שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ההרגל של יזהר אשדות

כשמאזינים לאלבום החדש של יזהר אשדות מגלים שלא רק האלימות היא לפעמים "עניין של הרגל". גם יצירת פופ יכולה להיות כזאת

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

שערוריית הפסילה של השיר "עניין של הרגל" היתה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לאלבום החדש של יזהר אשדות בכל הנוגע לחשיפה ויחסי ציבור, אלא שהיא מיקדה בשיר עצמו כל כך הרבה תשומת לב ואמוציות מהסוג הישראלי המתלקח ומתכלה, עד שנדמה כי היא השכיחה שאשדות הוציא אלבום חדש ובו, לצד שיר הנושא, עוד שמונה שירים שאינם "עניין של הרגל" (ועוד שני קטעי בונוס).

מישהו זוכר למשל את שני הסינגלים הקודמים שאשדות הוציא, "ערב בלי טלפון" ו"יש לך מזל שאת בלונדינית"? במובנים רבים שני השירים האלה הם ההיפך המוחלט מ"עניין של הרגל". הם מדברים על הדבר הקטן והטוב שקורה בין בחור לבחורה, ואילו הוא מדבר על הדבר הגדול והרע שקורה לכולנו; הטון שלהם קליל ומשועשע, ואילו הטון שלו מודאג ומוכיח.

ובכל זאת, יש דמיון בין שני השירים האגביים לבין השיר הפוליטי. שלושת השירים
נשמעים כאילו הם נוצקו לתוך תבניות יסוד מוכרות, ארכיטיפים של מוסיקה פופולרית.
"ערב בלי טלפון" הוא ללא ספק ניסיון של אשדות לייצר שיר ברוח הלהיטים של חברת
"מוטאון", מעין תשובה ישראלית ל"My Girl" של ה"טמפטיישנס". "יש לך מזל שאת
בלונדינית", עם ריף הגיטרה הספוג ריח ויסקי זול ועם טקסט שנהנה מהגסות של עצמו
("ומה זה החומר שאת מסניפה?"), הוא קלישאה מודעת לעצמה של בלוז-רוק. והצורה שבה הגיטרה האקוסטית מנגנת ב"עניין של הרגל" מספרת עליו שהוא שיר מחאה עוד לפני שנשמעות המלים "מפטרל בקסבה של שכם".

יזהר אשדות. יוצק מיומןצילום: אריאל ואן סטרטן

בשלושת המקרים אשדות מתגלה כיוצק פופ מיומן, אבל לא כצורף פופ בעל שיעור קומה.
"ערב בלי טלפון" הוא שיר נחמד, שחסר את המתיקות והאלגנטיות הדרושות כדי להפיק
"שיר מוטאון" ישראלי מצוין (מי שרוצה להיווכח כיצד עושים זאת נכון מוזמן להקשיב
לשיר "כמה", מתוך אלבומו האחרון של דני סנדרסון); הרגע הכי יפה ב"יש לך מזל שאת
בלונדינית", שיר חביב שנשמע קצת כמו בדיחה פרטית של אשדות ואלונה קמחי, הוא זה
שבו אשדות צועק לנגנים בספונטניות מקסימה "או.קיי סוף!"; והדבר היחיד שאולי לא
נאמר עדיין על "עניין של הרגל" הוא שהתוכן המוסיקלי הבינוני של השיר גורם לו
להישמע יותר ארוך מחמש הדקות הארוכות ממילא שלו.

שלושת השירים האלה ממוקמים באמצע האלבום, והאמת שחרף המגבלות שלהם הם מצליחים ליצור רצף מוצלח למדי עם שני השירים הראשונים, "זוהר ו"התוכי פלובר". ב"זוהר" אשדות מצליח לזקק באופן לא טיפוסי הבעה קולית שחודרת עמוק, ו"התוכי פלובר" הוא שיר קברטי שמתענג על החידתיות שלו ולוקח את האלבום מהאזור הרציני של השיר הפותח אל מחוזות יותר קלילים ומשועשעים, שבהם הוא נשאר עד ה"או.קיי סוף!" של "יש לך מזל שאת בלונדינית", שאחריו חותכים במעבר חד אל "עניין של הרגל".

אחרי שיר הנושא האלבום מתחיל לעייף. "אל אש בהירה" הוא מעין אגדה אפופת ערפל שלא מחזיקה מים; "אטלנטיס" מנסה לשווא להזריק פיוט לתוך דיווח על חופשה ביוון (וגם
חוטא בציטוט עצמי של אשדות: יש רגע בוואלס הזה שבו המאזין לא יכול שלא להתחיל
לשיר את "יש לך אותי"); ל"מאה" יש לחן קלוש למדי; ו"שמש סתיו", שגם הלחן שלו נשמע כמו ברירת המחדל של אשדות (בשילוב עם ציטוטון מהמעיל הכחול המפורסם של ליאונרד כהן), הוא עוד דוגמה לשיר שלוקח את עצמו ברצינות יתרה, בלי שיהיה לרצינות הזאת כיסוי מוסיקלי מלא.

לפעמים אנחנו מבינים מה אנחנו מרגישים ביחס ליצירה מוסיקלית רק כשאנחנו שומעים
ומרגישים מיד אחריה יצירה אחרת. באחת הפעמים שהקשבתי לאלבום החדש של אשדות, כשהשיר האחרון הסתיים והדיסק הוצא מהמערכת, התחילו לנגן ב-88 אף-אם קטע אינסטרומנטלי קצר שהחומרים המוסיקליים שלו - מקצב ואלס, תזמור רך של אקורדיון ומנדולינה - היו דומים להפליא לחומרים שאתם אשדות אוהב לעבוד.

אבל הקטע הקצרצר הזה היה כל כך יותר מרגש ומספק מכל מה ששמעתי באלבום של אשדות! לא זיהיתי ברגע הראשון שמדובר בפרולוג אינסטרומנטלי ("Theme From  Blinking Eyes Bride of") לשיר נפלא ("Bus Stop Boxer") של "Eels", להקה אמריקאית שאני אוהב בכל לבי, וייתכן שזה היה מקור ההתרגשות שהקטע הקצר עורר. אבל זה לא משנה. ההבדל התהומי הזה חידד את המודעות למה שאני מרגיש - או ליתר דיוק, מה שאני לא מרגיש - ביחס לאלבום החדש של יזהר אשדות.

יזהר אשדות - "עניין של הרגל". אן-אם-סי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ