שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אל תפקפקו בכנות של ניל יאנג

מתרפק בערגה על הבגדים ועל הסמים של שנות ה-60 ועדיין שונא להתראיין. עם צאת אוטוביוגרפיה חדשה, ניל יאנג מסכם קריירה בת 50 שנה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

יש מן הסתם דרכים טובות יותר להתכונן לראיון עם ניל יאנג לרגל ספרו האוטוביוגרפי, מאשר לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי של ניל יאנג. לא שהספר, "Peace Waging Heavy", לא טוב. הוא טוב - בדרכו המיוחדת של ניל יאנג. ב-500 עמודיו, הספר ייחודי מאוד, בלתי צפוי, חורג מהנושא וסוטה מהעיקר עד בלבול, מצחיק בהומור יבשושי, מרגש מאוד, פשוט בנימתו, עדיין משועבד למיסטיקה של סוף שנות ה-60, כן עד כאב - "אל תפקפקו בכנות שלי", מייעץ יאנג בשלב מסוים, "כי היא שהביאה אותנו זה לזה עכשיו" - חמקמק להכעיס ומנוקד ברגעים של תובנות נדירות ושל יופי, מה שהופך אותו למקבילה הספרותית המושלמת לקריירה בת 50 השנה שהוא מתאר, בדרך עקיפה למדי.

כל מי שמקווה לדילוגים כרונולוגיים בין הצלחותיו של יאנג - רצף האלבומים המדהים המשתרע מ"Everybody Knows This is Nowhere" מ-1969 ועד "Rust "Never Sleeps מ-1979, הסופר-גרופ "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הקאמבק שלו בתחילת שנות ה-90, רכוב על גל סצינת הרוק האלטרנטיבי ששאב את השראתו מהמוסיקה שלו - יחזור הביתה מאוכזב מאוד. הביקורת העיקרית על הספר היא שהוא נוטה להאריך, אבל כמו שהמעריצים שנכחו בהופעה האחרונה של "קרייזי הורס" בסנטרל פארק בניו יורק היו יכולים להגיד - אולי כשהגרסה של הלהקה ל"Love and Only Love" מ-1991 נכנסה לדקה ה-14, ללא שום סימן לסוף באופק - יאנג הוא זמר שמאז ומתמיד שומר לעצמו את הזכות להאריך קצת.

ניל יאנג. אחרי שהאצבע נשברהצילום: VICTORIA WILL/INVISION/AP

הבעיה, לפחות מבחינת המראיין, ובייחוד אם המראיין הוא מעריץ מושבע ולוחמני של
יאנג, צצה כשמגיעים לקטע שבו יאנג מגלה את יחסו לראיונות. "אני שונא ראיונות",
הוא כותב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. עיתונאים, לעומת זאת, הם "מטומטמים"
ו"אידיוטים". הוא מתייחס לעיתונאים מסוכנות אי-פי שנכחו בראיון הידוע לשמצה מאמצע
שנות ה-80, שבו יאנג - אותו יאנג עם סמלי השלום על רצועת הגיטרה, וששר ("Song
The") שלא ידע שאדם מסוגל לשקר כל כך הרבה עד שראה את ריצ'רד ניקסון ¬ הביע
לכאורה תמיכה ברונלד רייגן. אבל איכשהו נוצר הרושם שהוא מתכוון למקצוע באופן
כללי. המראיין יכול לפחות להתנחם בכך שהוא אינו בלוגר, זן שביחס אליו העיתונאים
נראים כמו האנשים החביבים ביותר על יאנג.

למצוא את ההשראה

יאנג, בן 66, מדבר אתי בטלפון ממשרד ההוצאה לאור שלו בניו יורק, ונשמע
דווקא ידידותי למדי. גם אם נדמה לי שהשיחה אתי אינה נקודת השיא של היום מבחינתו,
לפחות אי אפשר להשוות אותה לסיפורים הנפוצים בקרב הכתבים אחוזי הפחד שנפגשו אתו במשך השנים.

אולי יש יתרון בכך שאני לא רואה אותו: ליאנג יש נטייה לנעוץ את עיניו בכתבים במבט
שגורם להם להתעורר מכוסי זיעה קרה שנים אחרי המפגש אתו. "בתחילת הדרך שנאתי את המפגשים עם התקשורת כי אני לא מרגיש נוח לקרוא על עצמי", הוא אומר. "מרגיז אותי שאני לא יכול ליצור ופשוט לתת לאמנות שלי לדבר בעד עצמה. הייתי אומר, אם זה אלבום נהדר הוא יימכר... ואם הוא גרוע, ממילא אף אחד לא יקנה אותו. אם הוא בינוני, יהיו אנשים שיקנו אותו, ויכול גם להיות שהוא יהיה נהדר ואף אחד לא יקנה אותו. אבל אין
שום חשיבות לדברים שאני אגיד עליו".

קרדיט: neil young old man

ולמרות זאת, הוא אומר, "Waging Heavy Peace" לא נועד להיות הכחשה של זמר
שכוונותיו סולפו והוא מבקש להעמיד את הדברים על דיוקם: הוא טוען שהספרים הרבים
שכבר נכתבו עליו לא מעניינים אותו. "אני לא יכול לעשות שום דבר בעניין וזה לא
אכפת לי. מעניין אותי רק להסתכל בזה ולהגיד, היי, וואו, זה משהו. מה אני יכול
לעשות עם זה? אני לא יודע מה לעשות עם זה".

נדמה שהסיבות לקיומו של הספר פרוזאיות מאוד דווקא. "מאוד נוח לכתוב, זה לא גורר
הוצאות גדולות וזו דרך נהדרת להעביר את הזמן", הוא אומר לקוראים בשלב מסוים,
בגילוי לב מעורר הערצה. "אני ממליץ על זה בחום לכל רוקר זקן שזקוק לכסף ולא יודע
מה לעשות". יאנג היה זקוק לכסף, כי הוא כנראה מוציא אותו מיד כשהוא מרוויח אותו.

הוא לא מוציא אותו על שטויות של כוכבי רוק, אלא על פרויקטים גדולים ומורכבים
שאינם קשורים למוסיקה, שהוא מדבר עליהם בהרחבה בספר: המכונית החשמלית "לינקוולט", המצאותיו לדגמים של פסי רכבת, שירות המוסיקה "פונו" שהמציא, שיטה יריבה לאייפוד שלדבריו מספקת איכות סאונד של אולפן. היה לו זמן משום שבוהן רגלו נשברה והוא לא היה יכול להופיע: "הסוכן שלי אמר שהוצאת פנגווין מעוניינת לפרסם אוטוביוגרפיה שלי, אבל לא הקדשתי לזה מחשבה. ואז נשברה לי האצבע ופתאום ישבתי בחוסר מעש וחשבתי, מה אעשה עכשיו? אז אמרתי: אולי באמת אכתוב את הספר?"

ומה שהחריף את המצב - יאנג, מחבר השירים "Homegrown" ו"Number for the Road Roll Another" הפסיק בעצת רופאו לעשן מריחואנה ולשתות אלכוהול: הוא לקה במפרצת ב-2005, באותה שנה שבה מת אביו לאחר מאבק ממושך באלצהיימר. הוא אומר שב-40 שנות יצירה לא כתב כמעט שום שיר בלי לעשן גראס: לטענת הספר, הוא מעולם לא הופיע עם להקת הליווי המפורסמת שלו, "קרייזי הורס", כשאינו מסטול. הספר מספר על מאבקו למצוא את ההשראה ללא עזרת הגראס.

בהתחשב בכך שהוא עומד להוציא אלבום חדש שני השנה, ברור שהוא יצא מהמאבק הזה כשידו על העליונה. האלבום, "Psychedelic Pill", יוצא זמן קצר אחרי "Americana" שבו יאנג ו"קרייזי הורס" שרים את ההימנון הבריטי ונפתח ברצועה שנמשכת כמעט 28 דקות: האקסצנטריות הזועפת של יאנג שרדה גם את הפיכחון. אבל בספר יש רגעים שבהם יאנג תוהה בגילוי לב אם יצליח אי פעם לכתוב עוד שיר.

"כמה משוחרר אני צריך להיות כדי לכתוב שיר?" הוא מוחה בשלב מסוים. "זה לא הטריד אותי אף פעם, רק סיקרן אותי, בקטע יומיומי", הוא אומר לי. "הייתי אומר, וואו, לא כתבתי שיר הרבה זמן. זה אחרת לגמרי". מתברר שהוא לא היה זקוק למריחואנה כדי לכתוב שירים. "לא ידעתי מה יקרה, וגיליתי את זה, ועכשיו אני יודע שזה לא משנה".

הספר מספק פיסות מידע מרתקות על סיפורים ידועים מהקריירה של יאנג. הוא מספר
בשעשוע ובעוקצנות על מאבקיו באמצע שנות ה 80 עם חברת התקליטים, שבסופו של דבר תבעה אותו בטענה שיצר מוסיקה "שלא אופיינית לניל יאנג": "אני לא אוהב שמכתיבים לי מה לעשות", הוא אומר כיום באיפוק מקסים. המעריץ הממוצע אולי לא ימצא בספר פרטים שאינו יודע ממילא על נסיבות הידרדרותו של גיטריסט "קרייזי הורס" דני ויטן, שבעקבות מותו ממנת יתר בגיל 29 יזם יאנג את סשן ההקלטות רווי האלכוהול והיגון של "Tonight's the Night" המדהים מ-1975. אבל הספר חושף שג'וני מיטשל הופיעה פתאום בזמן אותו סשן, השתכרה מטקילה לא פחות מכל האחרים, וביצעה את הביצוע שלדעת יאנג הוא הטוב ביותר בקריירה שלה. לצערו הרב, היא לא אישרה לו להוציא אותו.

הספר גם משמש מעין אינדקס לאובססיות של יאנג, שכמה מהן צפויות יותר מאחרות. הוא כותב יפה ומרגש על אשתו וילדיו, ובהם בנו בן, שנולד משותק בארבע גפיו וחולה
בשיתוק מוחין, שיאנג מכנה "המדריך הרוחני" שלו. "אפשר להרגיש אותו", הוא אומר.
"הוא לא מדבר, אז זה רוחני מאוד, תקשורת בין מוח למוח, בין נפש לנפש, מאוד מרעננת
ומחיה". הוא גם מקדיש פרק ארוך מן הצפוי ל"Human Highway", קומדיה מ-1982 שהוא ביים וכיכב בה לצד דניס הופר: הוא מימן מכיסו את עלות ההפקה, שלושה מיליון דולר, ואפילו מעריציו המושבעים מודים שהוא מייגע. הוא חוזר שוב ושוב לקריירה הקטועה של "בפאלו ספרינגפילד", הלהקה שהקים עם סטיוון סטילס באמצע שנות ה-60, שנדמה שהיא עניין בלתי פתור בשבילו. "יש לי תחושה שהיא לא מיצתה את הפוטנציאל שלה. תמיד היה משהו לא בסדר, תמיד מישהו היה חסר, תמיד היה איזה קונפליקט, תמיד היתה בעיה. זה מנע מאתנו להיות גדולים כמו שהיינו יכולים להיות, ולא ידענו איך להתמודד עם הבעיה ולכן בעצם לא הצלחנו".

יש שיגידו אותו הדבר על "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" שהתפרקה בשיאה בגלל בעיות
סמים ואגו, אבל יאנג מתעקש ש"בפאלו ספרינגפילד" היתה שונה. "בפאלו ספרינגפילד... איבדנו את השחקנים שלנו, לא איבדנו את השפיות. איבדנו את נגן הבס שלנו" - ברוס פאלמר המנוח, שגורש אחר כבוד בחזרה לקנדה לאחר שנהג במכונית בכביש המהיר ללא רישיון ועל אל-אס-די. "איבדנו את הדבר שעשה אותנו גדולים, וממילא כשהיתה לנו הזדמנות להקליט עם הלהקה לא היה לנו מישהו טוב שייקח אותנו לאולפן ויפיק את המרב ממה שהיינו. שניים מהאנשים כבר לא אתנו, אז זה קשה, אבל עוד נעשה משהו..." הוא משתתק. "אי אפשר לדעת".

בלי לחץ

יאנג כותב בחיבה רבה על עידן ההיפים של סוף שנות ה-60, וזה אולי יפתיע את
מעריציו הוותיקים, שהרי במשך כל סיבוב ההופעות שלו ב-1972 יאנג צרח על קהל ההיפים הנינוח להתעורר ולהבין שהחלומות האוטופיים של מדינת וודסטוק גוועו, ושממילא היו בולשיט אחד גדול. "אתם יכולים לחיות את החיים / נינוחים וצוחקים?" נהם ב"Dance
Last" מ-1973, לפני ששר 60 פעם את המלה No. כעבור שנה יצא "Revolution Blues" המטלטל, שהעלה לדיון את הרוצח ההיפי צ'רלס מנסון, שאיש פרט ליאנג לא רצה לדבר עליו: "קרוסבי, סטילס ונאש" ביקשו ממנו שלא לבצע את השיר בהופעה. ואף על פי כן, עכשיו הוא מתרפק בערגה על הבגדים ועל הסמים: נדמה שהוא מתייחס בחיבה אפילו לכך שנדבק במחלת הזיבה. "השירים האלה היו תגובות", הוא אומר. "הם נבעו מההתפכחות מהאידיאליזם והנאיוויות".

Ordinary People (אורך: 18 דקות). חלק א' (מימין) וחלק ב'

האם הזמן ריכך את האכזבה? "כן, הפרספקטיבה שינתה אותה. לא ריככה אותה". הוא צוחק. "זה פשוט פחות בוטה". ייתכן שיחסו החם לתקופה נובע מההנאה שכתיבת הספר הסבה לו: בזמן הקריאה ההתלהבות שלו מהפרויקט כמעט מוחשית. "תמיד טוב לעשות משהו בפעם הראשונה. אין שום לחץ", הוא אומר בגעגועים ברורים: בספר הוא חוזר שוב ושוב לספר כמה נטול דאגות היה בימים הראשונים של קריירת הסולו שלו או של "קרייזי הורס", לפני שהיה עליו להתחרות עם העבר שלו עצמו, לפני שהיה לו קטלוג עבר עצום ורב השפעה שאי אפשר שלא להשוות את המוסיקה החדשה שלו אליו. "יש כמובן לחץ לעשות משהו שאנשים ירגישו שיש לו ערך, אבל חוץ מזה אין שום לחץ".

ואכן, הנאתו מהכתיבה היתה רבה עד כדי כך שהוא כבר שקוע בכתיבת ספר חדש, הפעם על מכוניות. "אני עושה את זה ממש בקלות. הייתי יכול לעשות את זה עד סוף ימי והייתי מסתדר". אבל לא, הוא אומר, אין סכנה שזה יקרה: אף שהקורא עשוי לקבל את הרושם שהוא מתעניין כיום במכוניות חשמליות או בנגני מוסיקה יותר מאשר במוסיקה עצמה, הוא מתעקש שגם הם אינם משתלטים על חייו. "זה נותן לי מפלט מהמוסיקה, זה נותן לי משהו אחר לעשות כך שהמוסיקה לא תשחק אותי, כך שלא אשחק את המוסיקה. כל דבר צריך לעשות במידה. לא כדאי להגזים בעיסוק במוסיקה, אחרת המוסיקה מאבדת מכוחה. אילו המוסיקה היתה התחום היחיד שאני עוסק בו, היא היתה מוסיקה פחות טובה. אם אין לך אובססיה כלשהי בחיים, אתה מת".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

***

Only Love Can Break Your Heart, בביצוע סנט-אטיין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ