טיילור סוויפט רומנטית כתמיד

סיפוריה על אהבה ורומנטיקה ברוח הקאנטרי הפכו אותה לכוכבת על. טיילור סוויפט מדברת על האלבום החדש שלה, על חשיבותן של אגדות ועל הפחד שמא הקסם יתפוג

גרדיאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרדיאן

כשטיילור סוויפט מדברת על אהבה ועל מערכות יחסים, היא מתעכבת על הנושאים האלה, מדברת עליהם באריכות ובפרוטרוט. "החברות שלי ואני מוטרדות מהרעיון שהיו בחורים ששינו אותנו", היא מספרת, מהורהרת. "אני מסתכלת לאחור וחושבת: לבשתי רק שחור כשהייתי בקשר אתו. או שהתחלתי לדבר אחרת. או שהתחלתי לנסות להתנהג כמו היפסטרית. או שהתנתקתי מהחברים ומהמשפחה שלי כי זה מה שהוא רצה. זו בעיה קשה".

נוצר הרושם שסוויפט, שמעידה על עצמה שהיא "בחורה של בחורות", מורגלת בשיחות כאלה: המיומנות שבה היא מגוללת פרטי פרטים של רגשות בשיריה קנתה לה מעריצות רבות, שבעבורן היא שילוב של חברה טובה ואחות גדולה - מעוררת יראת כבוד, אבל גם הזדהות.

טיילור סוויפט בהופעה בלאס וגאס, 2012צילום: רויטרס

"היא פשוט מושלמת", נאנחת מיקה, בת 18, אחת מכ–30 מעריצות, רובן מתבגרות, שהתאספו מחוץ למלון קונוט בלונדון בתקווה לפגוש אותה. "יש תחושה שהיא מכירה אותי", אומרת מייגן, בת 16, שהשיר החביב של סוויפט הוא "Back to December" - אחד השירים המוצלחים ביותר בקטלוג עמוס נרטיבים מהדהדים, עתירי פרטים.
"כשמרגישים הרבה רגשות בבת אחת, זה עלול ליצור תחושת מחנק", אומרת סוויפט. "אני מנסה לקחת רגע אחד - רגש אחד פשוט - ולהרחיב אותו ל–3.5 דקות".

הכישרון שלה לעשות זאת הביא לכך שהיא נהפכה מכוכבנית קאנטרי למגה־סטאר. בגיל 14 החלה סוויפט להסתובב בחוגי כתיבת השירים בנשוויל; כעת, כשהיא בת 22, הכריז ערוץ אם־טי־וי ש"היא לבדה מחזיקה את תעשיית המוסיקה מעל המים", לאחר שכבשה בקלות את טבלת הזמרים הרווחיים ביותר של בילבורד לשנת 2011. כשהמכירות, הפרסים והתשואות החלו להגיע, הסימן הקרוב ביותר לאיבוד השלווה שסוויפט גילתה היה הבעת ההפתעה המפורסמת שלה כשקניה וסט נכנס לבמה בסערה בטקס הקליפים המוסיקליים של אם־טי־וי ב–2009 ומחה על כך שפרס הקליפ הטוב ביותר לנשים הוענק לסוויפט.


לבטא את התחושות

ככותבת שירים סוויפט מתבססת על נושאים מוכרים, אפילו שחוקים, אבל היא מנווטת את דרכה דרך הקלישאות ומפיחה חיים ברומנסות שלה - השינוי העדין בזמנים באלבום "Back to December", למשל, המדגיש את חוסר הטעם שבחרטה אובססיבית; או הדרך שבו "Begin Again" - השיר החותם את אלבומה הרביעי והחדש, "Red" - מספר שני סיפורים במקביל, כשצל העבר מרומז בכל שורה מאחורי התקווה שבהווה.

עטיפת האלבום

"ברגע הזה, עכשיו - ללכוד אותו, לזכור אותו", שרה סוויפט ב"Fearless", סיכום מושלם של הרגע הגדול שלה בעולם המוסיקה. "זה מרתק אותי", היא מהרהרת. "מרתק אותי לצלם תצלום, או לצייר תמונה במלים וליצור שיר חי כמו תצלום. תמיד הרגשתי שמוסיקה היא הדרך היחידה לגרום לרגע חולף להיראות כאילו הוא קורה בהילוך אטי. להתרפק עליו ולהאדיר אותו ולתת לו פסקול וקצב".

הנטייה של סוויפט לרומנטיזציה ספגה ביקורת. מתנגדיה מאשימים אותה בהאשמות מהאשמות שונות, בין השאר שהיא מוכרת אגדות שקריות לילדות קטנות, ושהיא לא מפסיקה להתלונן על בני הזוג הקודמים שלה. היא מבטלת את הביקורת בפסקנות: "כשמתאהבים או כשנפרדים, זה בדיוק הזמן שבו אנחנו זקוקים לשיר שמבטא את התחושות שלנו. כן, אני כותבת הרבה שירים על בחורים. אני שמחה מאוד שאני עושה את זה".

אבל מה שמעניין יותר בחיבה של סוויפט לרומנטיקה הוא הקונפליקט הכרוך בה מאז הכריזה עליה במשפט הראשון בקריירה שלה: "הוא אמר שהכוכבים בג'ורג'יה החווירו ליד ברק העיניים הכחולות שלי באותו לילה. אמרתי, אתה משקר". סוויפט אולי קונה את הפנטסיה הפטריארכלית ב"Love Story", אבל דוחה אותה דווקא משום שהיא פנטסיה, ב"White Horse". ולעומת החיבה שסוויפט רוחשת ללכידת רגעים, יש אצלה גם עיסוק אובססיבי בארעיות של הזמן. "אני חושבת שאחד הדברים שהכי מפחידים אותי הוא שקסם מתפוגג בסוף", היא אומרת. "שפרפרים וחלומות בהקיץ ואהבה, כל הדברים היקרים ללבי, יעזבו אותי ביום מן הימים. לא היה לי קשר שנמשך לנצח. אני מכירה רק קשרים שמתחילים ונגמרים. אלה הפחדים שלי. הניסיון למצוא את האיזון בין אמונה לחוסר אמונה מעסיק אותי מאוד".

האם לדעתה מזיק למכור סיפורי אגדה לילדות צעירות? "אגדה זה רעיון מעניין. יש בסוף 'הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה', אבל זה לא חלק מהעולם שלנו. הכל עלילה מתמשכת, ואתה תמיד מתמודד עם המורכבויות בחיים. אבל מה שקיבלתי מאגדות כשהייתי נערה היה חלום יפה בהקיץ. אני שמחה שהיה לי דמיון פרוע ושהאמנתי בכל מיני דברים שלא קיימים באמת".

ועם זאת סוויפט מכירה בנטייה שלה להתרפק על הילדות. "יש בילדים קטנים משהו שהולך לאיבוד לפעמים. לא מעניין אותי להיראות צעירה לנצח, אבל הייתי רוצה להיתפש כצעירה".

כיום סוויפט מלאה תקווה סוף סוף - אבל בדרך מסחררת, שבה האסקפיזם עלול להתנגש במציאות שהיא סימן ההיכר האמיתי של המוסיקה שלה. "אני רוצה להאמין בשקרים קטנים ונחמדים", היא מחייכת בעוקצנות. "אבל לצערי שקרים כאלה מביאים לכתיבת שירים כמו השירים שבאלבום החדש שלי".

סוויפט מאמינה בלהט בכוחו של שיר הפופ: היא נזכרת בשירים של שאניה טוויין מילדותה, "שהיו גורמים לי לרצות לרוץ סביב הבניין ארבע פעמים ולחלום בהקיץ על הכל"; בשנה שעברה היא רשמה על זרועה את מלותיו של ברוס ספרינגסטין, "למדנו מתקליט בן שלוש דקות יותר מכל מה שלמדנו בבית הספר", לפני הופעה. עכשיו היא חובבת פופ נלהבת. כל מי שמכיר את גרסת הכיסוי המאולתרת שלה ל"Super Bass" של ניקי מינאז' מהשנה שעברה או לגרסת הכיסוי לשירו של אמינם שהיא נהגה לפתוח בה את הופעותיה לא יופתע לשמוע שהיא אוהבת היפ־הופ ‏("אחד הדברים שאנשים לא יודעים על הדמיון בין קאנטרי להיפ־הופ הוא ששתי הסוגות הן שיר הלל של גאווה בסגנון חיים מסוים"‏); באחרונה היא מתעמקת בשיריה של ג'וני מיטשל, לקראת תפקיד קולנועי שטרם אושר לפרסום. "היא עברה כל כך הרבה גוונים של עצמה", אומרת סוויפט בהערצה.

כל אלה נוכחים ב"Red", שסוויפט מציבה בו רגל בתחום שעבורה הוא טריטוריה לא מוכרת: היא עבדה עם מפיקים וכותבים במשקל כבד מעולם הפופ כגון מקס מרטין וערכה ניסויים במקצבים אלקטרוניים חלקלקים. יש אפילו שינוי מקצב ומעבר לדאבסטפ ב"I Knew You Were Trouble": זה מפתיע, אבל בהחלט אפקטיבי. האסטרטגיה של סוויפט היא שאחרי "Fearless" מ–2008 ‏(שנכתב בעזרת חבורה מהודקת של כותבים‏) ו"Speak Now" מ–2010 ‏(שאת כולו כתבה בעצמה‏), העבודה בשיתוף שמות מבוססים ב"Red" היא דרך נוספת להציב לעצמה אתגר - ולאו דווקא ניסיון מכוון לפתוח לעצמה שוק בינלאומי ולא צפוי של חובבי קאנטרי. ועם זאת יש שמץ של זחיחות כשהיא מכריזה: "מה שקרה בסופו של דבר הוא שהשתמשנו ברעיונות שאני הבאתי לאולפן ההקלטות". ואכן, הברק הפופי מופיע רק בשירים ספורים הפזורים בין שירים אופייניים יותר לסוויפט: עיבודים סוחפים של רוק רך משמשים רקע חסר יומרות לסיפורים עם סוף מפתיע ששופכים אור אחר על כל השיר, כמעין מראה אחורית שכווננה כיוונון עדין.

סוויפט נוקטת מדיניות בלתי מתפשרת - לעולם אינה מקשרת בין שיריה לבין מי מהגברים המפורסמים השונים שהיו בני זוגה - אף שסיפקה בטקסט שעל עטיפות אלבומיה רמזים שנותחו בקדחתנות. היא מתייחסת להשערות בגישה של מורה מהדור הישן, ומכריזה ברוחב לב: "לא מפריע לי שמנסים לנתח את השירים שלי - כי ככה לפחות מתעמקים בטקסטים שלי, ומקדישים תשומת לב לסיפורו ולדרך שבה הוא מוצג".


נגד היפסטרים

אבל אחד ההיבטים המשעשעים יותר של האלבום החדש הוא האופן שבו סוויפט מלכלכת על היפסטרים: סביר להניח שהטינה שלה נובעת מניסיון אישי. בסינגל הנוכחי שלה, "We Are Never Ever Getting Back Together", היא אומרת בביטול סרקסטי: "לך תתחבא ותמצא לך שלווה / עם תקליט של מוסיקת אינדי הרבה יותר קולית משלי".

"זה היה המשפט החשוב ביותר בשיר", אומרת סוויפט. "הייתי עם בחור שהרגשתי שהוא מבקר אותי כל הזמן ולא מעריך אותי כמו שצריך. הוא היה מקשיב למוסיקה שאף אחד לא שמע עליה... אבל ברגע שכולם התחילו לאהוב את הלהקות שלו, הוא היה מפסיק להקשיב להן. בעיני זה מוזר. לא הצלחתי להבין למה הוא לא היה מוכן להגיד מלה טובה על השירים שכתבתי או על המוסיקה שלי".

מבחינות רבות סוויפט - "רומנטיקנית חסרת תקנה", כנה בצורה מסוכנת - היא האנטיתזה של הקוליות; יש הטוענים כי חוסר הקוליות הזה הוא הבסיס לרבים מטיעוני מבקריה. זה כך כבר זמן רב: סוויפט מדקלמת את הציטוטים החביבים עליה מתוך "ילדות רעות", שרבים טוענים שהוא סרט המתבגרים המזוהה ביותר עם הדור שלה, בעונג רב, אבל היא מאבדת את שלוותה בימים אלה רק כשהיא מדברת על המכונית הראשונה שקנתה בכסף שהרוויחה. זו לקסוס SC430 עם גג נפתח - מכונית כמו של רג'ינה ג'ורג', מנהיגת ה"פלסטיקס", חבורת הבריוניות מהסרט - ובחירה מוזרה לילדה טובה כמו סוויפט. לא?

"כל הילדות שהיו מגעילות אלי בחטיבת הביניים העריצו את ה'פלסטיקס'", היא מסבירה. "אני חושבת שבחרתי במכונית הזאת במין מרד נגד בנות מהסוג הזה. הרגשתי משהו בנוסח, אתן לא הזמנתן אותי אף פעם להצטרף אליכן, אתן מתות על המכונית הזאת ועל הילדה הזאת ועל מה שה'פלסטיקס' לובשות ועל איך שהן מדברות ואתן מצטטות אותן כל הזמן, אבל אני עובדת ממש קשה כל יום". היא חובטת באגרופיה על משענות הכיסא בתסכול. "ובמקום ללכת למסיבות כתבתי שירים והופעתי וקיבלתי משכורות קטנות שהלכו והצטברו ועכשיו אני יכולה לקנות מכונית - איזה מכונית אני הולכת לקנות? את המכונית שיש לבחורה שאתן מעריצות".

הסיפור הזה שופך אור בוהק במיוחד על נקודות החיבור שמקנות לסוויפט את מסירותן הלוהטת של מעריצותיה - וגם על נקמתה של מישהי שמאמינה בהתרת קונפליקטים; לאו דווקא בסוף טוב, אלא בסוף פיוטי. אצל סוויפט מסורות הסיפור והווידוי שזורות זו בזו, קשורות בחוש שמיטיב לזהות את המאפיינים האוניברסליים שלנו. "אני חושבת שכל מה שיש לנו זה זיכרונות, ואת התקווה לזיכרונות בעתיד", היא מחייכת, רגועה ושלווה שוב. "אני רוצה לתת לאנשים פסקול לדברים האלה".

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ