שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יום הולדת מלא אהבה לתלוניוס מונק

המסיבה שערכו בלבונטין 7 במלאות 95 שנה להולדתו של ענק הג'ז היתה מוצלחת, גם כשהמוסיקה עצמה לא הרשימה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

יש שני סוגים של מסיבות יום הולדת: מסיבות שהולכים אליהן מתוך נימוס, רק מפני שחייבים, ומסיבות שבאים אליהן ברצון ובששון, מתוך אהבה גדולה לבעל השמחה. מסיבת יום ההולדת ה-95 של תלוניוס מונק, שהתקיימה בשבוע שעבר במועדון לבונטין 7 בתל אביב, היתה מסיבה מסוג השני.

מר"ן מונק, כפי שכינה אותו אחד ממשתתפי האירוע, הסקסופוניסט ארז בר-נוי, היה אסכולה גאונית ואהובה של איש אחד; מוסיקאי כביר שהג'ז לא היה מה שהוא בלעדיו. הוא מת לפני 30 שנה וכמה חודשים, ולכן לא יכול היה לבוא למסיבה לכבודו, אבל המוסיקה שלו - סליחה על הקלישאה - תמשיך לחיות, לענג, לסקרן, להצחיק, לאתגר, להלהיב, לרגש ולשמוט לסתות עוד הרבה שנים.

צילום: תומר אפלבאום

הכוח שהניע את מסיבת יום ההולדת הצנועה הזאת (בהשתתפות ארבעה הרכבים, שכל אחד מהם ניגן סט קצר) היה האהבה הגדולה למונק, הן מצד המוסיקאים המשתתפים והן מצד הקהל הלא-גדול-אך-לא-מבוטל שהתקבץ בלבונטין, והרגש החיובי הזה הותיר את פינצטת הביקורת הנוקדנית בבית. באנו למסיבה כדי ליהנות מהקומפוזיציות המופלאות של מונק בביצועים חיים וטובים, לא פחות ולא יותר.

רוב הזמן קיבלנו את מבוקשנו. רק סביב אמצע הערב התעורר רצון כלשהו לשמוע בביצועים החיים את הממד החדשני, המסעיר, שובר התבניות, שהפך את מונק למקור השראה לאינספור אמנים אוונגרדיסטים. אבל את שקית ההפתעות הזאת מסיבת יום ההולדת לא חילקה.

צילום: הרשקוביץ. משימה לא פשוטה

הסקסופוניסט יובל כהן, שפתח את הערב עם הטריו נטול הפסנתר שלו (הקונטרבסיסט אברי בורוכוב והמתופף יונתן רוזן), טיפל במוסיקה של מונק עם צליל רזה ובהיר ועם מנה גדושה של חדוות משחק משועשעת. הנגינה שלו ושל שני שותפיו הטובים היתה מסורתית ועם זאת חופשית למדי, שילוב שאיפיין את מונק. באחד הקטעים, "Reflections", נדמה היה ששלושת המוסיקאים אפילו מקפידים לבטא את הממד האקסצנטרי שהיה חלק אהוב ובלתי נפרד מהמוסיקה של מונק. זה קרה כשכהן עצר במפתיע את השטף המלודי של הבלדה הנפלאה, המתין שתיים-שלוש שניות, ואז המשיך כאילו לא קרה דבר. למה? ככה. כדי להכניס איזה באג למערכת.

אחד הדברים הגדולים שמונק עשה היה להראות שהמוסיקה הכי מוזרה יכולה להיות גם הכי יפה, וייתכן שהפאוזה ב"Reflections" היתה הצדעה של כהן להיבט הזה. כך או כך, ההופעה של הטריו היתה הטובה מבין שלושת הסטים שראיתי (היה גם סט רביעי שבו לא נכחתי).

הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ לקח על עצמו משימה לא פשוטה - הצדעה למונק בסט של פסנתר סולו. הרשקוביץ הוא מוסיקאי מצוין, אחד הפסנתרנים הבולטים בדור הצעיר של הג'ז הישראלי, אבל המופע הקצר שלו במסיבת יום ההולדת לא היה מוצלח. מבין חמשת הקטעים שהוא ניגן, רק אחד היה של מונק, שניים אחרים היו קטעים שמונק נהג לנגן אף שהוא לא חיבר, ושני הקטעים הנותרים היו קטעים מקוריים של הרשקוביץ. אלא שהקטעים המקוריים, שבלטו יותר מהאחרים, לא היו קשורים כלל למונק. עם הריחוף המונוטוני הרך שלהם, הם נשמעו יותר כמו דיאלוג עם בראד מלדאו. הנוכחות שלהם בערב הספציפי הזה היתה תמוהה, ואי השייכות שלהם הקרינה על הסט כולו.

לקראת הסט השלישי התחיל לקנן הצורך בפרשנות מודרניסטית מפתיעה. הצורך הזה לא נענה בסט של ארז בר-נוי והרביעייה שלו. הם ביצעו את המוסיקה של מונק בצורה מסורתית וסוחפת, עם נגינת סקסופון בשרנית במיוחד - בשרנית מדי לטעמי - של בר-נוי. לצד ההסתייגויות האלה, היו היבטים יפים ומהנים בסט של הרביעייה - הנגינה של הילה קוליק, פסנתרנית צעירה מבית המדרש של מונק; הקטע המסחרר "Four in one" (אחת מאותן יצירות חוצניות של מונק שלא מבוצעות כמעט); והמאש-אפ היצירתי של "ning-a-Rhythm" עם קטע של דקסטר גורדון.

את הסט האחרון, של הלל ואילן סאלם, לא ראיתי. הם עלו לבמה לקראת 11 וחצי. מעניין מה הם ניגנו בדקה לחצות.

יומולדת 95 לתלוניוס מונק. מועדון לבונטין 7 בתל אביב, 10.10

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ