שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פיט טאונסנד אוהב להזדקן

פיט טאונסנד מרגיש בנוח כזקן השבט של עולם הרוק. עם ספר חדש על חייו ובו תשובה לשערוריית הפדופיליה, ולקראת מסע הופעות עם רוג'ר דלטרי, הוא מספר למה הרגיש אומלל בשנות ה 60 ואיך רצה לפרק את להקת "המי" ולחזור לאמנות ויזואלית

אלכסיס פטרידיס
גרדיאן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלכסיס פטרידיס
גרדיאן

פיט טאונסנד מגיע למשרדו בריצ’מונד ובידו שקיק צ’יפס. כיאה לדמות מובילה בתנועת המוֹד הבריטית, הוא נראה מטופח, למרות ארוחת הצהריים המאוחרת: חליפה, ממחטה בכיס החזה, נעלי סירה מזמש. הוא גם נראה סחוט, בעקבות הקמפיין לקידום מכירות ספרו האוטוביוגרפי החדש, “מי אני” ‏(Who I Am‏), שבשבילו הוא עבודה מפרכת. כמעט שלא התראיין ב–20 השנה האחרונות, אחרי שבמשך עשרות שנים שימש לא רק כגיטריסט ומחבר השירים הראשי של להקת ה”מי” ‏(The Who‏), אלא גם כדובר בפועל שלה. “אף אחד מהם לא דיבר חוץ ממני”, הוא מסביר. “אני דיברתי עשרים ושמונה שנה”.

הספר מטריד מאוד לפעמים, בייחוד בתיאורי ילדותו הכאוטית. חיי הנישואים של הוריו היו לא יציבים, והוא נשלח אל סבתו מצד אמו, שהיתה כנראה חולת נפש. וגרוע מזה - אחד המאהבים שלה התעלל בו מינית. הספר אינו מדלג גם על כישלונותיו של טאונסנד עצמו: האלכוהוליזם וההתמכרות לקוקאין; הבגידות; התמוטטות נישואיו הראשונים.

טאונסנד. ימי הזוהר והכאוסצילום: רקס

“כשהתחלתי לכתוב את הספר, באמצע שנות התשעים”, מספר טאונסנד, “המו”ל אמר שהוא רוצה ספר על סקס סמים ורוקנרול, והחלטתי אז לא לכתוב את הספר שהוא רצה. אני חושב שכתבתי אותו עכשיו. כתבתי על סקס וסמים ורוקנרול כמו שחוויתי אותם בחיי”.
יש בספר גם דברים אחרים, כמובן. יום לפני פגישתנו, קיבלתי דוא”ל מהיחצנית של טאונסנד שמזהירה אותי שנמאס לו לדבר על הפרקים האחרונים בספר, שעניינם מעצרו ב–2003 באשמת עיסוק בפורנוגרפיית ילדים, ועל החלטתו לקבל אזהרה במקום להיאבק בהאשמות בבית המשפט.

“אני לא מסוגל לדבר על הנושא הזה בלי להתעצבן”, הוא אומר. “אני מתרגז. זה נושא חשוב מכדי לפטפט עליו כמה דקות בתוכנית אירוח טלוויזיונית. אם אתם באמת רוצים לשמוע את הצד שלי, בבקשה, תקראו את הספר. אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לקנות את הספר, תנקטו עמדה לפי מה שאתם מרגישים. אין לי ברירה אלא להשלים עם זה”.

סיפור של כרטיס אשראי

הספר בהחלט מציג את עמדתו של טאונסנד, בן 67, בפרטי פרטים: הוא מספר איך הלהקה הקימה בשנות ה–70 קרן צדקה ושמה “Double O”, העוסקת בקורבנות של אלימות וניצול מיני במשפחה; איך בעקבות זאת החל לרדוף אותו הרעיון שניצול מיני ופורנוגרפיה של ילדים קשורים ב”שרשרת כספית שעוברת ללא הפרעה מהמאפיה הרוסית ועד הבנקים ברחובות הראשיים שלנו”; איך השתמש בכרטיס האשראי שלו באתר אינטרנט שהיה בטוח שהמשטרה הקימה אותו בתור עוקץ ‏(הוא לא האמין שזה אתר פורנו אמיתי של פדופילים‏); איך עשה זאת כדי להוכיח שהבנקים שמחים לעבוד עם אתרי אינטרנט שמציעים פורנוגרפיית ילדים; איך ביטל מיד את התשלום; איך המשטרה שהחרימה את מחשביו לא מצאה בהם דבר; ואיך, לאחר שקיבל מחצית השעה להחליט אם לקבל אזהרה או לא, הוא הסכים משום שלא הרגיש שהוא מסוגל מבחינה רגשית לעמוד למשפט.

עטיפת הספר

היום נראה שגם אם הוא לא ממש מאושר מזה, הוא מוכן לדון בעניין. הפעם היחידה שהוא נאטם היא כשאני מזכיר את ההאשמות נגד ג’ימי סאוויל ‏(שדרן הטלוויזיה הבכיר שנחשד בהתעללות מינית בעשרות נערות ומת בשנה שעברה‏): “אני לא רוצה להתייחס אליו כי אני יודע יותר מדי. אני מכיר אותו מהעבר, ואני לא רוצה לדבר עליו כי הוא מת”.

הוא אומר שזמר “The Who” רוג’ר דלטרי - שעמד לצדו לכל אורך הדרך, כפי שעשו גם בת זוגו רייצ’ל פולר ושלושת ילדיו - המליץ לו שלא לכתוב את הספר מחשש שיעורר את הפרשה מחדש. אז למה בכל זאת? “הרגשתי צורך לספר את הגרסה שלי ולהגיד, ‘קדימה, בואו תבחנו את העניין לעומק’. אני יודע מה עשיתי. השתמשתי בכרטיס אשראי. השאלה היא אם השתמשתי בו מהסיבה שרוב הגברים שנכנסו לאתר פורנוגרפיית ילדים משתמשים בכרטיס אשראי. הסיבות שלי היו שונות מאוד”.

בעקבות הפרשה התרגל טאונסנד לספוג עלבונות. “בכל מסעדה שנכנסתי אליה, אנשים היו מניחים את הצלחות ויוצאים מהמקום. זה היה קשה, אבל אני מרגיש שעכשיו זה מאחורי”. לא מכבר הוא קיבל מכתב מ”האיש שניהל את המשפט. הוא אמר ‘אף אחד מאתנו לא האמין שאתה אשם במשהו’. הוא אמר שאני רשאי להשתמש במכתב הזה, אבל אני לא חושב שאעשה את זה. אנשים יכולים לקרוא את הספר ולקבל החלטה, ומי שלא יקרא יוכל לעשות מה שכל המטומטמים עושים - להסתכל על האף הגדול שלי ולחשוב, ‘הוא נראה כמו פדופיל’”.

שוכב לצד אשתי היפה

הוא נראה קודר כשהוא מדבר על הדברים האלה, אבל טאונסנד תמיד נראה ככה, ויעיד כמעט כל תצלום של “המי” בימי הזוהר שלהם באמצע שנות ה–60, כשטאונסנד המציא לבדו את הרעיון של ארט־רוק, ויישם בפופ את מה שלמד על פיטר בלייק ועל חלוץ האמנות המשמידה את עצמה, גוסטב מצגר, בקולג’ אילינג לאמנות בלונדון. הלהקה היתה אז בעיצומו של רצף מרשים של סינגלים: הפראיות של הסאונד שלהם התחככה בטקסטים שלקחו את הפופ למקומות חדשים עד כדי כך שנדמה היה שאפילו האיש שכתב אותם לא יודע מה הוא עושה. “אני זוכר שני חבר’ה, בשתי הזדמנויות שונות, שבאו אלי ואמרו על ‘About a Boy’, ‘השיר הזה ממש עזר לי להתמודד עם...’ ואני אמרתי, ‘למה אתה מתכוון?’ והוא אמר מילה שלא שמעתי קודם: ‘אני טרנסג’נדר’. השנה היתה 1966. לא היה לי מושג על מה הם מדברים”.

כשנתיים קודם לכן הם ניגנו קאברים בפאבים. עכשיו נהפכו לחלוצים בתקופה שהיתה כנראה הגדולה ביותר ברוק מבחינת חדשנות והתלהבות - ואף על פי כן, בכל תצלום, ההבעה הקודרת על פניו של טאונסנד מזכירה חתול שנפל לאמבט. כפי שספרו מבהיר, ייתכן שהיתה לכך סיבה טובה: מתברר שהוא לא מאוד נהנה משנות ה–60.

הוא הסתובב עם ג’ימי הנדריקס ועם מיק ג’אגר, לקח את אריק קלפטון לראות את ה"פינק פלויד" של סיד בארט ‏(לרוע המזל, דווקא באותו לילה החליט הסולן לנגן את אותו צליל שוב ושוב במשך שעות‏), ונתן הופעה שהשפיעה על כל הקריירה שלו בוודסטוק ב–1969, אף על פי שהיה מפוצץ באל־אס־די. אך טאונסנד התייסר במשך כל העשור מפקפוק עצמי, שקע בבעיות עסקיות, השתעמם יותר ויותר מהמופע ההרסני של הלהקה על הבמה, וניסה להתמודד עם החיים בסמיכות קרובה למתופף הלהקה קית’ מון, ששיעשע את טאונסנד והוציא אותו מדעתו לסירוגין.

את גרסתו לסיפור ההופעה המפורסמת של “המי” בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית “Smothers Brothers” ‏(שבמהלכה מון “הפעיל אבק שריפה בממדים תיאטרליים” שפגע סופית בשמיעתו של הגיטריסט והצית את שערו‏) - הוא מסכם באבחנה־קובלנה: “קית היה לפעמים ממש אידיוט”.

מפתיע עוד יותר לראות את התמונות משנות ה–60 הפזורות במשרדו: וספה בוהקת; גיטרה ריקנבקר ‏(מנופצת‏); עוד ריקנבקר ‏(שלמה‏); מקלדת עתיקה; ציור של גיטריסט “Small Faces” ששיתף פעולה לפעמים עם טאונסנד, רוני ליין; מראה מעוטרת בחצים, בדגלי הממלכה המאוחדת ובתצלומים של אנשי תנועת המוֹד. המזכירה שלו מגישה לי תה במאג שנראה כאילו נקנה בחנות מזכרות לתיירים, עם תמונה של אופנוע ומלות באזז משנות השישים: טוויגי, קרנבי סטריט.

אף שהוא מודה שלא הכל היה אז קודר, טאונסנד מדגיש שהרבה להרגיש אומלל ‏(הוא תוהה שמא הוא לוקה במאניה־דפרסיה‏). חלק מהעניין היה פשוט עבודה מאומצת מדי. “הייתי יושב באולפן הביתי שלי עם הגיטרה והטייפ, לפעמים תינוק בכה ברקע, לפעמים הייתי שוכב במיטה לצד אשתי היפה בלי לדעת איפה אני, וחושב, ‘אנחנו צריכים להוציא אלבום בתוך שלושה שבועות - ובין לבין אני צריך לכתוב את השירים ויש לנו שמונה הופעות’”.
תרמו לכך גם החיכוכים בין חברי הלהקה, “הכנופייה המופרעת”, כהגדרתו של טאונסנד. חוץ ממון היה גם דלטרי: “לא הייתי אומר שרוג’ר היה תמיד איש שכיף להיות בחברתו. אני לא אומר את זה בזלזול - אני פשוט חושב שהוא לא אדם כיפי. הוא רציני מאוד, מסור מאוד, חזק מאוד. הייתי זקוק לזה”.

נגן הבס ג’ון אנטוויסל, לעומת זאת, היה כנראה גם מוזר מאוד וגם סודי. בהלווייתו ב–2002 נדהם טאונסנד לגלות שהאיש שניגן לצדו בלהקה במשך 40 שנה היה כל חייו איש הבונים החופשיים. “אולי בגלל זה הצלחנו כל כך”, צוחק טאונסנד. “אהבתי את ג’ון, כמובן, אהבתי אותו על כל המוזרויות שלו. הוא היה אוכל בצורה מאוד משונה. לא היה נוגע בשום דבר בצלחת לפני שחתך הכל לחתיכות. אחר כך היה אוכל לאט ובדייקנות. אני חושב שהוא היה קצת אספרגר”.

היה עוד משהו: טאונסנד לא הרגיש שהוא שייך ללהקה בכלל. “אם לדבר בכנות מוחלטת, אני חושב שאם לא היו לוחצים עליי בתקיפות להצטרף ללהקה, הייתי שמח יותר להישאר סטודנט לאמנות. הייתי שמח יותר בעולם של בריאן אינו. זה מה שלמדתי לעשות - לחשוב בצורה אחרת, על מיצבים, על כניסת המחשבים לחיינו, על האופן שבו המחשבים ישנו את השפה, וכו’. דיברתי על זה כל החיים בתור כוכב רוק ואנשים אמרו, 'לעזאזל - תסתום את הפה ותנגן בגיטרה’”.

בשיא פרסומם בשנות ה–60 הוא כתב מניפסט, שאבד מאז, ובו קרא לפירוק הלהקה. “מה שכתבתי היה: ‘The Who חייבת להשמיד את עצמה’. ניסיתי למצוא את המסמך הזה אחר כך, כי רציתי לנופף בו מול מלקולם מקלרן ‏(מנהל ה'סקס פיסטולס'‏). אני חושב שזאת היתה התוכנית המקורית שלי. חשבתי, ‘אני אלך ואעשה את הלהקה ואחר כך אחזור לבית הספר לאמנות ואהיה אמן’. אני זוכר שהייתי בשוודיה, במושב האחורי של מכונית קטנה, עישנתי גראס. אפילו כלי הנגינה לא היו אתנו. חשבתי לעצמי, ‘זה פשוט מגוחך, אבל עוד מעט אחזור לאילינג’”.

הבעיה היתה, הוא מחייך, שהוא עשה עבודה טובה. “הייתי מצוין על הבמה, וזה היה לי קל מאוד. ראיתי שגם לקית מון קל מאוד. לא הצלחתי להבין למה זה לא מביא לי סיפוק. היו תקופות שהייתי סרקסטי בגלל זה. היום אני מסתכל לאחור וחושב, ‘לא קלטתי מה היה לי?’ היתה לי להקה פנטסטית ואני לא חושב שתפשתי מה היה בחבר’ה האלה עד שעשינו את ‘Quadrophenia’ ב–1973. חשבתי, ‘אני הולך לכתוב את הדבר הזה, זה יהיה ממש קשה, אין סיכוי שהם יעשו את זה כמו שצריך’. אבל הם עשו את זה, נהדר ובמהירות”.

בשלב הזה הם כבר עשו את “טומי” מ–1969 ואת “Who’s Next” מ–1971, האלבומים שנחשבים ליצירות המופת שלהם; אבל טאונסנד היה מוטרד עמוקות ממותם של ידידים כגון הנדריקס וגיטריסט הרולינג סטונס בריאן ג’ונס, וחשש שהאמנים הולכים ומתרחקים מקהלם. בשלב מסוים הוא החל ללבוש בהופעות סרבל, כביטוי לסולידריות עם מעמד הפועלים, “אבל הייתי היחיד בלהקה שעשה את זה. יום אחד החלטתי ללבוש סרבל מבד זהב עם כתר. ירדתי מהבמה ואמרתי למיק ג’אגר, ‘איך אני נראה?’ הוא אמר, ‘אם אתה רוצה לדעת את האמת, פיט, אתה נראה כמו אדיוט’”.

נדמה שטאונסנד מרגיש נוח יותר עם תפקידו הנוכחי כזקן השבט של עולם הרוק. הוא ודלטרי עומדים לפתוח במסע הופעות בצפון אמריקה, ולבצע את “Quadrophenia” בשלמותו. לאחרונה הוציאו אלבום חדש ב–2006; הוא לא בטוח שיוציאו אי פעם אלבום נוסף. “אני מרגיש זקן מדי בשביל זה, מאז שהתקרחתי אנשים התחילו להגיד ‘רוג’ר דלטרי נראה טוב, אבל טאונסנד הזה נראה כמו מנהל בנק’, ולאחרונה אומרים ‘כמו כומר’, ועוד יותר לאחרונה ‘כומר פדופיל’. ויש גם תחושה שאני יכול לעשות את מה שאני עושה פשוט כי אני בריא וכי שרדתי. אני יכול לקפוץ על הבמה ולחקות את הדברים הישנים. אבל מבחינתי, התפקיד אז היה לכתוב את השירים, ואני עדיין חושב שאם יש שם מותג...”

קולו גווע. “אם נוכל לעשות תקליט שיהיה בו הד למה שעשינו בעבר, אפילו אם זה יהיה ‘בואו נעשה משהו שערורייתי ומטורף שלא יעבוד’ - גם זה בסדר. לא הייתי רוצה שפיליפ רות או ג’ון אפדייק או גור וידאל יגידו פתאום, ‘אוי, אני זקן מכדי לכתוב ספרים ולאונן’”. הוא מקדיר את פניו, כאילו מהרהר ברעיון. “מצחיק, אבל רות’ ואפדייק כתבו יותר ספרים על אוננות ככל שעברו השנים”.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ