שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"ג'יזס אנד מרי צ'יין" הולכים על חבל דק

הם רצו להיות להקת איצטדיונים גדולה, אבל ההרס העצמי שלהם מנע זאת. לקראת הופעה בישראל נזכר הסולן ג'ים ריד בהופעות הכי גרועות שהיו להם אי פעם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

האחים ויליאם וג'ים ריד הקימו את הלהקה הסקוטית "ג'יזס אנד מרי צ'יין" בגלזגו ב–1983. ג'ים הוא הסולן, ויליאם הגיטריסט וכותב השירים המרכזי. בהרכבים משתנים, שבהם תמיד צמד האחים עמד במרכז, "ג'יזס אנד מרי צ'יין" שינתה את עולם הרוק האלטרנטיבי ונחשבת לאחת מלהקות האינדי החשובות שיצאו מבריטניה.

הלהקה, שפעלה עד 1999, הוציאה שישה אלבומים. לפני כחמש שנים התאחדה והחלה להופיע שוב. לפני כמה שבועות סיימה סיבוב הופעות אינטנסיבי ברחבי בארצות הברית. לאחרונה אף כתבה כמה שירים חדשים, אבל הם עדיין לא יצאו וגם אלבום עדיין לא נראה באופק. השבוע, בימים חמישי ושישי, תופיע הלהקה, לראשונה בישראל, במועדון בארבי בתל אביב. הופעתה הראשונה תתקיים בדיוק 25 שנה אחרי צאת "Darklands", אלבומה השני והנחשב שסימן גם שינוי כיוון אמנותי בשבילה. בהופעה כאן יצטרפו לאחים הגיטריסט ג'ון מור ‏(שחבר בלהקה מאז שנות ה–80‏), הבסיסט פיל קינג ‏("LUSH"‏) והמתופף בריאן יאנג ‏("The Posies"‏).

April Skies, מתוך האלבום Darklands

בראיון טלפוני נשאל סולן הלהקה, ג'ים ריד, מדוע החליטו לחזור לנגן יחד אחרי הפסקה של יותר משמונה שנים. "כל עוד הקהל מגיב לנו ומתעניין, אני עדיין מקבל את הקיק מהופעות", פוסק ריד, בן 51. "אחרי שעובר זמן אתה רוצה לעשות את זה שוב, ואף אחד מאתנו לא נהפך לצעיר יותר. אני לא יודע עוד כמה זמן נותר לנו להמשיך לעשות את זה. כעת אנחנו מסוגלים ונראה שזה הולך לנו טוב".

מאז שחזרתם להופיע, בחמש השנים האחרונות, האם אתה רואה בקהל יותר אנשים צעירים, בני 20 ומטה, או מבוגרים יותר?

האחים ג'ים (מימין) וויליאם ריד, חברי "ג'יזס אנד מרי צ'יין". שינו את עולם הרוק האלטרנטיביצילום: קלי הוק

"גם וגם. יש המון צעירים, שזה דבר משמח. מובן שתמיד יש אנשים מבוגרים יותר שעוקבים אחרינו כבר שנים, אבל באמת הרבה צעירים. אני מניח שזה בזכות המוניטין שלנו שגדל עם השנים".

אלבום הבכורה, "Psychocandy", יצא ב–1985 ונחשב לאחד מאלבומי הבכורה המוצלחים והמשפיעים ביותר בהיסטורית הרוק והפופ. "אנחנו לא אנשים מסודרים ממש בלשון המעטה", אומר ריד, "אבל הכאוס שבאלבומים שלנו הוא מאורגן. קח לדוגמה את 'Psychocandy', הוא נשמע כמו הליכה על חבל דק".

בשיר השני באלבום זה, "The Living End" שהוא גם אחד הרועשים שנשמעו עד אז, הדובר הוא רוכב אופנוע שנוסע במהירות גבוהה ומעוניין לשים כך קץ לחייו, במגפיים השחורים שהוא אוהב, כשהרוח נושבת בשערו. אפשר לשמוע את הרוק של שנות ה–50 וה–60 מהדהד מתוך מפלי הדיסטורשן האלים בשיר הזה. הרוכב, אגב, מתנגש בעץ.
גם הבלדה המתוקה והקשוחה "Leader of the Pack" של להקת הבנות "שאנגרי לאס" משנות ה–60 מסתיימת בתאונת אופנוע. "ג'יזס אנד מרי צ'יין" ציינו את "שאנגרי לאס" לא פעם כלהקה שהשפיעה עליהם.

The Living End מתוך Psychocandy

מה כל כך משך אותך בהרכבי בנות משנות ה–60 דוגמת "שאנגרי לאס" ‏(שהורכב משני צמדי אחיות‏) וה"רונטס" ‏(שלישייה שכללה שתי אחיות ובת דודתן‏)?

"אני אוהב פופ מהסיקסטיז. ג'ורג' מורטון, המפיק וכותב השירים של 'שאנגרי לאס', היה מבריק. גם היו להן קולות נפלאים".

האם נכון שפעם קראו ללהקה שלכם "Death of Joey", על שם חבר של אחיך ויליאם שנהרג בתאונת אופנוע?

"אני לא בטוח, אבל די השתעשענו עם עניין שם הלהקה. היו לנו כל מיני שמות זמניים. בעבר אמר ויליאם ריד על בחירת השם ‏(שהוא בחר‏) שהסיבה שנשארו אתו היא כי לא עוזבים שם שהוא יותר מגניב מ'אקו אנד דה באנימן' ‏(להקה בריטית אחרת מאותה תקופה‏)".

ז'אנר שלם של רוק גיטרות חלומי ששיא הפופולריות שלו היה בתחילת שנות ה–90 נזקף לזכות "ג'יזס אנד מרי צ'יין" ולהשפעה המשותפת שלה ושל להקות כמו "קוקטו טווינז" ו"מיי בלאדי ולנטיין". הז'אנר הזה מכונה "שוגייז" ‏(Shoe gaze‏) מלשון בהייה בנעליים, משום שגיטריסטים בלהקות האלה נטו בהופעות לשמוט את ראשם ולא להביט בקהל או זה בזה, דבר שבתוספת התסרוקת המתאימה שיווה להם מראה מלנכולי ומהורהר.

איזו הופעה לא תשכח?

"יש כמה כל כך גרועות שבחיים לא אשכח", הוא צוחק. "הרבה מהן אופיינו במתירנות מוגזמת ובשתייה". ההופעות הראשונות בבריטניה נמשכו כ–25 דקות, כשהוא ואחיו מפנים את הגב לקהל. ההופעות הסתיימו לא פעם בהתפרעויות אלימות, קהל שזורק בקבוקים לבמה, מכות בין הקהל ללהקה ולמאבטחים. הפורענות והכאוס של הלהקה היו הפסקול המושלם לכך. עד שזה נמאס על חברי הלהקה שכעסו על כך שהקהל בא בשביל המהומה ולא בשביל השירים.

"אני בעצם חושב שההופעה הראשונה שלנו בניו יורק במארס 1985 היא הבלתי נשכחת", מוסיף ריד. "כי לא העליתי על דעתי שבכלל שמעו על 'מרי צ'יין' באמריקה באותה תקופה. זה היה כמו פנטסיה שמתגשמת".

כשהאלבום השני, "Darklands", יצא ב–1987 הוא נתפש כניסיון של הלהקה לא לעשות גרסה נוספת למה שכבר עשו באלבום הבכורה הנהדר. את מבחן ההמצא את עצמך מחדש של האלבום השני האחים עברו בהצלחה והוציאו עוד אלבום קלאסי, אבל הראשון תמיד ייחשב כיצירה הגדולה ביותר שלהם. ב"Darklands", שהיה מעודן יותר יחסית לרעש התופת של אלבום הבכורה, מכונות תופים החליפו את המתופף בובי גילספי ושירתו של ג'ים ריד הוצבה בחזית קיר הסאונד של הגיטרות כדי להדגיש את השירים. בין השירים הבולטים בו נכללים הסינגל המצליח ביותר שלהם בבריטניה "April Skies" והלהיט "Happy When It Rains". גילספי הקים להקה נחשבת אחרת שפעילה עד היום, "פריימל סקרים".

כשריד נשאל כעת למה לדעתו רוב המבקרים התאכזבו מ"Darklands" הוא עונה "אנשים רצו שוב את 'Psychocandy' רק עם שירים אחרים ואנחנו לא רצינו. רצינו להתרכז בשירים. הפשטנו את הסאונד של הגיטרה ויצרנו שירי רוק מסורתיים יותר".

האם אתה ובובי גילספי שומרים על קשר?

"לא ממש. אני גם לא גר בלונדון אלא בדבון שבדרום מערב אנגליה. דווקא לא מזמן היתה הופעה של 'פריימל סקרים' בפסטיבל לא רחוק מכאן אז לקחתי את המשפחה לראות".

האחים ריד מעולם לא רצו להיות להקת אינדי שמנגנת ל–12 אנשים במרתף נידח. להיפך, הם ראו את עצמם כלהקה שאמורה למלא איצטדיונים. בשלב מסוים נדמה היה כי זה עומד לקרות, אבל הכאוס שבשירים וההרס העצמי של חברי הלהקה מנעו זאת. כמו שאמר ריד, המניה של הלהקה תמיד עלתה ככל שיותר להקות טובות ציינו אותה כהשפעה מרכזית, לצד להקות כמו "ולווט אנדרגראונד".

"רצינו לנגן מול כמה שיותר קהל, רצינו להיות כוכבי פופ. רצינו להיות דייוויד בואי ולהיות בטלוויזיה ב'טופ אוף דה פופס'", הוא אומר. "שוגייז הוא סתם שם שהמציא המגזין אן־אם־אי. אינדי אמור היה להיות מוסיקה עצמאית, והוא באמת היה מוסיקה של אנשים בעלי גישה עצמאית. לא היינו להקת אינדי כי היינו חתומים אצל האחים וורנר, אבל יצרנו מוסיקה שהיתה יותר אינדי מהרבה להקות שנחשבו לעצמאיות באותה תקופה".

ג'ים ריד (משמאל) ואחיו ויליאם, "ג'יזס אנד מרי צ'יין"צילום: קלי הוק

ויליאם ריד, שמתגורר בימים אלה בלוס אנג'לס, מעולם לא היה וירטואוז גיטרה מהסוג שמנגן סולואים ארוכים, או שמנגן על הגיטרה מאחורי הגב ועם השיניים. כשנשאל בתחילת דרכה של הלהקה למה הוא מנגן רק עם שני מיתרים, ולא מתקן את השלושה שנקרעו בגיטרה, ענה "כי גיליתי שאני מסתדר בלעדיהם, חבל על הכסף". הגדולה שלו כגיטריסט באה לידי ביטוי בצליל ובדחיפות של הפריטה, בערימות הפידבק, הריוורב והדיסטורשן ובמנגינות פשוטות ולעתים קרובות אפילו מתוקות.

ג'ים ריד אמר לפני שלוש שנים שהאלבום האהוב עליו של "ג'יזס אנד מרי צ'יין" הוא הרביעי, "Honey's Dead", שיצא ב–1992. "כן, זה בטח היה נכון לאותו זמן, אבל זה השתנה מאז", הוא אומר כעת. "אני חושב שהאלבום האהוב עלי הוא דווקא האחרון שלנו, 'Munki' מ–1998, שזכה לפחות הצלחה ויצא בזמן שהלהקה היתה מאוד לא אופנתית. הלהקה היתה אז בתהליך התפוררות. אבל אני חושב שזה אלבום מצוין".

הלהקה התפרקה בזמן הופעה, שנה אחרי שהאלבום יצא. "Reverence", הסינגל הראשון מהאלבום "Honey's Dead" הוחרם על ידי עורכי "טופ אוף דה פופס". הם לא רצו להרגיז את האמריקאים משום שהיו בו משפטים פרובוקטיביים כמו "I Wanna Die Like Jesus Christ" ו"I Wanna Die Just Like JFK".

בשנות ה–90, על רקע עלייתם של הבריט־פופ והגראנג' בארצות הברית, נדמה היה שחלפו ימי הזוהר של הלהקה. "Automatic", אלבומה השלישי שיצא ב–1989, פנה לחובבי הרוק האמריקאי אבל לא הפך את הלהקה לסנסציית איצטדיונים כפי שרצתה. השיר היחיד מתוכו שזכה להצלחה, יחסית ללהיטיה הקודמים, היה "Head On".

Just Like Honey מתוך Psychocandy

ב–1994 יצא אלבומה החמישי "Dethroned & Stoned" שביטא את התסכולים הללו. "לא היה לי שום דבר נגד בריט־פופ, רק שהוא השאיר אותנו קצת בצד", אומר ריד. "לא קיבלנו בכלל תשומת לב, ובעיקר בבריטניה נדמה היה שלאף כבר לא אכפת מ'ג'יזס אנד מרי צ'יין'. זה היה מוזר כי חשבנו ש'Munki' באמת היה תקליט טוב, אבל הוא יצא ב'קריאיישן' ‏(חברה בת של סוני‏) ושם אף אחד לא התלהב ממנו".

ב–1992, אחרי ההופעה שלכם בפסטיבל "לולהפלוזה" בשיקגו, ויליאם אמר ש"זו היתה "החוויה הנוראית ביותר בחיינו". האם אתה שותף להרגשתו?

"כן. זה היה זוועה. לא זרמנו עם אחרים וגם ההופעה שלנו היתה מוקדם מדי ביום, בשתיים בצהריים. ידענו שכך יהיה, אבל לא שיערנו עד כמה זה רע. יתרה מכך, כשנקבעו מי הלהקות שיופיעו בפסטיבל איש עדיין לא שמע על 'פרל ג'אם', אבל בזמן שהוא התקיים היא היתה אחת הלהקות הגדולות באמריקה. זה היה אסון לתת לנו להופיע אחריהם. הם היו צריכים להיות ההופעה המרכזית. לא שאני מת על המוסיקה שלהם, אבל נראה שהקהל כן".

באלבום האחרון שלכם, "Munki" מ–1998 יש שיר שבו שרה אחותכם, לינדה ריד. למה קראתם לו על שם המתופפת של "ולווט אנרגראונד" מו טאקר?

"בהתחלה אני הייתי אמור לשיר אותו. קראנו לו אז 'Suck My Cock", אבל שינינו כי אתה לא יכול לתת לאחותך לשיר שיר עם שם כזה".

Sometimes Always, עם הופ סנדובל מלהקת מאזי סטאר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ