקסיקון שלנו. כשאנחנו יורדים מהבמה היא מחקה אנשים שיוצאים מהופעה ואומרים 'אני אהבתי'" (כדי להבין מדוע זה מצחיק, יש להפריד בין ההברות א ו-ני, להגביה את ה-ני, ואז להנמיך שוב עם המלה אהבתי. א-ני אהבתי).

"זאת מין קריקטורה של סוג מסוים של קהל ישראלי", ממשיכה קינן.

קהל "שוחרי התרבות"?

"כן. משהו רומני כזה, ואני לא מתכוונת לאנשים שבאו מרומניה. א-ני אהבתי". היא שוב פורצת בצחוק.

לא מספיק לסבית

אפשר להמר במידה רבה של ביטחון שמההופעה הקרובה של קינן, שתתקיים ביום שלישי בשבוע הבא (16 בחודש) במועדון בארבי בתל אביב, אף אחד לא ייצא ויגיד "א-ני אהבתי". לא רק שזאת תהיה הופעה חשמלית ואנרגטית במועדון רוק, היא גם תהיה נטועה בהקשר רחב יותר, שבו קינן יוצרת זיקה חזקה בינה לבין סצינת האינדי הישראלית.

קינן אינה יכולה ואינה צריכה להעלים את הצד המעודן והמאופק שלה, אבל ההופעה בבארבי תנסה למזג אותו עם צד יצרי ומשוחרר יותר, לכוון את הזרקור אל היצר. אם תיווצר בטעות אווירה של מכובדות תרבותית מכופתרת, היא תסולק מיד אל המדרכה המלוכלכת של דרך קיבוץ גלויות שבדרום העיר.

זאת תהיה ההופעה הרביעית בסדרה של ערבים שמתקיימים בבארבי בערך אחת לחודשיים. קינן מכנה אותם באירוניה קלה "המיני-פסטיבל שלי". כל ערב כולל שלושה "טרמינלים", בהמשך לשמו של האלבום האחרון, "המראות ונחיתות". טרמינל 1 הוא הופעה של מוסיקאי יחיד (הפעם זה יהיה הזמר סאן טיילור), טרמינל 2 הוא הופעה של להקת רוק צעירה שקינן מתארחת בה (במקרה הזה להקת "הטרקלין") וטרמינל 3 הוא ההופעה החשמלית של קינן, שמארחת אמן מהשורה הראשונה (הפעם זה יהיה אסף אמדורסקי) וכן אחד מהמוסיקאים שהופיעו בטרמינלים הקודמים.

מפתיע לשמוע שעברו לא פחות משמונה שנים מאז הפעם האחרונה שקינן הופיעה בבארבי (במופע ההשקה של אלבום הבכורה שלה) ועד שהיא חזרה אליו לפני כמה חודשים, בערב הראשון של סדרת "המראות ונחיתות". בשנים האלה נמל הבית שלה היה מועדון הזאפה בתל אביב, שהוא אתר הופעות הרבה יותר מיושב מהבארבי הרוקיסטי.

"הרגשתי שמשהו במוסיקה מתחיל לגדל איזה שריר, שהבגד של הזאפה מתחיל להיות צמוד אליו", אומרת קינן. "רציתי להרים את הווליום, לא רק באופן פיסי אלא גם באופן מטאפורי. הרגשתי שמתחיל להיות איזה קלאש בין הרצונות שלי לבין מה שאני מצליחה לעשות במקום כמו הזאפה".

לרצונות החדשים בווליום גבוה וצליל מחושמל קדם, לדברי קינן, "תהליך ארוך של קאמריות, שהשיא שלו היה 'שירים ליואל' והחזרה שלו לארץ-ישראליות. בתקופה הזאת הקשבתי המון למוסיקה ישראלית ישנה. החזרתי לעצמי חינוך שלא היה לי".

מה זאת אומרת?

"לא גדלתי על מוסיקה ישראלית בכלל. היו כמה תקליטים ישראליים בבית, אני זוכרת את 'גלגל מסתובב' של שמוליק קראוס, אבל חוץ מזה כלום. אחותי, שגדולה ממני בעשר שנים, היתה אנגלופילית, וההורים שלי שמעו רק מוסיקה קלאסית. האמת שאבא שלי אהב גם את דייב ברובק, ומדי פעם דברים של 'פינק פלויד', בעיקר את 'אומגומה'. אלה היו שני הדברים העדכניים היחידים שלו", היא מחייכת. "כך שמוסיקה ישראלית לא היתה בלקסיקון המוסיקלי שלי".

לא מתי כספי? לא יהודית רביץ?

"כלום, כלום. ידעתי מי זה גידי גוב, כן? אני זוכרת ששרו שירים שלו ביסודי. אבל לא מעבר לזה. לא תקליטים של 'כוורת' ולא של אריק איינשטיין. ההתקרבות שלי למוסיקה ישראלית התחילה עם ערן צור, קורין אלאל ו'החברים של נטאשה'. ואז, לאט לאט, התחלתי להשלים פערים ולשמוע אלבומים ישנים שהדהימו אותי. פאזת מתי כספי שלי, למשל, קרתה רק כשעבדתי על 'שירים ליואל'".

בשלב מסוים מוצתה ההתאהבות של קינן במוסיקה הישראלית הישנה: "אמרתי, 'די, נמאס לי. אני מתגעגעת לדברים אחרים. הודרתי קצת מלנגן גיטרה חשמלית, או ליתר דיוק הדרתי את עצמי, ורציתי לחזור לזה. הופעות ההשקה של 'המראות ונחיתות' בזאפה היו מקסימות, אבל רציתי להופיע מול קהל שעומד אחרי די הרבה שנים שהופעתי רק מול אנשים יושבים".

המעבר הזה חייב את קינן לפתוח את העיבודים של השירים, להזריק להם אדרנלין וגם לשנות את הצורה שבה היא עומדת על הבמה. "אין ספק שההופעות האלה דורשות יותר תזוזה", היא אומרת. "יש שירים שבהם אני לא מנגנת ועומדת חשופה בלי הגיטרה. זה דבר די חדש. אני חוזרת להופעה הזאת של דייוויד ביירן. הוא עמד שם ורקד בגמלוניות המקסימה שלו. זה היה נפלא. אז כן, זה אומר לזוז ולהזיע ולהחזיק את הבמה בצורה אחרת. זה לא פשוט, אבל אני מרגישה שאני מצליחה לעשות את זה".

מה בנוגע לשירה שלך? את זמרת נהדרת, אבל אין לך את ה"אאארררר" הרוקיסטי הזה, הביטוי הווקאלי המחוספס שבא מהבטן.

"אני לא מסכימה. אני מרגישה שזה לגמרי שם, בעיקר בהופעות, ולא באופן מאולץ אלא בצורה שמתבקשת מתוך העיבודים".

אני לא תובע את זה ממך.

"גם אני לא תובעת מעצמי. אבל ברגע שאני מחליטה ללכת לכיוון של הופעה יותר מחוספסת ופרומה וגדולה מבחינה דינמית, זה מחייב אותי לפגוש את הדבר הזה. זה תמיד היה חלק מהרפרטואר הווקאלי שלי, אבל לפעמים שמתי את זה בצד".

קינן רגילה שמבקרים באים אליה בתביעות, בעיקר בכל הקשור לאותנטיות שלה כזמרת רוק. "אין לי בעיה עם תביעות אסתטיות", היא אומרת. "הבעיה שלי היא עם תביעות רגשיות, עם האשמות כמו 'את לא מספיק נקרעת לגזרים', 'את לא מספיק שמה את הלב שלך'".

מי אומר את זה ­ מבקרים? קהל?

"מבקרים. ובאופן מקרי או לא מקרי כל המבקרים האלה הם גברים. הסאבטקסט הוא 'יש אצלה משהו פריג'ידי'".

אלה תמיד גברים שטוענים נגדך את הטענות האלה? אף פעם לא נשים?

"רק גברים. זה קשור לכל מיני דימויים שיש לגברים על נשיות ורוק. כאילו אם את נמצאת בתוך השדה הזה, אם את שמה עלייך גיטרה חשמלית וצורחת, את בכל זאת חייבת לשמור על סוג של סקסיות. לא רוצים שזה יהיה מטונף לגמרי, עם נשים שמנות ולא יפות. רוצים פאנק, אבל שיהיה אסתטי. או שרוצים שזה יהיה משהו נורא מתוק עם תכנים סטרייטיים מתוקים.

"הבעיה אתי היא שאני לא לגמרי אחד מהדברים האלה, לא בצורה חד-משמעית. כן, יש שם גיטרה חשמלית ואני לסבית, אבל אולי אני לא מספיק לסבית, ולא מספיק חשמלית, וזה רך אבל לא רך מדי, וזה לא מתוק, זה סתם כבד. אני יודעת? אלוהים יודע מה אנשים חושבים. זה בלתי אפשרי להיכנס לראש של כולם ולרצות את כולם, ולשמחתי אני לומדת להתייחס לזה עם קצת יותר הומור ופרספקטיבה. פעם זה שיגע אותי. חשבתי, 'למה הם כל כך רעים'".

זיכרונות מימי המדבקות

המעבר מהקהל היושב של הזאפה לקהל העומד של הבארבי הוא מספיק מאתגר. מדוע הרגשת צורך להוסיף עוד שני "טרמינלים" של הופעות אינדי?

"אחת הדרכים להתמודד עם משימות גדולות היא לפזר את המתח בין הרבה גורמים. אם אני הופכת את עצמי למין מנהלת אמנותית, זה אומר שאני מתעסקת לא רק בעצמי, וזה טוב. חוץ מזה, היה החשש שאולי לא נמלא את הבארבי".

באמת? חשבתי שאת כבר מעבר לחששות האלה.

"לא. אני מרוצה מהמצב שלי. אני עובדת קשה מאוד, ואני מרגישה שיש לי עזרה מאיזה סוג של השגחה, במובן שאנשים רוצים לשמוע את מה שאני עושה. אבל הקהל המבוגר יותר, שהתגבש ב'שירים ליואל', לא יבוא להופעת עמידה בבארבי, והאנשים שראו אותי בתחילת הדרך שלי בתיאטרון תמונע, אני לא יודעת מה מצבם היום. חלקם עזבו, חלקם לא הולכים להופעות. יש קהל מסוים שבא לבארבי, ואתה צריך להביא אנשים חדשים".

איך את בוחרת את המוסיקאים שיופיעו בטרמינל 1 ו‑2?

אני הולכת להופעות, יושבת על יוטיובים, המייל שלי מלא בהמלצות. אפילו הרמתי טלפון לליאון פלדמן (אחד משדרני הרדיו הבולטים שמקדמים מוסיקה ישראלית עצמאית, ב"ש) ואמרתי, 'תן לי רשימה של אנשים שנראה לך שאני אוהב'. אני קוראת בלוגים, מסתכלת על לוח ההופעות של ה'אוזן בר' ובודקת את השמות שנראים לי מעניינים. בשורה התחתונה, המוסיקאים שאני מזמינה להופיע הם כאלה שאני ממש אוהבת".

חלק מההופעות בטרמינל 1 היו של מוסיקאים אלקטרוניים. את בעניין?

"נכנסתי לזה בזמן האחרון. אני עושה קצת ניסויים. זה עדיין בשלב פרימיטיבי, אבל אני מבסוטית מעצמי. אחרי שנים שבהן דיברתי על זה וניסיתי ולא הצלחתי, פתאום נפתח איזה צוהר ביני לבין המחשב".

היא מספרת על קשר עמוק שנוצר בינה לבין שני מוסיקאים אלקטרוניים צעירים, שאתם היא עובדת על פרויקט שנקרא "לווייתנים". בעזרתם אפילו התחילה ליצור בעצמה ביטים אלקטרוניים ולהיכנס לתוך עולם מוסיקלי שלגמרי לא מזוהה אתה. "אני כמו נערה שעובדת בפעם הראשונה עם מכונת תופים וסינתי", אומרת קינן. "יוצאים הרבה דברים שהם קלישאות אלקטרו, ולפעמים זה ממש דבילי, ולפעמים זה נחמד, ומפעם לפעם יוצא דבר טוב".

כשיוצא דבר טוב, כשהיא מצליחה ליצור ביט שהיא מרוצה ממנו, היא מנסה להפוך אותו לשיר, ויש לה כבר שישה או שבעה שירים כאלה, כולם באנגלית. אין לה מושג אם הם יובילו לאלבום. "חשבתי על אי-פי", היא אומרת, "אבל יש לי נטייה להתחיל דברים ולהגיד 'אולי זה יהיה אי-פי', ובסוף זה נהיה כמעט אלבום כפול".

העבודה שלך עם מוסיקאים בתחילת דרכם, והעובדה שבאחת ההופעות של "המראות ונחיתות" אירחת את ערן צור, הזכירו לי את ההופעה שבה נחשפת לראשונה לקהל, בגיל 18, לצדו של צור במופע שלו משירי יונה וולך. גם את חשבת על ההופעה ההיא?

"דווקא לא. העבודה עם מוסיקאים צעירים החזירה אותי לימי תמונע, שבהם היה לי טריו עם אדם שפלן ועמרי הנגבי, ועבדנו באופן עצמאי לגמרי עוד לפני שזה היה באופנה. הדבר הזה של לבנות קהל: להופיע בפעם הראשונה ולא לדעת אם מישהו יבוא, ופתאום באים, ואתה מגיע למועדון ורואה שיש תור של אנשים, ואתה עובר דרכם להופעה שלך. מבחינתי, שם היתה ההתחלה המודעת.

"ההופעה ההיא עם ערן היתה כמובן הופעה מכוננת בשבילי, ובמשך השנים נתקלתי ביותר אנשים שסיפרו שהם היו שם מכפי שיכולים להיכנס למרכז סוזן דלל, אבל ההחלטה המודעת לגייס מוסיקאים, לעבוד בחדר חזרות בגודל של קיר, להופיע שלוש שנים בלי להקליט ולהכין אי-פי שעיצבנו בעצמנו, לקנות בארטא מדבקות ונייר חום כדי להכניס את הדיסקים ­ זאת היתה ההתחלה האמיתית. אני מסתכלת על הלהקות שמשתתפות בהופעות בבארבי ורואה אותן עובדות כמו שאני עבדתי אז".

רק בלי מדבקות. כשהמוסיקה מופצת באינטרנט אין צורך במדבקות.

"נכון. ויש עוד הבדל בין הלהקות שאני מזמינה להופיע בטרמינלים לבין מי שאני הייתי לפני עשר שנים. הן שרות בעברית. אני די מתעקשת להזמין בעיקר להקות ששרות בעברית. כשאני התחלתי שרתי באנגלית".

למה את מתעקשת להזמין בעיקר להקות ששרות בעברית?

"כי הרבה פעמים, כשאני מקשיבה ללהקות חדשות, יש לי תחושה של החמצה קשה. כשאני שומעת אנשים שהם בקשר עם העולם, ומנגנים מצוין, ובנוסף לזה יש להם טקסטים חדים בעברית, זה נשמע לי כמו הדבר הכי חדשני ומסעיר. כשאותו דבר נעשה באנגלית, בלי ערך מוסף של ברק ואינטליגנציה יוצאת דופן.

"אני שוב חוזרת לדייוויד ביירן", ממשיכה קינן ומרימה את ספרו של הזמר. "הוא כותב כאן משהו, אפילו סימנתי את זה. הוא אומר את זה על עצמו: 'אנחנו מבלים הרבה זמן בניסיון להיכנס לעורם של האנשים שאנחנו מעריצים. בנקודה מסוימת צריך להניח לזה. הגופים האלה מאוכלסים על ידי הדיירים המקוריים שלהם'.

"כולנו מנסים להיות מישהו אחר. כולנו חוטאים בזה. אבל העברית יכולה להציל אותך. אני לא רוצה להישמע כמו מיסיונרית, אבל מה מאפשרת לנו שפת האם שלנו? לחשוב על משהו חדש. היכולת לחשוב על צירוף שהוא לגמרי חדש, אינטואיטיבי, חלומי, צירוף ששואב מהמעיין שמתחת למעיין ­ קשה ליישם אותה בשפה שהיא לא שפת האם  שלך".

ואת זה אומרת אשה שחזרה בזמן האחרון לכתוב שירים באנגלית.

"נכון. יש פה סתירה. אבל לפעמים השפה היא רק עוד מרכיב. המוסיקה שאני עושה עכשיו היא לא כל כך מבוססת טקסט. יש שם שחקנים לא פחות חשובים".

>>לאתר של רונה קינן

מלת המפתח היא "אלסטי". קינן משתמשת בה כשהיא מדברת על ההווה היצירתי שלה: "עד גיל מסוים אתה מגשש, מבסס את הזהות שלך. כבר עשיתי את זה. אני לא צריכה להילחם כדי להגדיר מי אני. עכשיו אני מוכנה לחזור להיות אלסטית. בפעם הראשונה אני משתעשעת באפשרות של שיתוף פעולה מעמיק עם אנשים אחרים בעבודה על אלבום: להזמין אנשים לכתוב אתי, לשלוח דברים חצי גמורים לאנשים כדי שישלימו אותם. דברים שעד היום עשיתי לבד. אפשר לומר שאני מחפשת שפה חדשה, הנחת עבודה חדשה".

בינתיים היא תתחיל בסוף החודש ללמד בפעם הראשונה בחייה. זה יקרה בבית הספר למוסיקה "מזמור", ששייך למכללת גבעת ואשינגטון ליד אשדוד. "זה בית ספר למגזר הדתי", מספרת קינן. "אני הולכת ללמד בחורות דתיות כתיבת שירים ואינטרפרטציה. אני רוצה לדבר אתן על זה שבמוסיקת פופ טקסט טוב כשלעצמו הוא לא בהכרח הדבר הכי חשוב. אני רוצה לדבר אתן על האתוס שלפיו להיות כן זה יותר חשוב מאשר להיות שנון או מתוחכם.

"ברור לי שאני אלמד המון מהשיעורים האלה", ממשיכה קינן. "כל מטלה שאני אתן, אני אשתדל לעמוד בה בעצמי. אי אפשר שיהיו לך יותר מדי טריקים ודרכים לכתוב שירים".

היא מספרת שתדון עם הסטודנטיות בשירים של רוי אורביסון ואלטון ג'ון, ברי סחרוף ו"הבילויים", והמחשבה על השמאלנות של "הבילויים" בבית ספר של המגזר הדתי מעלה שאלה בדבר הפערים בין קינן לבין המקום שבו היא עומדת ללמד. "זה מצוין", היא אומרת, "זה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי. לפגוש עולם אחר, להיות באינטראקציה עם נשים שונות ממני, נשים שיש להן שפה תרבותית אחרת ואולי גם שפה פוליטית אחרת. צריך לפעמים לצאת מאזור הנינוחות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו