שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הרולינג סטונס כפי שלא נראו מעולם

נטע אלכסנדר, ניו יורק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, ניו יורק

אירלנד. 1965. אלפי צעירים צורחים בהיסטריה כשמיק ג'אגר, שחגג לאחרונה את יום הולדתו ה22-, עולה לבמה עם שאר חברי הרולינג סטונס: קית ריצ'רדס, בריאן ג'ונס, ביל ויימן וצ'ארלי ווטס. אחרי פתיחה סוחפת עם הלהיט "Last Time", הלהקה מחליטה לנגן שיר חדש שיצא לרדיו רק לפני שבועיים. ג'אגר מקרב את פיו הגדול למיקרופון ושר בכל הכוח: "t get no satisfaction'I can". אף על פי שהם בקושי יודעים את מלות הלהיט החדש, המעריצים האירים מגיבים בהתלהבות מוטרפת וזורקים חפצים לכיוון הבמה. ג'אגר מחייך חיוך רחב, והימנון של דור שלם נולד מול עינינו.

הסצינה המופלאה הזאת היא אחד משיאיו של סרט תיעודי חדש ושמו "(1965
Ireland), The Rolling Stones: Charlie is my Darling", אשר נחשף לראשונה בהקרנת עיתונאים בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק בחודש שעבר. מעבר לאפשרות לחזות בצילומים נדירים שמתעדים את ימיה הראשונים של אחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה של הרוק, הסיפור מאחורי הסרט, שצולם במקור ב1965- וזכה לגרסה סופית ומשוחזרת רק ב2011-, מרתק לא פחות.

מתוך "הרולינג סטונס (אירלנד 1965"צילום: ארכיון התמונות האירי באדיבות פסטיבל הקולנוע של ניו יורק

במסיבת עיתונאים שהתקיימה לאחר ההקרנה סיפרה רובין קליין, המפיקה שהיתה אחראית על השחזור של "הרולינג סטונס (אירלנד 1965)", כי הרעיון לתעד את הלהקה הצעירה נולד בעקבות היריבות בינה לבין להקה מפורסמת לא פחות ¬ הביטלס. "אנדרו לוג אולדהם, שהחל לנהל את הסטונס ב1963-, ראה את ההצלחה של הסרט בכיכובם של הביטלס (A Hard'
's Night'Day שיצא ב1964-, נ"א) והחליט שגם הוא רוצה סרט תיעודי על הלהקה החדשה שלו. בשלב ראשון הוא פשוט רצה להרגיל את חברי הלהקה לנוכחות של מצלמות, ולכן הוא ביקש מהבמאי הדוקומנטרי הבריטי פיטר וייטהד להתלוות אליהם למשך שלושה ימים בזמן שהם יצאו לסיור הופעות באירלנד".

כשהוא מצויד במצלמת כתף זולה למדי נסע וייטהד לאירלנד וחזר עם עשרות שעות של חומר מצולם ובו, בין השאר, ראיונות עם מעריצים, שיחות קצרות עם חברי הלהקה מאחורי הקלעים, תיעוד של הופעות ובהן ביצועים ראשונים ללהיטי ענק וגם תיעוד יום-יומי ואינטימי של האינטרקאציה בין חמשת חברי הלהקה וביניהם לבין אולדהם, שחתום על הסרט כמפיק ומגיח בכמה סצינות. התוצאה היא הפרק הראשון בהיסטוריה הארוכה מאוד של הסטונס, אחת מלהקות הרוק המתועדות ביותר בהיסטוריה. הסרט ייצא מחר, שלישי, בדי-וי-די.

הזמן לצדם

אבל מה שנראה כיום כפנינה תיעודית בעלת חשיבות היסטורית, ספג בשנות ה60- קבלת פנים צוננת ואפילו עוינת: וייטהד ערך את החומרים במשך שלושה שבועות והוציא את הסרט לאקרנים ב1966-, אבל הוא הוקרן רק פעמים ספורות ומאז נגנז. מבחינתו של אולדהם, לעומת זאת, הפרויקט הוכתר בהצלחה: התיעוד הצמוד אכן הרגיל את חברי הרולינג סטונס לנוכחותה החודרנית של המצלמה, ואחריו הם כיכבו בעשרות סרטים נוספים.

חלק מהחומרים שצילם וייטהד נכללו במשך השנים בסרטים תיעודיים אחרים על הסטונס או בערבי מחווה ללהקה; אבל לדברי קליין, 60% מהסרט החדש הם חומר מקורי שלא נחשף מעולם.

במשך שנים התייחסו מעריצים מושבעים של הלהקה לחומרים האלה ¬ שנחשבו אבודים ¬ כאל "הגביע הקדוש" של הרולינג סטונס. רק ב2011-, כמעט 50 שנה לאחר צילומם, קליין והבמאי מיק גושאנור (Mick Gochanour) הצליחו להוציא לפועל את פרויקט השחזור השאפתני.

"חשבנו שחגיגות ה50- לייסוד הרולינג סטונס הן תאריך נהדר לחשיפתו של סרט חדש וניגשנו למלאכה בכל המרץ", סיפרה קליין. "זה היה פרויקט מסובך במיוחד מבחינה טכנולוגית, מכיוון שהאיכות של רוב החומר המקורי נפגעה במשך השנים וחומרים רבים הלכו לאיבוד. נאלצנו לעבוד עם נגטיב נטול סאונד, או עם הקלטות סאונד עם תמונה באיכות ירודה במיוחד".

בתשובה לשאלה אם הסרט מ2012- זהה לסרט מ1965- אמרה קליין כי וייטהד היה מעורב לאורך כל הדרך בתהליכי השחזור והעריכה, ואף כי לא יכול להגיע לאולפנים מסיבות בריאותיות, הוא צפה לאחרונה בתוצאה הסופית יחד עם חברי הלהקה ואישר אותה.

למרות האיכות הבעייתית של הסאונד והתמונה, התוצאה מרשימה: במשך 60 דקות מעריצי הלהקה וכל מי שמתעניין בהיסטוריה של מוסיקה פופולרית מוזמנים לצאת למסע בשחור-לבן בעקבות חמישה מוסיקאים בעלי כישרון נדיר.

בהתחשב בכך שאלה צעירים שרק לאחרונה חגגו 20 שנה (אולדהם עצמו, שפיקח על חמשת המופלאים, היה רק בן 21), האבחנות המדויקות על מחיר התהילה, משמעות ההצלחה והיכולת להתפרנס ממוסיקה מפתיעות בצלילותן. ג'אגר, יפה וכריזמטי, מסביר למצלמה כי "על הבמה אני פשוט משחק. אני בעצם בדרן. אני רוצה לבדר אנשים". כשווייטהד שואל אותו איך הוא מגדיר את האישיות שלו מחוץ לבמה, ג'אגר מחייך ואומר, "אותו דבר, אבל חצי מהאגו".

ההופעה הראשונה שתועדה בסרט כוללת ביצוע מלא לאחד משיריה הראשונים של הלהקה ¬ גרסת כיסוי לשיר "Time is on my Side". יחד עם אלפי מעריצים משולהבים, שמקצתם נראים ילדים ממש, ג'אגר צועק באמונה שלמה "הזמן לצדי", ובמרחק של 50 שנה אין סיבה שלא להאמין לו.

באופן מצער, מיד אחרי שהשיר מסתיים עשרות מעריצים פורצים אל הבמה, מתנפלים על חברי הלהקה ויוצרים קטטה המונית. בסצינה הבאה המתופף צ'ארלי ווטס מגיב לתקרית ואומר בעצב ש"הקהל צמא למגע, כל סוג של מגע. הם רוצים לגעת בשיער שלנו, בפנים שלנו, בבגדים. והילדים בשורות הראשונות לא מצליחים להגיע לבמה, ואלו שמאחוריהם לא מצליחים לראות והם דוחפים אותם וכך בעצם נוצרת הצפיפות והאלימות". כשווייטהד שואל אותו אם הוא מודע לכך שאחת המעריצות שברה את שתי רגליה כתוצאה מהמהומה ווטס מפטיר, "זה קרה אתמול, בהופעה?" ובוהה במצלמה במבט קודר.

במפתיע, מי שמצפה למצוא בסרט קלישאות של סקס, סמים ורוקנ'רול עלול להתאכזב. אם לשפוט לפי "הרולינג סטונס (אירלנד 1965)", חברי הלהקה היו מקצוענים אמיתיים ששתו רק תה ליפטון ומים ודיברו על משוררים כמו וודסוורת בין הופעה להופעה.

לדברי המפיקה קליין, "הופתענו מאוד לראות שלמעשה זו היתה נסיעת עבודה לכל דבר. הם באו לעבוד ¬ לא לבלות או להשתולל. יש גם משהו צנוע מאוד בהתנהגות שלהם: במשך שלושת ימי הצילום הם לא מחליפים בגדים, ולמעשה הם גם מופיעים בבגדים שהם לובשים במשך היום".

מאירלנד עד אלטמונט

כשהם לא מופיעים או מתחמקים ממעריצים, חברי הסטונס מנגנים להנאתם. כך, למשל, ג'אגר מפליא לחקות את אלביס בביצוע ל"Are you Lonesome Tonight" והוא וריצ'רדס מעבירים את הזמן מאחורי הקלעים בביצועים מאולתרים לשירים של הביטלס. בנסיעת רכבת משותפת חברי הלהקה מתלהבים מהנוף הקסום של אירלנד כמו חבורה של תיכוניסטים בטיול שנתי.

למרות העליצות הכללית, מידה של קדרות מתנגבת אל הסרט ברגעים מסוימים. בריאן ג'ונס, שמת בן 27 לאחר התמודדות ארוכה עם התמכרות לסמים (וארבע שנים בלבד לאחר צילומי הסרט), מישיר מבט למצלמה ואומר שהוא לא ממש נהנה להיות כוכב רוק: "אני אוהב את ההצלחה, אבל זה לא נותן לי שום סוג של סיפוק יצירתי או אמנותי". כשהוא נשאל מה היה רוצה לעשות בימים שאחרי הסטונס עונה ג'ונס: "משהו יותר יצירתי ופחות מעשי. אולי סרט. חשבתי לעשות סרט שבו אחת הדמויות היא רגש, למשל אהבה".

בסצינה אחרת המתופף צ'רלי ווטס יושב על ספה לצד ריצ'רדס וג'אגר הכריזמטיים ומשחק בעצבנות במפתחות של חדר המלון שבו הם מתאכסנים. בעוד ששני הכוכבים של הסטונס צוחקים ושרים, ווטס לא מצליח להסתיר את העייפות והתסכול שלו מהחגיגה התקשורתית הבלתי פוסקת סביבם.

"הרולינג סטונס (אירלנד 1965)" מאפשר חוויית צפייה עשירה ומורכבת, מכיוון שהעשורים שחלפו טוענים כל סצינה וכל משפט בסרט במשמעויות חדשות. כשג'אגר מתייחס לקטטה שהביאה לסיום המפתיע של ההופעה באירלנד, הוא מדבר על "מתח מיני בין הלהקה לקהל, וזה דבר שנמצא באוויר ולא תמיד אפשר לפרק אותו". בהקשר הזה קשה שלא לחשוב על ההופעה הטרגית של הסטונס ב1969- בפסטיבל אלטמונט, שבה מעריץ נדקר למוות על ידי חברי כנופיית "מלאכי הגיהנום" שנשכרו לאבטח את האירוע.

בראיון האחרון של הסרט, שמופיע בתום הכתוביות הכפולות (שכוללות קרדיטים לצוות המקורי מ1965- ולצוות האחראי על השחזור והעריכה ב2011-), ג'אגר נשאל מהו סוד ההצלחה שלו. בלי למצמץ הכוכב יפה התואר עונה, "זה פשוט מאוד: אין שום סוד. זה מובן מאליו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ