שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גרי אקשטיין לא מוותר

ארבע שנים עברו מאז האירוע המוחי שכמעט הרג אותו, שיתק את הצד השמאלי בגופו ונטל ממנו את היכולת לנגן ולשיר. בקיץ הוא הוציא אלבום חדש וכעת מקווה לחזור לנגן

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

גרי אקשטיין הוציא הקיץ אלבום חדש. הוא קרא לו "אירוע מוחי". "שם נחמד, לא?" הוא אומר.

שם נהדר. אבל זה לא מובן מאליו שתצחק על האירוע הקשה שעברת.

"אין לי אחרת איך להתייחס לזה. רק עם הומור".

מההתחלה יכולת לצחוק על זה?

"כן. כל הזמן צחקתי. הרעיון המקורי היה לקרוא לאלבום 'נולדתי בלידת עכוז', כמו השם של השיר הראשון. אבל שמות זה דבר שכל הזמן מתחלף. פתאום בא לי הרעיון הזה של 'אירוע מוחי', אבל לא ידעתי אם זה לעניין. התייעצתי עם חבר והוא אמר 'למה לא', אז אמרתי 'יאללה - אירוע מוחי'".

גרי אקשטיין. אנדרדוג נצחיצילום: יוני פזי

ארבע שנים עברו מאז האירוע המוחי שכמעט הרג את אקשטיין, שיתק את הצד השמאלי בגופו, נטל ממנו את היכולת לנגן ולשיר וקטע את הקריירה המוסיקלית שלו. כיום הוא
עדיין מקורקע. הוא לא יכול לנגן ולשיר בצורה מקצועית. אל תתנו לצירוף המלים
"אלבום חדש לגרי אקשטיין" לצייר תמונה ורודה של שיקום פלאי וקאמבק מרגש.

האלבום הזה הוקלט ב-2007, שנה לפני האירוע, והיה בשלבי בישול אחרונים כשאקשטיין נפגע. עכשיו הוא סוף סוף רואה אור (בדף הבנדקאמפ של אקשטיין), והוא נפתח במלים המרנינות האלה (שמתלבשות על מוסיקה מרנינה לא פחות): "כל יום כל יום אני שר ת'בלוז / כל יום כל יום מנגן ת'בלוז / וזה יוצא לי טבעי כי נולדתי בלידת עכוז / אז מה אם לא ניגנתי בתמוז (או כוורת) / מלהקת הפיקוד זרקו אותי שבוז / על הדואט עם שלמה ארצי בקושי שילמו לי חצי זוז / אז בואי אלי לאט ובעינטוז / עשי לי טוב שאצטרך אשפוז / וכשנסיים אני בטוח שתתני לי דוז (פואה)".

על משקל השיר של קורין אלאל, "אירוע מוחי" הוא מה שנקרא "אלבום בכיף". לא לוקח את עצמו ברצינות, לא מתיימר לספק חוויה אמנותית כבדת משקל. אלבום קטן, קליל, זרוק ומקסים, שמזכיר את שילוש הסגולות היחיד במינו שהופך את אקשטיין למוסיקאי נפלא.

הסגולה הראשונה היא אחוז הרוקנרול הפלילי שזורם בדם של אקשטיין, הסגולה השנייה
היא ההומור הנהדר שלו, והשלישית היא עמדת האנדרדוג הנצחי שממנה הוא משקיף על
העולם.

אחד השירים ב"אירוע מוחי" הוא גרסה עברית ל"ג'וני בי גוד" של צ'אק ברי. אצל
אקשטיין זה "ג'וני ביגוד והנעלה", והוא מספר איך ג'וני המסכן תומרן על ידי שליח
סוכנות לעזוב את לואיזיאנה מכורתו ולעלות לישראל, איך הוא נאלץ לנגן כאן מזרחית
ודיכאון, ואיך הוא גמר כבאסטיונר בפתח תקוה. אקשטיין עצמו, כך נדמה, הוא מין
ג'וני כזה: רוקר אמיתי במדינה שלא באמת יודעת מה זה רוקנרול ולא יודעת לתגמל
רוקרים אמיתיים. לך גרי, לך לך!

הוא לא ניגן ב"תמוז" וגם לא ב"כוורת", כמו שהוא שר ב"נולדתי בלידת עכוז", אבל
בדו-קרב דמיוני עם הגיטריסטים שכן ניגנו בלהקות האלה הוא לא היה נופל ראשון. אולי
אפילו היה נשאר אחרון. בימי הזוהר שלו, מאמצע שנות ה 70 עד תחילת שנות ה 80, הוא היה המפרט הכי לוהט של הרוק הישראלי. אם צריך להצביע על צליל שמבטא רוק ישראלי במיטבו, הסאונד הייחודי של הגיטרה של אקשטיין הוא אחד המועמדים הכי טובים. היו בו עוצמה ומעוף של רוקנרול אמריקאי, ועם זאת היה לו צבע ישראלי לחלוטין. וודסטוק פינת נואיבה.

אפילו שמו של אקשטיין משקף את השניות המרתקת הזאת. גרי? נשמע כמו מישהו שנולד באמריקה, ינק רוקנרול עם חלב אמו והתגלגל איכשהו לישראל. זה באמת תסריט יפה, שמתלבש היטב על נגינת גיבור הגיטרה של אקשטיין, אבל מה לעשות שגרי זה בסך הכל קיצור של גרשון. גרשון אקשטיין מרחוב אחד העם ברחובות.

כשאקשטיין נשאל על הסאונד הנהדר של הגיטרה שלו, הוא מושך בכתפיו ואומר: "מה אתה רוצה שאני אגיד? ניגנתי בגיטרה גיבסון SG, היה לי מגבר חלילית רגיל, ולידו עוד
איזו בוקסה. זה מה שיצר את הסאונד". אחר כך הוא מנדב עוד הסבר לקוני: "ככה זה
כשאתה מנגן שבע שעות בלילה". הוא מתכוון לשנים שבהן ניגן במועדונים בגרמניה, אבל
כדי להבין איך הוא התגלגל לשם כדאי לספר את תולדותיו המוסיקליות מהתחלה.

שורשים קלאסיים

הוא נולד ברחובות, עבר בילדותו לשכונת קרית שלום בתל אביב, וגדל על
התקליטייה הקלאסית של אביו החורג. "הייתי משוגע על צ'ייקובסקי", הוא אומר.
"המוסיקה שלו היפנטה אותי".

האם הוא חושב שהחשיפה למוסיקה קלאסית חילחלה למוסיקה שלו? "איזו שאלה", הוא עונה, "לא יכול להיות שהיא לא חילחלה". בעיניים נוצצות הוא מספר איך ראה כילד את הסרט המצויר "פנטזיה". "אח, 'שוליית הקוסם'..." הוא נאנח. "זה פשוט הטריף אותי".

הלהקה שהדביקה את אקשטיין בחיידק הרוקנרול, בתחילת שנות ה-60, היתה "הצלליות", להקת הליווי של קליף ריצ'ארד והרכב נפלא בזכות עצמו. אקשטיין התחיל לנגן בגיטרה אקוסטית בגיל 17 ומיד הקים להקה עם נער בן 12 שגר לידו ותופף על שולחנות וכיסאות.

כשהלהקה של הנערים מקצה הרחוב התפרקה, הגיטריסט והזמר שלה הציעו לאקשטיין להצטרף. הוא הסכים בתנאי שהוא ינגן בגיטרה מובילה, אף על פי שלא היתה לו גיטרה חשמלית. הגיטריסט השני, שדווקא אחז בחשמלית, נאלץ לוותר. מהר מאוד גם לאקשטיין היתה גיטרה חשמלית. "כולנו רצינו פנדר כמו של האנק מרווין (הגיטריסט המוביל של "הצלליות", ב"ש), אבל זה היה חלום", הוא מספר. "אף אחד לא ייבא פנדר לארץ. הסתפקתי בגיטרה הופנר, שהיתה אז הסטנדרט".

אקשטיין (שני משמאל) ו"כובשי הקצב", שנות ה-60צילום: צילום רפרודוקציה: מוטי מילרוד

ללהקה שלו קראו "כובשי הקצב". "יש לי כאן תמונות", הוא אומר, קם מהכיסא באולפן
הקטן שלו בחולון וחוזר עם שתי תמונות. "מצאתי אותן כי הבת שלי עושה עבודה
באוניברסיטה על להקות הקצב". תמונה אחת מציגה את "כובשי הקצב" בפוזה אופיינית
לתקופה ("זאת היתה התמונה על הפוסטר שלנו") והתמונה השנייה מראה רק את אקשטיין, עם גיטרת ההופנר שלו ועם משקפיים עבי מסגרת שגורמים לו להיראות כמו האנק מרווין או באדי הולי. התמזל מזלם של "כובשי הקצב" ובזמן שהם התחילו לפעול נסגר בית חרושת לשימורים בקרית שלום. הלהקה השמישה את החלל כאולם הופעות וניגנה בו. הרפרטואר כלל בעיקר שירים של "הצלליות". ללהקה היריבה של הכובשים קראו "טלסטאר", בכיכובו של הנער צביקה פיק.

"הם הדביקו את המודעות שלהם על המודעות שלנו, ולהיפך. היו ריבים, כמעט מכות", מספר אקשטיין, שעבר בשלב מסוים אל עמדת הזמר והמשיך להחזיק גם בתפקיד
הגיטריסט המוביל. בלהקה היה חבר עוד זמר לא רע, בועז שרעבי, ששימש מתופף. "הוא
היה ילד. עדיין לא היה זמר. גם אני לא הייתי זמר. חרטא, זה מה שהיינו", מסכם
אקשטיין.

ב"נולדתי בלידת עכוז" אקשטיין שר "מלהקת הפיקוד זרקו אותי שבוז", אבל האמת היא
שהוא לא היה בלהקה צבאית. "הלכתי למבחן עם חבר שרצה להיבחן כזמר וביקש שאני אלווה באותו בגיטרה", הוא מספר. "אחרי הבחינה שאלו אותי 'ומה אתך? אתה לא רוצה להיבחן?' אמרתי 'תודה, אבל אני לא רוצה'".

למה?

"כי זה היה איכס. בשביל זמרים כמו יגאל בשן זה היה בסדר, אבל בשבילי זה היה חרטא.
כל השירים האלה עם האקורדיונים. אנחנו היינו בגיטרות חשמליות, ב'צלליות'. ראש אחר
לגמרי". אחרי ש"כובשי הקצב" התפרקו אקשטיין היה חבר בעוד כמה להקות קצב קצרות מועד, והוא אומר שבכל הלהקות שלו הוא תמיד היה האשכנזי היחיד. יש לו סיפורים משעשעים על תגרות עם הקהל על רקע הסירוב שלו לנגן מוסיקה יוונית. פעם אחת, באשקלון, מישהו ניפץ בקבוק על הבמה. תגובתו של אקשטיין: 'תיכנס לי לתחת'. "מזל שהמלצר שם היה קראטיסט", הוא צוחק.

אחת הלהקות של אקשטיין, "הכוכבים הכחולים", ניגנה קצת חומר מקורי, בין השאר את
השיר "שלכת". "היה לי קשה לאללה לכתוב בעברית", הוא נזכר ומוסיף (לא בצדק) "זה גם שיר גרוע. יותר להקה צבאית מרוקנרול". מנהל הד ארצי, ששמע את השיר, החליט להקליט את הלהקה. "חשבנו שזה יגרום לנו לפרוץ, אבל הקלטנו וזהו, לא קרה עם זה כלום", אומר אקשטיין.

צריך לדעת לנגן

הלהקה הבאה של אקשטיין היתה "הנסיכים", שעזבה את ישראל ונסעה לגרמניה.
"הנסיכים" הופיעו בעיקר בערי שדה ובעיירות קיט. "מקומות נקיים בצורה שלא תיאמן.
שים בול על העצים ויש לך גלויה", אומר אקשטיין. הסדר הגרמני הכתיב גם את צורת
העבודה של הלהקה: "היינו מנגנים שבע שעות בערב. עולים בשמונה ומנגנים עד שלוש.
וזה ייקים: אם אתה מנגן אתה מנגן, לא יורד מהבמה".

היתה משמעות לעובדה שאתם ישראלים שמנגנים בגרמניה?

"מבחינתם לא היתה לזה שום משמעות. הם ידעו שאנחנו ישראלים. על הפוסטרים שלנו היה כתוב 'The Princes of Israel'. מאוחר יותר החלפנו את השם ל'פניקס', אבל השארנו את 'Princes of Israel' על הפוסטר כי השם הזה משך קהל. התייחסו אלינו יפה מאוד. לא נתקלנו בשום אנטישמיות".

ומה אתכם? לכם לא היתה בעיה לחיות בגרמניה?

"לא. לא באנו ממשפחות של ניצולי שואה ולא חשבנו על זה. בשבילי גרמניה היתה עוד
מקום. המקום הראשון שנסעתי אליו במטוס. רק מאוחר יותר, אחרי שנה בערך, הדברים
התחילו לחלחל. היה בעל אולפן אחד שאימץ אותנו, ויום אחד הוא הציע לי לנסוע אתו
למינכן. בדרך עברנו ליד דכאו, וזאת היתה הפעם הראשונה שהאסימון נפל. היום יש הרבה יותר מודעות לעניין. היום זה היה אחרת".

למרות הסדר הגרמני, במועדונים של העיר קייזרסלאוטרן, שבה פעלו "הנסיכים" שהפכו
ל"פניקס", היתה אווירה של רוקנרול. הקהל הורכב מצעירים גרמנים ומחיילים אמריקאים
ששירתו בבסיס הענק רמשטיין שליד קייזרסלאוטרן. "האמריקאים היו שרופים עלינו רצח", אומר אקשטיין. "הם היו מתחרים ביניהם מי ימסטל אותנו יותר. היית יורד להפסקה והיה בא איזה חייל אמריקאי ואומר 'חבר'ה, רוצים לעשן?' הוא היה מוציא את הפייפ שלו,
ממלא אותו נפאס, ואחר כך עומד ליד הבמה, מבסוט מזה שאנחנו מסטולים מהחומר שלו.
בהפסקה הבאה היה בא אמריקאי אחר ומציע לנו לעשן יחד אתו. ואז התחילו מריבות
ביניהם מי ימסטל אותנו".

זה לא קצת מוזר שלהקה של ישראלים מנגנת מוסיקה אמריקאית לקהל של אמריקאים?

"לא. היינו טובים. אבל היו קטעים מצחיקים. ערב אחד במועדון ניגנו את 'Crossroads'
של 'קרים'. אני הסתבכתי עם המלים אללה יסתור. כשירדנו להפסקה ניגש אלי חייל
אמריקאי, נתן לי חתיכת נייר ואמר 'ראיתי שאתה לא מתמצא במלים אז כתבתי אותן
בשבילך'".

אקשטיין נשאר כשלוש שנים בגרמניה, אחר כך ניגן כמה חודשים בהולנד, וכשפרצה מלחמת יום כיפור חזר לישראל. ביום הראשון שלו בארץ הוא כבר נסע להופיע לפני חיילים
בסיני. "יום אחד אתה באמסטרדם, למחרת אתה במצרים", הוא צוחק.

ידעת משהו על מה שקרה במוסיקה הישראלית בזמן שלא היית כאן?

"לא ידעתי כלום. כשחזרתי תפס אותי חבר ואמר בגאווה 'יש עכשיו להקה, קוראים לה
'כוורת', אתה חייב להקשיב לה'. שמעתי את 'המגפיים של ברוך', ואני זוכר שחשבתי 'מה
קרה לחבר שלי, זאת מוסיקה לחתונות'. אבל אחר כך שמעתי עוד והתחלתי לאהוב את
'כוורת'. לא רק את המוסיקה. הכתיבה של סנדרסון הביאה לי את השוס שאפשר לכתוב
בעברית בלי בעיה. עד אז חשבתי שרוקנרול ועברית לא הולכים ביחד".

השיר הראשון שאקשטיין כתב אחרי שהבין שהוא יכול לכתוב בעברית היה "היה לי טוב",
שאחת השורות הנהדרות שלו אומרת "היתה לי אש חמה פי שש מכל התנורים שיש". זה היה נכון במיוחד בנוגע לנגינת הגיטרה של אקשטיין. הוא הוביל אז שלישייה שנקראה
"קליידוסקופ" (וכללה את הבסיסט יוסי מנחם והמתופף יעקב אגת). "זה היה פאואר-טריו,
ועוד איזה פאואר", אומר אקשטיין. "פעם אחת, בהופעה בבריכת גלית, שרפתי בוקסה של רמקולים על הבמה. זה בחיים לא קרה לאף אחד. אני מסתכל על המגבר תוך כדי הכסאח ורואה ניצוץ יוצא מאחד הרמקולים. מזל שהיתה לנו צידנית עם מים קרים, והמתופף שפך את המים על המגבר וכיבה את האש. כל הטכנאים ששמעו על זה אמרו שלא יכול לקרות דבר כזה. אמרתי להם: 'עובדה. צריך לדעת לנגן'".

לא ערס

בזמן שהמוסיקאים שהתחילו ביחד אתו בלהקות הקצב התברגו במרכז העניינים (מיקי
גבריאלוב ככותב הצמוד של אריק איינשטיין, יצחק קלפטר ב"כוורת"), אקשטיין שרף
מגברים בעמדה יותר צדדית. "עניין של מזל", הוא אומר ומספר על הפעם שבה היה אמור
להיבחן ללהקת הליווי של איינשטיין אבל איחר לבחינה (מאוחר יותר הוא ניגן עם
איינשטיין). אקשטיין אהב לכסח עם הפאואר-טריו שלו, אבל נמאס לו לנהוג באוטו
להופעות ונמאס לו לסחוב ציוד, והוא פירק את "קליידוסקופ" והחליט ללכת סולו. הוא
הוציא את "היה לי טוב" כתקליט שדרים בחברת ישראדיסק, והשיר תפס. "יאיר שרגאי,
שעבד אז עם שלמה ארצי, סיפר לי שיום אחד הם שמעו את זה בדרך להופעה וכולם אמרו 'ואו, מי זה?' אף אחד לא ידע מי אני".

בתוך זמן קצר כולם ידעו. קפטן ג'ק הפליג למרחק ולקח את אקשטיין אתו. הסיפור של
השיר הזה מתחיל בבדיקת רכב במוסך. אקשטיין רצה למכור את המכונית שלו והקונה היה מאיר אזולאי, אחד מהאחים אזולאי, בעלי חברת התקליטים קוליפון. "הלכנו לבדוק את האוטו, והיה אתי המאסטר של 'קפטן ג'ק'", מספר אקשטיין. "אמרתי לאזולאי 'יש לי כאן שיר. רוצה לשמוע? אני פנוי להצעות'. אנחנו מגיעים לאולפן, אני שם את 'קפטן ג'ק'.
אורו עיניו של אזולאי. הוא הבין שהשיר הזה קולע בול לכל הקהלים. הוא אמר 'יאללה,
אתה בא? אני מחתים אותך עכשיו על חוזה. עושים תקליט'".

התקליט הזה, "מחזור א' תשל"ז", היה הצלחה גדולה, ואקשטיין עבר מקוליפון להד ארצי
והמשיך את המומנטום עם להיטים גדולים כמו "בוגי אתי הלילה" ו"אני הולך לבית שאן".
"לפני שהקלטתי את האלבום הראשון הסתובבתי בתל אביב וחשבתי לעצמי שאם אני אקליט והתקליט יצליח, אני כבר לא אוכל להסתובב ככה, אנונימי", הוא אומר. "וזה באמת מה שקרה. בשנים האלה הייתי בטלוויזיה יותר מאשר חיים יבין".

גם ההופעות היו מפוצצות. מי שדחפה את אקשטיין היתה טמירה ירדני, שהיתה אז אמרגנית בתחילת דרכה. "היא שד משחת, האשה הזאת, שד משחת", אומר אקשטיין. "היינו עולים לבמה, והיתה מתחילה היסטריה כאילו אנחנו הביטלס. אני זוכר אנשים מטפסים על הקירות בתיאטרון ירושלים. היתה סכנה שמישהו ימות".

ואהבת את כל הרעש שנוצר סביבך? אתה לא נראה כמו מישהו שרודף אחרי פרסום.

"זה היה בסדר. לא נהייתי מיליונר כמו שהיה קורה אם הייתי באמריקה, אבל זה היה
בסדר".

אחד הדברים הנהדרים במוסיקה שלך מהתקופה הזאת הוא שלמרות שהיה בה ערב-רב של סגנונות - רוקנרול, סול, דיסקו, קצת קאנטרי - כל החבילה נשמעה מאוד ממוקדת ומגובשת וייחודית.

"החבילה הזאת שאתה מדבר עליה, אתה יודע איך אני קורא לה? 'סטילי דן'. בשבילי הם
היו השפעה חשובה מאוד. להקה אדירה".

מי היו הגיטריסטים שהכי השפיעו עליך? אני רואה כאן באולפן פוסטר של ג'ימי
הנדריקס.

"הנדריקס, ברור. האנק מרווין. הבחור מ'קווין', שכחתי את שמו".

בריאן מיי.

"מאוד אוהב אותו. ג'ף בק".

מה עם ג'ימי פייג'? הסאונד שלך קצת מזכיר אותו.

"לא הייתי דלוק עליו במיוחד. אבל גיטריסט טוב".

בניגוד להרבה רוקרים, אתה לא היססת להכניס את הקצב של הדיסקו למוסיקה שלך.

"לא בדיוק דיסקו. אני קורא לזה פאנק. זוכר את להקת 'Earth, Wind and Fire'? בארץ קראו לזה דיסקו. איזה דיסקו, מה קרה לכם? זאת להקת פאנק. אני מת עליה. אתה שם 'ארת וינד אנד פייר', אני על הרחבה כמו אידיוט. לא יכול לשבת כשאני שומע אותם. ופה עשו אותם להקת דיסקו, כמו הפלוץ הגרמני הזה 'בוני אם'".

אחרי שאקשטיין היה בכל מקום בסוף שנות ה 70 ותחילת שנות ה 80, הקריירה שלו נכנסה לשלב יותר קריר ושטף הלהיטים פסק. "זה דבר שאתה לא יכול לתכנן", הוא אומר. "זה לא תלוי בך. אתה יכול להוציא שיר, ואם הרדיו לא ישמיע את זה אז נגמר הסיפור".

נדמה שאצלך היכולת לתכנן היא אפילו יותר קטנה מאשר אצל אמנים אחרים. יש בך משהו זרוק, לטוב מבחינה אמנותית ולרע מבחינה מסחרית. אף פעם לא היית מסוגל לעבוד בלהיות אמן מצליח.

"לא. בכלל לא. גם לא רציתי לעשות את זה. מה זה בכלל להיות אמן מצליח? מה, להיות
ריטה?".

למצוא איזו נוסחה שעובדת ולדבוק בה.

"הנוסחה שעובדת בארץ, אנחנו יודעים מהי: להיות ערס. אני לא ערס".

עבדת לא מעט כגיטריסט הקלטות וכמפיק. אהבת את זה?

"לא במיוחד. אהבתי לנגן גיטרה עם שלמה ארצי. זה היה סיפור אחר. לא היתה הרגשה של gun for hire (אקשטיין גם שר עם ארצי את "פתאום כשלא באת"). ונהניתי להפיק את 'דרך המשי' של יהודית רביץ. היה כיף לעבוד על האלבום הזה. גם חומרים טובים, וגם
היה עם מי לדבר. זאת בדרך כלל הבעיה עם זמרים. אין עם מי לדבר. 'תעשה לו שלאגר!
תעשה אותו גדול!'. איזה שטויות. אני מעדיף לעבוד עם מישהו שהוא כבר גדול ולעשות
אותו טיפה יותר קטן".

היום, ארבע שנים אחרי האירוע המוחי, איך הנגינה שלך?

"ביד ימין הכל בסדר. הבעיה היא ביד שמאל. האירוע דפק לי את יד שמאל. הוא דפק לי
גם את הקול. פעם הייתי יכול לצעוק על ג'וקים והם היו מתים. זה הלך".

הכנסת את עצמך למשטר אימונים?

"לא ממש. אני מנגן קצת, משתפר לאט לאט. לפעמים האצבעות מנגנות את מה שהן רוצות. אבל זה חוזר".

ניגנת עם אנשים?

"עוד לא. יש הצעות אבל אני מסרב".

וסתם לנגן עם חברים בשביל הכיף?

"לא. כשגמרתי את השיקום עשו לי מסיבת יומולדת 60. הביאו גיטרות. ניסיתי, אבל
איפה. מתברר שלנגן זה הכי fine tuning שאפשר. אבל זה בסדר".

חסרה לך הנגינה?

"כן, אבל אף פעם לא הייתי מכור. זה לא כמו סמים, אף על פי שהרבה אומרים שכן. תמיד
היו לי הפסקות גדולות. אז אני לוקח את זה כהפסקה. חופש".

ואתה רואה סיכוי שבעתיד תחזור לנגן ואולי אפילו להופיע?

"אני מקווה להגיע למצב שאני אוכל לנגן ולשיר כמו שצריך. ואם זה יקרה, אולי לעשות
איזה הרכב ולצאת להופעות. נראה מה יהיה. בינתיים אני בפנסיה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ