שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ברית עם מלה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

להקת "1:1" הופיעה בראש השנה בפסטיבל תחנה מרכזית בתל אביב, לצד עשרות הרכבים מסצינת האינדי המקומית. ההופעה שלה היתה קצרה, חמישה שירים בחצי שעה, אבל היא סירבה להתפוגג מהזיכרון כדרכן של רוב הופעות הפסטיבלים הקצרות - גם מפני שהיא היתה טובה מאוד, גם משום שהיא היתה שונה מרוב ההופעות האחרות בפסטיבל, וגם מפני שהיא הזכירה חטא אישי קטן. האלבום האחרון של "1:1", "אושר", שיצא לפני כמה חודשים, לא זכה להתייחסות בעמודים אלה, וההופעה של הלהקה בפסטיבל הבהירה שזאת היתה טעות שיש לתקן.

אחת הסיבות לכך שההופעה של "1:1" נבדלה מרוב ההופעות ב"תחנה מרכזית" היתה הנוכחות הנדירה של כוכב רוק על הבמה. לכוכב הזה קוראים רמי הויברגר, והוא כמובן לא חבר ב"1:1". הויברגר מתארח באלבום של הלהקה בתפקיד קריין-שחקן, והוא עשה את זה גם בהופעה בפסטיבל, והכריזמה שנשפכה ממנו בכמויות עמדה בניגוד משעשע למחסור המשווע ב"סטאר קווליטי" שמאפיין את האינדי הישראלי.

גם שני הסולנים של "1:1", בועז ריינשרייבר וגדי רונן, לא קורצו מחומר של כוכבים. לגמרי לא. הם קורצו מהחומר הצנוע של ג'ינס וטי שירט ישנה. כשהויברגר עלה לבמה, בשיר השלישי בהופעה, התעורר החשש שהנוכחות הגדולה שלו תעלים את שני הזמרים, אבל למרבה השמחה זה לא קרה. התוקף של "1:1" כהרכב מופיע לא התערער בשל הקרבה לשחקן הממגנט. להיפך, המוסיקה של "1:1" אפילו קיבלה משנה תוקף.

חברי "1:1". המלים עומדות במרכזצילום: טל הרצוג

היתה עוד סיבה לכך ש"1:1" היתה להקה חריגה בפסטיבל האינדי, והיא קשורה לתפקיד והתפקוד של המלים בתוך השירים של הלהקה. זה לא סוד שהאינדי הישראלי לא חזק במיוחד באגף הטקסטים. המלים, בעברית או באנגלית, נמצאות בדרך כלל ברקע, ואצל לא מעט להקות צריך ממש להתאמץ כדי להבין אותן. השירים של "1:1" הם ההיפך הגמור. כל מלה שריינשרייבר ורונן שרו בהופעה, וכמובן כל מלה שהויברגר קריין, נשמעו חזק וברור. יכולת להבין היטב, תוך כדי הופעה, איזה עולם השירים האלה מציירים.

הדומיננטיות של המלה, והצורה שבה היא נסמכה באנרגיה המוסיקלית החיה, נתפשה בהופעה כאחד היתרונות הגדולים של "1:1", אבל בעת ההאזנה לאלבום, שבו האנרגיות הן בהכרח פחות חיות, היא עוררה בתחילה תגובה אמביוולנטית. נכון, היה ברור שהטקסטים של "1:1", פרי עטו של ערן בר-גיל, הם מהטובים שיש למוסיקה הישראלית החדשה להציע, אבל המשקל הכבד שלהם והנוכחות הדומיננטית שלהם בחזית של השירים עוררו בתחילה את הרושם שהם לא משאירים מספיק מקום למוסיקה עצמה.

בר-גיל הוא סופר ומשורר, ואף שהשירים שהוא כותב ב"1:1" (הוא אחד מחברי ההרכב) נכתבו כדי להיות מולחנים בהקשר של אלבום רוק ומדברים לפיכך בשפה ישירה ופשוטה יחסית, יש בהם בכל זאת מהנוכחות של סופר. אם זה לא מספיק, האדם שמופיע בשירים בוחן את נפשו ללא הפסק ותוהה על משמעות האושר. גם זאת תוספת כובד לא קטנה. ועל כל אלה יש להוסיף את העובדה שהאדם הזה הוא אמן, כותב, כך שהשירים עוסקים בין השאר במעשה של כתיבת שירים. האם זה לא משא טקסטואלי גדול מדי בשביל אלבום שה"טקסט" העיקרי שלו אמור להיות הצליל, הקצב והדינמיקה המוסיקלית?

עטיפת האלבום. ריבוי של קולות

כך חשבתי בפעמים הראשונות שהקשבתי ל"אושר". המוסיקה נשמעה לי פונקציונלית מדי, לא מספיק עשירה ומעניינת כדי לתת פייט פרודוקטיבי לטקסטים. אבל ההופעה ב"תחנה מרכזית" החזירה אותי לאלבום, ואני שמח לדווח שהמעטתי בערך המוסיקלי שלו. כשם שהנוכחות של ריינשרייבר ורונן צנועה, כך גם המוסיקה שלהם. אין בה מורכבות יתרה, וודאי שאין בה חידושים. אבל בהאזנה חוזרת שמעתי בה הרבה רבדים ורגישויות. היא רחוקה מלהיות מוסיקה פונקציונלית.

"אושר" הוא לא אלבום שקורס תחת כובד הטקסט שלו. להיפך, יופיו נובע מכך שהמוסיקה מצליחה להניע את הטקסט, לגלגל אותו ואפילו להרים אותו למרות כובדו.

"1:1" מצליחים במשימה הלא פשוטה הזאת בין השאר מפני שיש בלהקה הזאת ריבוי של קולות. יש שני מלחינים-זמרים עיקריים, שכל אחד מהם אחראי לכשישה שירים, ויש גם יוצרת שלישית, מור שטייגל, שהלחינה ושרה שלושה שירים. בלחנים ובשירה של ריינשרייבר יש ממד של אי שקט וקווים שבורים, ואילו הלחנים וההגשה של רונן קצת יותר רכים עגולים.

שטייגל לוקחת את השירים שלה למקום שונה לגמרי של מלנכוליה מרחפת, ושלושת הקולות, חרף ההבדלים ביניהם, מתלכדים לכדי קול אחד שמבחינה מוסיקלית טהורה, בעולם מתוקן, יכול היה להיות קולו של אלבום מיינסטרים ישראלי. במציאות הקיימת הוא רגיש וצנוע מכדי להיות במיינסטרים, ולעומת זאת לא מספיק צעיר ומעודכן כדי לככב בפלייליסט של חובבי האינדי.

סגולה נוספת של "אושר" היא הנגינה של חברי הלהקה (שכוללת גם את שלומי מנצור בבס וגיטרות וגיא יונה בתופים), נגינה שיש בה עומק צנוע, יצירתיות לא מתיימרת ודינמיקה מעניינת בין קטעים שבהם המוסיקה צמודה לטקסט לבין קטעים שבהם היא משתחררת מהמלה ויוצאת לגיחות אינסטרומנטליות זעירות. לפעמים, אם להתבסס על הדוגמה של "פתאום אושר", אחד השירים היפים באלבום, היציאה הזאת אל המחוז האינסטרומנטלי וההשתחררות מעולו של הדיבור הם הסמן המוסיקלי לכך שהאושר מהבהב לרגע בטקסט.

המלה הזאת, "אושר", חוזרת שוב ושוב, והדיבור הבלתי פוסק עליה מתחיל לייגע בשלב כלשהו. זה בולט במיוחד בשיר שבו הויברגר מרצה בטרחנות (מודעת לעצמה) כפרופסור למדעי האושר: "אם החיים הם מרובע - האושר המשולש שבתוכו / לא. החיים הם זמן קצוב - האושר הוא אינסוף / לא. החיים הם צורה גיאומטרית והאושר חסום בתוכם כמו חרצן בתוך אתרוג / לא..." כך הוא ממשיך וממשיך, עד שהמאזין רוצה להשתיק אותו לומר "מה זה השטויות האלה? הלא כבר שנו רבותינו כי האושר הוא אקדח חם, בנג בנג שוט שוט".

"1:1" - "אושר". הוצאה עצמית

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ