שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ספי אפרתי עובר למרכז הבמה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אחד התפקידים החשובים של פסטיבל הפסנתר, שיתקיים בעוד כשלושה שבועות במרכז סוזן דלל בתל אביב, הוא לתת במה מרכזית ויוקרתית ליוצרים מצוינים בתחילת דרכם, שמופיעים בימים כתיקונם על במות צדדיות יותר. הפסטיבל שייפתח בקרוב יכוון זרקור אל רותם אור, סיון טלמור, אלון לוטרינגר, מעיין הירשביין ולהקת "הקולקטיב"; אבל אם צריך להמליץ על הופעה אחת בלבד של מוסיקאי שהוציא רק לאחרונה את אלבום הבכורה שלו, אני הייתי בוחר בספי אפרתי.


אפרתי רחוק מלהיות פנים חדשות במוסיקה הישראלית. למעשה, כבר די הרבה שנים הוא אחד הבסיסטים הכי עסוקים כאן. הוא מנגן זמן רב עם אביב גפן, לרבות בהרכב הבינלאומי "בלקפילד"; הוא נהפך באחרונה לחבר מן המניין בלהקת "מוניקה סקס"; וכפי שרומזת הצורה שבה הוא מחזיק את הבס שלו ‏(בקו החלציים, כחניך באסכולה של פיטר הוק מ"ג'וי דיוויז'ן"‏) הוא מרגיש בבית גם באזורים הדוקרניים והמחוספסים יותר של הרוק.

ספי אפרתי. ממגע רך ונדיב לחבטות קשוחותצילום: אורית פניני


אחרי 15 שנה במשבצת החשובה־אך־צדדית של הבסיסט, אפשר היה לחשוב שלאפרתי אין שום יומרה לעבור למרכז הבמה. לא כל מוסיקאי מוכשר נולד להיות כותב וזמר, והעולם זקוק לבסיסטים טובים ונטולי שאיפות. אבל אפרתי, כך מתברר, הוא הרבה יותר מאשר בסיסט טוב. הוא הוציא לאחרונה את אלבום הבכורה שלו, "להתעורר בארץ אחרת", והאלבום הזה מתגלה כיצירה יפה ומרשימה. אחד מאלבומי הבכורה המוצלחים שיצאו כאן בחודשים האחרונים. מדוע בעצם הוא חיכה כל כך הרבה זמן?


אחת הסגולות היפות של "להתעורר בארץ אחרת" היא הדומיננטיות העדינה של הפסנתר בצליל של האלבום. זה לא בדיוק אלבום פסנתר, וטוב שכך. אפרתי הוא לא פסנתרן, ואילו ניסה ליצור בכוח אלבום פסנתר ייתכן שהיה מסתבך ונעשה רגשני ורכרוכי מדי. אפרתי מציב את הפסנתר בחזית, אבל משתמש בו בצורה מינימליסטית ומושכלת, מזגזג בגמישות בין מגע רך ונדיב לבין חבטות קשוחות למחצה, ויוצר דינמיקה מוצלחת מאוד בין פסנתר וקלידים לבין בס, תופים, כלי נשיפה וגיטרות.

עטיפת האלבום. השירה מפתיעה לטובה


מהבחינה הזאת, אם יש דמות גדולה שמרחפת מעל האלבום נדמה שזו דמותו של ג'ו ג'קסון, ואני מודה שכמעריץ של ג'קסון הזיקה הזאת לא יכולה שלא לשבות את לבי. בכלל, אפרתי אוהב את הסאונד של הפופ האינטליגנטי של תחילת־אמצע שנות ה–80, שכרך יחדיו ליטוש וכנות, תחכום ופשטות, מקוריות ומסחריות.


"לא רוצה לתל אביב" היא דוגמה נהדרת. השניות הראשונות אמנם נשמעות כמו הכלאה נפסדת של שלומי שבן ו"הדג נחש", אבל עד מהרה השיר צובר תנופה, מתפתל בכל מיני ערוצים מלודיים מעניינים ונשפך אל פזמון שמזכיר לא רק את ג'ו ג'קסון אלא גם את להקת "טנגו" ועופר אקרלינג. 50% "אל תעזבי את תל אביב", 50% "לא רוצה לזמביה", ועם זאת 100% ספי אפרתי.


זה שיר מוצלח מאוד גם מבחינה טקסטואלית. אפרתי מצליף בתל אביב, מדמה אותה לרכלנית בתי קפה ולבלון של מסטיק, גוער בה שהיא יודעת רק למצוא את הפגמים, ואז מכריז: "עכשיו זה ברור לי - אני לא רוצה לתל אביב... הייתי בורח אם בחוץ היה מי שיקשיב". זה לא רק פאנץ' יפה: הוא לוכד את מה שמרגישים הרבה אנשים ביחס לעיר היפה־מכוערת־דוחה־מושכת־אי־אפשר־אתה־אי־אפשר־בלעדיה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ