בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפגש הפאנק

הן קראו תיגר על השוביניזם במוסיקה בכלל ובפאנק בפרט. המסר של ה"ריוט גרררל", תנועה פמיניסטית אמריקאית, אמנם עורר ביקורת ואף מוסחר, אך בביקור בישראל מסבירה החוקרת ג'אניס ראדוויי מדוע התת-תרבות הזאת עדיין רלבנטית

3תגובות

"אנחנו הבנות משתוקקות לתקליטים וספרים ופנזינים שמדברים אלינו" - כך נפתח המניפסט של ה"ריוט גרררל", תנועה פוליטית-מוסיקלית-פמיניסטית שנולדה בארצות הברית בשנות ה-90. "אנחנו רוצות להקל על בנות לראות ולשמוע זו את עבודתה של זו. אנחנו חייבות להשתלט על אמצעי הייצור כדי ליצור ולהשמיע את קולות המחאה שלנו. ההכרה בקשר בין עבודתנו לחיי היום-יום שלנו הכרחית כדי שנבין איך עלינו לפעול, להשפיע, להנציח או לשבש את המצב הקיים" (ההדגשות במקור).

ה-Riot Grrrl - וביתר דיוק הפנזינים שנכללו בתת-תרבות המרתקת הזאת - היו נושא ההרצאה שנשאה בשבוע שעבר פרופ' ג'אניס ראדוויי, שהתארחה במרכז לייפר באוניברסיטה העברית בירושלים. ראדוויי, מרצה לתקשורת, ללימודים אמריקאיים וללימודי מגדר באוניברסיטת נורתווסטרן בשיקגו, חקרה נושא זה ועוסקת עתה בכתיבת ספר על אודותיו.

מקור שמה של תנועת הריוט גרררל בפנזין שיצרו ב-1990 חברות בלהקות "ביקיני קיל" ו"בראטמוביל" - מן ההרכבים הבולטים בז'אנר. השימוש במלה בנות (גירלז) הוא בעצם ניכוס של המונח המקטין נשים (בדומה לאימוץ הקוויר והניגר, למשל, על ידי אלה שכונו כך) - תוך שינוי האיות. ראשיתה של התנועה במוסיקאיות צעירות שיצאו נגד המיזוגניה בחברה בכלל ובסצינת הפאנק בפרט וביקשו ליצור אלטרנטיבה. המוסיקה שיצרו היתה פרובוקטיבית במתכוון, לא מנסה למצוא חן, זועמת. השירים עסקו בין השאר בנושאים כמו אלימות במשפחה, גזענות ואונס. בצד זאת הן גם פירסמו girl zines; עלונים שיוצרו באמצעים ביתיים, בשיטת "עשי זאת בעצמך", והופצו באופן לא מסחרי. עם הזמן התפשטה התופעה וצעירות רבות הצטרפו אליה.

גטי אימג'ס

ראדוויי, בת 63, מספרת בפגישה עמה בירושלים כי נתקלה לראשונה ב"גירל זינז" בביתם של חברים. "יש להם בת, שהיא חברה של בתי. קיץ אחד, נדמה לי שזה היה ב-1996, הייתי אצלם והרמתי עלונים מתוך סל ליד הספה שמול הטלוויזיה. רבים מהם היו מודפסים בשחור-לבן, מצולמים בזירוקס, אחרים היו בכתב יד. מה שעניין אותי היה שהשפה שלהם היתה פמיניסטית. היה שיח על היחס לנערות בבית ספר, מישהי דיברה על אונס. נראה שהעלונים הללו נוצרו על ידי נערות. הן השתמשו בשפה שקישרתי לגיל ההתבגרות: היו הרבה סימני קריאה, המון ציורים".

מחקרה החל אז ונמשך עוד שנים, היא מספרת, שכן היא בחנה גם את התגלגלותם של הפנזינים וכן עקבה אחר המשך חייהן של צעירות שהשתתפו בפעילות סביבם. "במשך השנים הנשים הצעירות שהפיקו את הפנזינים הללו התבגרו, והפנזינים שלהן גם כיסו תחומים אחרים. הם גם הגיעו למקומות כמו ארכיונים וספריות. כך שהפנזינים קיבלו מה שאני מכנה ‘חיים שאחרי', כמו שהצעירות הללו גדלו לחיים שאחרי. אני מנסה לעקוב אחר הדרכים שבהן הנשים האלה, והפנזינים שיצרו, מצאו את דרכם בעולם". מקצת הנשים, מתברר, היו לנשות אקדמיה, מקצתן לסופרות או לאמניות. אבל פנזינים רבים הופקו בשם בדוי ועקבותיהן של היוצרות שלהם נעלמו.

נדמה שגם סוג זה של יצירה הצטמצם מאוד. כיום, באינטרנט, חומר מעין זה אינו מודפס - וזוכה לתפוצה עצומה. "נכון", אומרת ראדוויי, "זה מופץ כ-meme. זו נהייתה תופעה חשובה. איני יכולה אפילו לדמיין את הניסיון לחקור אותה, מפני שזה מחזיק מעמד הרבה פחות זמן אפילו מפנזינים. בכל אופן, מי שמפיקים פנזינים מנייר מתעקשים שזה לא אותו דבר כמו בלוגים".

למה?

"הפנזין הוא דבר יחידני, פיסי, שמופק ביד. והוא גם מופץ כך: הוא נמסר לאנשים מיד ליד, באינטראקציה בין-אישית. הפנזינים מבוססים יותר על החומר עצמו, ממש על הגזירה וההדבקה וכדומה. בבלוגים את עובדת על פלטפורמה שיוצרה בתעשייה ומובנית בצורה מסוימת. ברור שגם שם יש יצירתיות, אבל לפחות אלה שמעורבים בעולם הפנזינים חושבים שיש הבדל מהותי".

המחקר של ראדוויי הוא חלק מעניין מחודש בריוט גרררל. בין השאר נפתח בשנה שעברה ארכיון ריוט גרררל באוניברסיטת ניו יורק ויצא לאקרנים סרט תיעודי על הזמרת, היוצרת והאקטיביסטית קתלין האנה מ"ביקיני ביל".

הריוט גרררל נחשבות לחלק מהגל השלישי של הפמיניזם. ראדוויי מסבירה כי "השיח הפמיניסטי שלהן לא נקשר לפעילות פוליטית ציבורית, אלא לפוליטיקה תרבותית". היא מוסיפה, כי הריוט גרררל לא היו חלוצות: "היו נשים אחרות שעירערו על השליטה של גברים בסצינת המוסיקה. אם זו מוסיקה לסבית, או פסטיבל Womyn במישיגן, או נשים בסצינת הפאנק בלוס אנג'לס, בוואשינגטון ובסיאטל. גם בלונדון וברחבי העולם היו נשים שיצאו נגד השליטה של הגברים בפאנק. רבות מהן היו מזוהות כלסביות, כך שהן קראו תיגר גם על המיניות המסורתית; וזאת בתוך הפאנק, שיש הרואים בו תרבות אלטרנטיבית".

הריוט גרררל משכו אליהן ביקורת נוקבת ומגוונת. מלבד הטענות המטופשות שהן "שונאות גברים" ויחס סקסיסטי שספגו בהופעות, היו גם שטענו כי הן עסקו בעיקר בנושאים של נשים לבנות מהמעמד הבינוני - ביקורת לא נדירה בתנועה הפמיניסטית, ולא רק בארצות הברית.

ראדוויי מציינת, כי "יש הרבה כותבות פנזינים צעירות שהן היספניות או אסיאתיות. הן לא נכללו במבנה הפמיניסטי, שהיה מבוסס על מעמד הביניים הלבן. כשהן הבינו שהן לא חלק מהמעמד הזה בשל מוצאן, הן התרחקו עוד יותר מהתרבות השלטת. אבל היתה להן ביקורת גם על הריוט גרררל, שגם היא היתה מבוססת על מעמד וגזע".

היתה גם ביקורת על מסחור התופעה.

"אכן היה מסחור. המסר של ריוט גרררל, שהוא זועם, ישיר, מיני - רוכך על ידי זמרות כמו אלאניס מוריסט, אבריל לוין וכמובן ה'ספייס גירלז'. כל העניין של עוצמה נשית, שריוט גרררל קידמו, שימש את ה'ספייס גירלז' ונמכר לנערות על גבי חולצות והופעה שהיתה נורמטיבית וקונבנציונלית. הקפיטליזם יכול להכיל הכל".

והוא אכן עושה זאת.

"כן. אבל לדעתי, הוא לא יכול להכיל את זה לגמרי, מפני שבני אדם תמיד מביעים מחאה בדרכם".

הופעה של "ביקיני קיל" בקולורדו, 2004

בריחה מהדיכוי

אחד מספריה הבולטים של ראדוויי הוא "Reading the Romance" מ-1984, מחקרה על קוראות של רומנים רומנטיים. בניגוד לתפישה המזלזלת והמקטינה (הנהוגה בנוגע לפעילויות של נשים), ראדוויי מראה במחקר, בין השאר, כי הנשים שחקרה אינן בהכרח צרכניות פסיביות של הרומנים, אלא הן ביקורתיות כלפיהם ומשתמשות בהם כדי לספק צרכים כמו אסקפיזם מהדיכוי הכפול והמשולש שהן נתונות בו בחייהן בחברה הפטריארכלית.

הרומנים הרומנטיים, אומרת ראדוויי, צברו תאוצה בשנות ה-70 המאוחרות ותחילת שנות ה-80. "באותה תקופה הם היו 40% מכל שוק הסיפורת. היו שראו בהם חלק מתגובת הנגד לפמיניזם, אבל אני חשתי שזה היה הרבה יותר מורכב", היא אומרת. "חשבתי שהנשים שקראו את הספרים האלו הושפעו מהפמיניזם והיה מעניין לדעת כיצד".

בשיחה עם מומחית לז'אנר הרומנים הרומנטיים, אי אפשר שלא לשאול על "50 גוונים של אפור" מאת א"ל ג'יימס, הלהיט העולמי שנוחל הצלחה גם בישראל ועוסק בקשר סאדו-מאזוכיסטי. אבל ראדוויי מאכזבת: "מביך לומר שעוד לא קראתי את הספר. זו באמת התרשלות במילוי תפקידי, חוששתני. אני צריכה לקרוא את זה. אבל בכנות, לא איפשרתי לעצמי עדיין לקרוא את הספר, מפני שההשלכות שלו מטרידות ומזעזעות בעיני. זה ככל הנראה מערב שנאה עצמית של נשים ובה בעת גם סוג של משיכה מינית ושל ארוטיות".

ראדוויי סבורה כי גם בסדרת "דמדומים", הפופולרית אף היא, הדברים דומים: "המיניות הנשית מופעלת על ידי גבר דומיננטי יותר. ברור שזה בעייתי מאוד".

ההשפעה של ליידי גאגא

ראדוויי עצמה היא "תוצר של הגל השני של הפמיניזם", כהגדרתה. "נולדתי ב-1949, נכנסתי לאוניברסיטה ב-1967".

שנה טובה להיות צעירה.

"כן. זו היתה תקופה טובה לצעירים".

אשר למבוגרים אז, "אמי לא היתה פמיניסטית", היא מספרת. "למעשה אני זוכרת שיחה כואבת אתה, שבה היא אמרה שגברים הם חכמים יותר".

בהשפעת חברותיה בקולג' התוודעה ראדוויי לספרות פמיניסטית. "קראתי את איליין שוולטר, שחקרה לראשונה ספרות נשית, ואת ‘פוליטיקה מינית' של קייט מילט, ואת בטי פרידן ואת סימון דה בובואר". בנוסף, היא מספרת, "היתה לי עבודה בקיץ בשדרה החמישית בניו יורק, בזמן הצעדה הראשונה למען זכויות הנשים. הייתי בת 19. אמנם לא השתתפתי, כי עבדתי, אבל הייתי מעורבת מאוד. גם ראיתי את גלוריה סטיינם ובלה אבצוג צועדות ונואמות. כמו רבות מבנות דורי, זה עיצב אותי". היא גם השתתפה באחת הקבוצות הפמיניסטיות להעלאת המודעות שפרחו אז. תוך כדי לימודיה החלה לחקור בין השאר נשים שקוראות רומנים רומנטיים.

איך התייחסו אז לבחירה הזאת? זו ספרות לא קאנונית.

"הייתי בת מזל, משום שכבר היו אז נשות אקדמיה פמיניסטיות". אמנם באוניברסיטת פנסילבניה שבה לימדה אז לא עסקו בתרבות פופולרית, ובשל אופיו של מחקרה היא לא זכתה לקביעות; אבל לאחר שספרה פורסם וזכה לשבחים, העניין הסתדר. "אני חושבת שיש לזה קשר לגיל", היא אומרת. "אני חלק מהדור שהתחיל לכתוב על תרבות פופולרית. זה דור שגדל בשנות ה-50 וחונך לא רק בבתי הספר אלא גם על ידי הטלוויזיה. לכן היתה לו זיקה לתרבות הפופולרית".

אמיל סלמן

האם את רואה קשר בין הנשים קוראות הרומנים שחקרת לבין הצעירות מעולם הפנזינים?

"נשים שקוראות רומנים, ונשים שכותבות אותם, רואות עצמן כמי שמספקות צרכים של נשים. אף על פי שרבות מהקוראות וגם הכותבות לא עוסקות בניתוח הפטריארכיה, הספרים האלה מתייחסים למשל למשמרת הכפולה של נשים; לכך שאחרי העבודה הן צריכות לחזור הביתה ולנקות ולטפל בילדים. הנשים שריאיינתי, גם אלה שלא עבדו מחוץ לבית, אמרו שהעבודה שלהן מתישה ואינה מוערכת על ידי החברה, מפני שהן כל הזמן זמינות לשרת את בני זוגן וילדיהן. והן ראו בקריאת הרומנים פורקן. אז אפשר לומר שזה לא פמיניסטי, שהשיח הפמיניסטי לא נוכח כאן, אבל אפשר גם לראות שיש מודעות למחירים של הפטריארכליות.

"השאלה הפוליטית היא כיצד הפמיניסטיות, שמבינות את המצב הזה, יכולות לאחד כוחות עם נשים שכותבות על הדברים האלה ועוסקות בהם. הן מגששות אחר השפה שתבטא זאת. זה לא שונה בהרבה מהנשים שכותבות פנזינים.

"אלה שמזוהות עם ריוט גרררל היו כבר תלמידות קולג', כך שהן נחשפו לצורת החשיבה של הגל השני של הפמיניזם", ממשיכה ראדוויי. "בראיונות גם גיליתי שרבות מהנשים הצעירות האלה, שנולדו בתחילת שנות ה-80, היו בנות לאמהות שהגדירו עצמן פמיניסטיות. מקצת הבנות האלה אמנם דחו את הפמיניזם, אבל את שומעת בשיח שלהן שהן ספגו את הרעיונות. אז שוב, אפשר לסווג זאת במקרים מסוימים כלא פמיניסטי, אבל אפשר גם לומר שהן הושפעו עמוקות מהגל השני וניסו למצוא את השפה הפמיניסטית שתהלום את מצבן הנוכחי.

"המצב הזה מבוסס על תרבות צריכה אינטנסיבית יותר, על תרבות תקשורתית אינטנסיבית יותר, על תרבות שהסקסואליזציה בה הולכת וגוברת. לכן נראה לי טיפשי למתוח ביקורת, למשל, על הפתיחות המינית של הצעירות האלה. אנחנו לא רוצות להידחק למקום שבו נאמר שהמיניות וגילוייה הם דבר רע לפמיניזם. השאלה היא איך לקחת את התשוקה המתעוררת ולקשר אותה לניתוח של האופן שבו המיניות מונחלת דרך תרבות הצריכה ודרך מגזינים לנשים וכל המוסדות האלה, באופן שפועל נגד האינטרסים של נשים". לדבריה, פמיניסטיות צעירות "מבינות, כפי שהדור שלי אולי לא מבין, שהן עצמן תוצרים של התרבות ושהתרבות הזאת היא לא משהו שאפשר לקחת מהן, גם אם הן ירצו. אז הן חשות שמישהי כמו ליידי גאגא, בדרך שבה היא מתקשרת עם הדור הצעיר, יכולה להשפיע על ההבנה העצמית שלהן".

האם לדעתך ליידי גאגא פמיניסטית?

"שאלו אותה שאלה על מדונה. אני חושבת שאף אחת מהן אינה בהכרח פמיניסטית, אני חושבת שהן מייצגות אפשרויות לנזילות ומורכבות מגדריות. אני חושבת, או לפחות מקווה, שמה שהן עושות יוצר הכרה בכך שמגדר הוא דבר נייד, שביר וגמיש. ברור שיש כוחות חזקים מאוד שמנסים למגר זאת. למשל, תעשיית החתונות. אני חושבת שזה יכול להסביר את עלייתה של תעשיית החתונות הבינלאומית. קראתי לאחרונה שהמחיר הממוצע של חתונה בארה"ב הוא 24 אלף דולר. זה סכום עצום".

בישראל זה לא פחות יקר. ואני מכירה נשים שממשיכות לשלם בעבור החתונה גם אחרי שהן מתגרשות. לא רק בעניין הזה אלא בכלל, זה לא מאכזב שהמצב כיום כל כך גרוע, עשורים לאחר שהמהפכה התחילה?

"אני רואה זאת אחרת. הפטריארכליות כבר בת אלפי שנים, ובתקופה קצרה מאוד יש סוג של שינוי. הרעיון שנוכל לנטרל זאת בדור אחד או שניים נראה לי מוטעה ואפילו יהיר. אנחנו חלק משושלת של מאבק פמיניסטי, שבהחלט יש להמשיך בו".

כשאת מסתכלת על זה כך, זה מעודד.

"אני מניחה שהעמדה הזאת גם נובעת מפריבילגיות. אני בגיל מסוים, אני לבנה, משכילה. כשמדובר בנשים צעירות, למשל לסביות צעירות שהותקפו או אפילו נרצחו, אין מקום לסבלנות. חוסר סבלנות הוא דבר טוב, אבל צריך גם להאמין שהמאבק ממושך ושצריך להמשיך אותו".

ויש לך בת.

"יש לי בת, שיש לה רגשות מעורבים כלפי הפמיניזם. היא עובדת ב-ESPN, ערוץ הספורט הגדול ביותר בארצות הברית, בסביבה גברית מאוד".

כמי שחקרה, בין השאר, את המוסד של "מועדון ספר החודש", מה את חושבת על העתיד של קריאת ספרים, שיש הנוטים להספיד אותה?

"לדעתי, יש צורך תמידי בספר כאובייקט. כדי לקרוא ספר אין צורך בתוכנה מתוחכמת. הוא נייד. במיוחד כשאת עולה על מטוס. נכון, אפשר גם לקרוא ספר אלקטרוני, אך יש מרחב מסוים שבו חייבים לכבות אותו. הספר האלקטרוני תלוי בסופו של דבר בחשמל ובאנרגיה. הספר המודפס לא. אפשר להעביר אותו מיד ליד, וכל עוד קיימות ספריות, אנו נשב בהן כדי לקרוא אותו. קשה לי לדמיין שהטכנולוגיות החדשות יעלימו לגמרי את הספר".

לעומת זאת, היא אומרת, "אני חוששת מפני אובדן העיתונים. גם אם יש הרבה אנשים שכותבים בלוגים. אובדן העיתונות החוקרת בארצות הברית הוא דבר מדאיג. אפילו תיאורו של אובמה בתקשורת בעייתי. העימות עם רומני הוא דוגמה מצוינת. אובמה היה צריך למצוא דרך לאתגר את רומני ולהביע את הזעזוע שלו מהשקרים שסופרו, אבל הוא בשום אופן לא יכול להציג את עצמו כאדם שחור כועס. אז הוא הולך על חבל דק מאוד. ואם הוא היה חוצה את הגבול, התקשורת היתה מוקיעה אותו".

מדהים שזה עדיין כך. עכשיו כל מה שצריך זה אשה שחורה בבית הלבן.

"נכון שזה יהיה נהדר? מישל, הייתי רוצה לראות את מישל".

 

וירוס מקומי

בארץ פועלות כיום "גרררל וירוס ישראל" ­ קבוצה של פמיניסטיות "המעודדת נשים להתאחד נגד המערכת הפטריארכית הכופה עלינו שנאת חינם, קנאה, איבה, טינה ותחרות אינסופית לעבר הסטטוס-קוו האנורקסי העוין", כדבריהן. ביו השאר הן מפיקות פנזינים ועלונים "לקידום המאבק נגד המערכת הקפיטליסטית ועיתוני האופנה המסחריים" ומקיימות סדנאות ליצירה והפצה של אמנות נשית".

לדברי האקטיביסטית התל-אביבית המוכרת בכינוי "נועה הקטנה", "גם בישראל הפאנק, כמו החברה, הוא תנועה גברית מאוד, אולי אפילו יותר מאשר בארצות הברית. כמו כל תחום, גם הפאנק הגיע לארץ באיחור, ובשנות ה‑90 כבר היה פה פאנק אנרכיסטי פוליטי מאוד. כמה נשים היו מעורבות בו, מקצתן גם כתבו בפנזינים שיצאו". השפעת הריוט גרררל ניכרה בין השאר ב"ועדת קישוט", להקת הפאנק-רוק הישראלית הנשית שפעלה לפני כעשור.

נועה, בת 27, מספרת כי היא וחברותיה שאבו השראה מהריוט גירררל, בין השאר בפנזינים שהוציאו: "בארצות הברית יש הרבה להקות ונשים שקיבלו השראה מהתנועה ולא היו חלק ממנה. לי כמתבגרת שאוהבת פאנק זה נתן הרבה השראה, גרם לי לעשות דברים שלא הייתי עושה, כמו להיות בלהקה, לעשות פנזין, לחיות איך שאני חיה".

נועה היא חלק מקולקטיב הרוגטקה, שמפעיל זה כמה שנים בר-מועדון טבעוני בתל אביב המשמש במה לתרבות אלטרנטיבית. כדוגמה נוספת לפעילות ברוח הריוט גרררל היא מציגה את ה"ליידיפסט", פסטיבל פמיניסטי למוסיקה ואמנות שהתקיים בשנה שעברה בתל אביב.

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו