טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממה מפחד ירון דקל?

פסילת השיר של אלונה קמחי ויזהר אשדות להשמעה בגל”צ מוכיחה כי חופש הדיבור אצלנו הוא רק דימוי חיצוני. וגם: משהו חדש קורה במוסיקה הקלאסית בתל אביב, משהו אלקטרוני

תגובות

נפל דבר בעולם המוסיקה בישראל: תחנת רדיו מרכזית צינזרה יצירה מוסיקלית, במקרה זה שיר פופולרי, ואסרה לשדר אותה. נכון שאין סיבה לתמוה על שאכסניה כמו גלי צה”ל מטילה צנזורה: עד שדבר כזה קורה, נעים להדחיק את העובדה שהתחנה הזאת היא אמצעי תקשורת שכפוף לחוקי הצבא ושהמנהל שלה הוא גנרל. כמו עיתון צבאי, התחנה הצבאית היא שופר שלטוני ששומר על הסדר; והחופש שהיא מעניקה לבעוט במוסכמות, והאווירה המגניבה והחתרנות שאפשר למצוא בה הם תמיד על תנאי, כפופי גו תחת תקרת הזכוכית הלאומית הנמוכה, ורק משרתים את התדמית של חופש דיבור בעוד הפיות חסומים בנושאים האמיתיים.

עיצוב ובימוי: יזהר אשדות ויהודה דרי


ישראלים טופחים לעצמם על השכם בזכות חופש הביטוי האמנותי שכביכול שורר כאן - בניגוד לארצות מפגרות כמו רוסיה ‏(פוסי ריוט‏), טורקיה ‏(פרהט טונץ’‏), אלג’יריה ‏(לונס מאטוב‏) ולבנון ‏(מרסל ח’ליפה‏), שם רודפים זמרים, מכיניסים אותם לכלא ואף מחסלים אותם. לא, אצלנו יש חופש דיבור מוחלט. עובדה: מתי ראיתם שסתמו כאן פיות של אמנים מהשדרה המרכזית של הזמר? נכון, לא סתמו, כי פשוט אף פה לא נפתח. רבע מאה חלפה מאז נכתבו כאן שירי מחאה בעקבות מלחמת לבנון והאינתיפדה הראשונה, ומאז הפסילות המהדהדות של שירים בשנות ה–80 שחיברו יוצרות מרכזיות כמו חוה אלברשטיין, סי היימן ונורית גלרון. המחאה שככה ונעלמה עד שאלונה קמחי כתבה עכשיו את “עניין של הרגל”.

"עניין של הרגל", יזהר אשדות

אביב חופי


בקול נעים ורך, ישיר ואנושי, ובמוסיקה פשוטה: מלודיה סימטרית בארבעה רבעים, בהרמוניה נינוחה ובעיבוד שלא מתקרב לצרימת מחאה רוקיסטית, שר יזהר אשדות את “עניין של הרגל”, בית אחר בית, עם אינטרלוד אחד לקראת הסוף - בדיוק כמו ששיר פופ אמור להישמע. אבל בניגוד לכל שירי הפופ, זה איננו שיר רומנטי; כי הוא לא שר על רגשות עזים, על תשוקה בלתי נשלטת, על גורל ודחפים ותשוקות ולב שבור: לא, הוא שר על הרגל - הרגל של חיילי צה”ל. על שנאה שמתפתחת בקרבם מתוך הרגל, על פחדים שניטעים בהם וגדלים כהרגל, על התעללות והרג מתוך דה־הומניזציה לפלסטינים ‏(“בני הדודים”, בשיר‏) אליה הם מתרגלים, על הפיכת היומיום שלהם לגיהינום של שיגרה.
זהו שיר על חוסר מודעות נרכש, על אטימות וחירשות שנוצרים באדם כלפי עצמו - ההיפך מהאידיאל הרומנטי שמהותו הוא קירבת האדם לעצמו. זהו שיר על הדחקה שמביאה לקהות חושים, לעצמי ולכן גם לזולת, שיר על אובדן השליטה של אדם צעיר על חייו. לכן הוא מפחיד כל כך את ירון דקל.

דודו בכר


בסוף השיר, אחרי האינטרלוד שקורא לחייל לעצור ומזכיר לו את ילדותו, מזמינה אותו קמחי לנקוט אלטרנטיבה: לאהוב - כי גם האהבה היא עניין של הרגל. גם אותה לומדים לאט ובהדרגה עד שמתרגלים אליה. אבל אהבה מתוך הרגל היא סמל של בגרות, לא של אובדן האישיות והמוסר. האהבה היא ההרגל הרומנטי היחיד, כי כמו צליל של כלי נשיפה, או כמו שירה, היא מבקשת כל הזמן הזרמת אנרגיה כדי שתמשיך להתקיים, ולכן אינה הרגל באמת. וכנראה קריאה זו, הקריאה לאהבה, היא שמפחידה את ירון דקל ומפקדיו יותר מכל.


אקורד עכשווי

“משהו חדש בעיר” - קשה לזכור מתי בפעם האחרונה אפשר היה לומר זאת בתחום המוסיקה הקלאסית בתל אביב, ובאמת להתכוון לכך. והנה זה קורה, משהו נוצר בסצינה, אקורד חדש מצלצל כאן - אקורד אלקטרוני ועכשווי, ניסויי וחינוכי, מקצועי וכללי לקהל הרחב. צליליו הראשונים נשמעו רק לפני שבועיים והם היו כהכרזה על כוונות ארוכות טווח ועל הרבה הבטחות: מרכז למוסיקה עכשווית ואלקטרונית, ולצדו תוכנית לימודית למוסיקאים צעירים בתחומי הקומפוזיציה, הביצוע והניצוח, ושמה “תדרים”, וסדרת סדנאות מוסיקה בינלאומיות.


שני גופים חברו כדי להוליד את הפרויקט הזה. האחד הוא האנסמבל למוסיקה עכשווית “מיתר”, שהוקם לפני כשמונה שנים כדי להקדיש עצמו בעיקר למוסיקה יהודית דווקא. גם אחד מפטרוניו הראשונים, אגודה יהודית אמריקאית, הכתיב את הכיוון הזה. אבל “מיתר” בראשות עמית דולברג לא נתקע בסגנון והתקדם, והשתנה, מציב עצמו בלב העשייה של מוסיקה מאת מלחינים ישראלים, מנגן עוד ועוד יצירות ישראליות ועכשוויות ומזמין כאלה במיוחד, ומסייר בעולם בשלל פרויקטים, חובר לגופים שונים, מקליט ומנהיג סדרת קונצרטים.


זמן לא רב אחרי הקמתו של האנסמבל אמר דולברג בראיון ל”הארץ” שאם האנסמבל מצליח להעניק חווייה גדולה באחת מתוך שש יצירות שהוא מנגן, ולגרום לאנשים לרצות להאזין לה שוב ולהתעניין במלחין שלה, זו הצלחה גדולה: “האמת היא שהלוואי שהיה מדובר באחת מתוך שש”, הוא הוסיף, “יצירה אחת מתוך שישה קונצרטים נראה לי יותר סביר, ואפילו מתוך 50 יצירות”. במשך השנים הצטברו לא מעט יצירות כאלה, והאנסמבל היה לגורם מפתח ביצירתן.


הגוף השני שהיה נחוץ להקמת הפרויקט הוא הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, שזה עתה חזר לביתו שנבנה מחדש, אחרי שנים של שיפוץ, ברח’ שטריקר בתל אביב. קברניטי הקונסרבטוריון ובראשם המנהל קוסטין קנליס־אולייר נקטו צעד נדיר, אולי אף ראשוני, ומינו אנסמבל בית: אנסמבל מקצועי שחבירתו למוסד החינוכי מוסיפה עוד ממד שלרוב חסר במוסדות אלה - מפגש עם העולם האמיתי, עם מלחינים, עם נגנים צעירים מקצועיים שמהווים מודל ואופק מעשי לתלמידי המוסיקה; והזדמנות להאזין לקונצרטים בקונסרבטוריון עצמו, בביצוע נגנים זמינים ונגישים להתייעצות, להוראה וסתם לשיחת חולין. בהיותו הטרוגני בהרכבו, בינלאומי בפעילותו ומעורה בנוף המוסיקלי הישראלי, נבחר אנסמבל מיתר למשימה.

דודו בכר


אולפן הקלטות וציוד אלקטרוני משוכלל, בהם צויד הבניין, איפשרו את החזון: לשלב חינוך מוסיקלי עם הלחנה וביצוע במסגרת טכנולוגית; וכך, הכריזו שני הגופים על הקמת “המרכז למוסיקה עכשווית ואלקטרונית”, בניהול גלעד הראל: מרכז שפתוח לקהל הרחב ולא רק למוסיקאים מקצועיים, ומציע קורסים במוסיקה אלקטרונית, קורס אילתור וסדרת קונצרטים מוסברים על מוסיקה עכשווית. מלחינים וביניהם מאיה דוניץ, עמוס אלקנה וערן זקס יצטרפו להראל בהוראה.

דודו בכר


לצד המרכז האלקטרוני־עכשווי, פרויקט “תדרים” עליו הוכרז גם כן מיועד לסטודנטים מוסיקאים צעירים: להציג להם את המוסיקה החדישה על ריבוי צדדיה, לפתוח להם נתיבים אליה ביצירה וביצוע, להפגיש אותם עם אמנים מובילים בתחום - וזאת תוך הנחיה והדרכה של חברי אנסמבל מיתר. לטווח רחוק התכנון הוא ליצור עתודה לאנסמבל, לגדל דור חדש שבבוא הזמן ירחיב וימשיך אותו. סדנת ניצוח, קונצרט הרכבים, מפגשי מלחינים ומרתון - אלה מתוכננים לאורך השנה; וסדנאות בנושאים כמו שירה, תיאטרון ותנועה, בצד פרוייקט ייחודי לסדנאות בינלאומיות, ישלימו את התמונה.


משהו קורה אפוא בתחום המוסיקה החדישה בתל אביב. האקורד החדיש הקודם שצלצל כאן, והוא ממשיך להדהד מדי שנה, הוא פעילותו של אנסמבל “ניקל” בראשות ירון דויטש: אנסמבל שמקיים סדנאות קיץ ופסטיבל מדי שנה, קונצרטים לאורכה - מהם גם בחו”ל - ומציג רפרטואר נועז, רדיקאלי, רחוק מהמיינסטרים. קבוצת מ”מוסיקה נובה” בראשות אמנון וולמן מגבירה גם היא את נוכחותה; “אנסמבל המאה ה21-” בראשות דן יוהס, בקונצרטים שלו למנויים ובפעילות השוטפת שלו באולפן “התיבה” ביפו, מתחיל את העונה ה–22 שלו וגם היא בנוכחות בינלאומית מרשימה; וגם האקדמיה למוסיקה בתל אביב ‏(בית הספר הגבוה בוכמן־מהטה‏) משקיע בקומפוזיציה עכשווית שאינה נרתעת מתעוזה.
מבחינה מספרית, לא מתקרבת הסצינה העכשווית־חדישה אל הקלאסית המסורתית. מספר מבצעיה ומאזיניה זעיר לעומת זה של אחותה הוותיקה. אבל האינטואיציות שלהן הפוכות: המוסיקה החדישה כולה אומרת הרפתקנות, מבט אל העתיד ופנייה אל קהל חדש, בעוד גופי הביצוע המסורתיים נואשים ממימסד שחונק אותם, מדכא את העובדים בהם, מכריח אותם לנקוט צעדי הישרדות שמחבלים באמנות שלהם עצמה - וכך מייתר אותם.


הקונסרבטוריון התל אביבי ברח’ שטריקר מייצג את שני הסגנונות המוסיקליים על פי היחס המסורתי ביניהם: תלמידי מוסיקה קלאסית, וכן בארוק, וגם ג’ז במחלקה מיוחדת, הם הרוב המכריע בו; וההרפתקאה העכשווית־אלקטרונית־חדישה היא אכן כאוונגרד לפעילותו. אבל שם, כמו בכל הקונסרבטוריונים ומוסדות הלימוד המוסיקליים, אין הבדל באווירה בין שני הסגנונות: כל התלמידים חדורי התלהבות ואופטימיות, אם הם מנגנים ברהמס ושופן או ליגטי וקורטאג. הבעיה מתחילה כשהם יוצאים מכותלי המוסד: הקלסיקאים, כך נראה, יחפשו את מזלם בברלין, בעוד ללומדי המוסיקה החדישה מתגלים אופקים חדשים גם בעירם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות