בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נגן העוד שסירב לאובמה

הוא למד קומפוזיציה וניצוח בברית המועצות, אבל אז גילה את העוד. ויסאם ג'ובראן, שיופיע בפסטיבל העוד, מספר איך הוא משלב בין מוסיקה ערבית למערבית ומגלה למה סירב להופיע בטקס ההשבעה של אובמה

2תגובות

ויסאם ג'ובראן, נקרא "Resentment", טינה. הקטע השלישי באותו אלבום נקרא "Betrayal", בגידה. אילו היה מדובר בלהקת פאנק זועמת, או בסינגר־סונגרייטר קודר, השמות האלה לא היו מפתיעים בנימה השלילית שלהם. אבל ג'ובראן הוא נגן עוד, כלי שמזוהה עם סלסולים מעוגלים ולא עם זוויות חדות, ובמסורת של המוסיקה הערבית, שג'ובראן כביכול משתייך אליה, שמות כמו "טינה" ו"בגידה" הם חריגים ואפילו תוקפניים.

"אני מודה שזה לא צפוי, כל המשחק הפרובוקטיבי הזה", אומר ג'ובראן. "פרובוקטיבי במרכאות, כי אני לא מכיר מלה יותר טובה. זאת לא פרובוקציה במובן הזול, אלא ניסיון לגרום לאנשים לחשוב על דברים שלכאורה מוסיקה לא אמורה להתעסק אתם. רגשות, מומנטים, ניואנסים פסיכולוגיים, פילוסופיים, מנטליים. Resentment זה מקום רגשי שמוסיקה ערבית לכאורה לא אמורה להיכנס אליו. אבל המחשבה המוסיקלית שלי מושפעת גם מאלמנטים חוץ־מוסיקליים. זאת יכולה להיות יצירת אמנות, פילוסופיה, מישהו, מישהי, הכל. היידגר אמר פעם משפט פשוט ולא פשוט: אין בן אדם ושפה, הבן אדם זה השפה והשפה זה הבן אדם. כל מה שמהווה אותי זאת השפה שלי, והכל מתבטא במוסיקה".

ירון קמינסקי

ההפתעה הגלומה בשמות הקשים "טינה" ו"בגידה" מתגמדת בהשוואה להפתעה האמיתית של האלבום של ג'ובראן, שיצא לפני חמש שנים ויבוצע בבכורה ישראלית ביום ראשון הקרוב בבית הקונפדרציה בירושלים במסגרת פסטיבל העוד. ההפתעה הזאת היא השילוב הנדיר, ואולי אף התקדימי, בין מוסיקה ערבית מבוססת עוד לבין מוסיקה מערבית א־טונאלית. "אני לא מכיר יצירות אחרות כאלה", אומר ג'ובראן. "שמעתי יצירות א־טונאליות שיש בתוכן עוד, אבל זה דבר שונה לגמרי. יצירות שכתובות לעוד בסגנון א־טונאלי אני לא מכיר".

האם היה לו קשה להפגיש בין שני העולמות? "לא במיוחד", הוא אומר, "מפני שאני לא באתי לעוד מתוך העוד, אלא באתי אליו מתוך העולם המוסיקלי שלי, שהוא יותר רחב מהעולם העודיסטי המסורתי המוגבל. יפה אבל מוגבל. למדתי קומפוזיציה אצל גדולי המלחינים. הקומפוזיציה המערבית המודרנית היא חלק מהשפה שלי. מובן שזה היה אתגר למצוא את הדרך הנכונה לגרום לעוד להתקרב לשפה הזאת. זה לא פשוט להשתחרר ולשחרר את העוד מהעולם שלו, מהשפה שלו.

"אני חייב לומר", מוסיף ג'ובראן, "שהקהל מקבל ואוהב את המוסיקה הזאת. קהל מזרחי סגור, שבא עם ציפיות ברורות לשמוע מוסיקה מסורתית, יתקשה לקבל אותה, אבל קהלים יותר פתוחים מגיבים אליה נהדר. אני אומר את זה בלי צניעות מזויפת".
ויסאם ג'ובראן ‏(לא לבלבל עם נגן העוד בעל השם הזהה, שגדל במרחק כמה רחובות מביתו של ג'ובראן בנצרת וחבר ביחד עם שני אחיו בהרכב "טריו ג'ובראן"‏) הוא בנו של הכנר והמורה מוניר ג'ובראן. הוא מספר שבבית הוריו שמעו אום כלתום וקול המוסיקה. "לא היה סגנון אחד בבית שלנו, וזה חלק מהזהות שלי. תוסיף לזה את החברה המגוונת והקונטרסטית שבה גדלתי: בית נוצרי בירושה ואתאיסטי במחשבה, בתוך חברה מוסלמית, בתוך מדינה יהודית.

"פעם כתבתי שמדינת ישראל זאת גלות ולא ארץ מולדת. אני חושב שאין אינטלקטואל אחד במדינה הזאת שלא מרגיש זר. לאמנות זה טוב. רוב יצירות המופת נכתבו בתנאים של גלות, או במובן הגיאוגרפי או במובן הפסיכולוגי־פילוסופי־תרבותי. הקונטרסטים שיש בתוך המציאות הישראלית מייצרים מצב שדומה למצב של גלות, ומבחינה אמנותית המצב הזה פותח. זה כמו ראי שמשקף לך את עצמך בצורה שאתה בדרך כלל לא רואה".

ג'ובראן אומר שהוא לא יודע איך בדיוק הזהות המורכבת הזאת מתבטאת במוסיקה שלו, "אבל אין לי ספק שיש לה ביטוי, והביטוי הזה הוא לא קולאז' של זהויות אלא לפעמים עימות בין זהויות. זאת לא שייכות, אלא אנטי שייכות. להיות שייך למשהו קבוע זאת אומרת שיש לי זהות שירשתי אותה והיא מכתיבה לי מה נכון ומה לא נכון. הזהות שאני מדבר עליה היא זהות משתנה. אני שייך לכל דבר שלא שייך. זאת זהות שיוצרת את עצמה. בשבילי זה המקום הכי חופשי, הכי יצירתי והכי נושם במציאות שלנו".

ג'ובראן, יליד 1970, נסע ב–1989 ללמוד קומפוזיציה וניצוח בברית המועצות. הוא נסע למוסקבה כדי ללמוד אצל המלחין אלפרד שניטקה, "אבל שניטקה חלה והפסיק ללמד בקונסרבטוריון", מספר ג'ובראן, "אז למדתי אצל מורה אחר, ובאופן פרטי, כמעט סודי, למדתי גם אצל שניטקה. לא היה מקובל ללמוד אצל שני מורים".

ב–1994 הוא עבר ממוסקבה לברלין ולמד בין השאר אצל ג'רג' ליגטי. המוסיקה שהלחין באותה תקופה היתה לדבריו "מנותקת לחלוטין מהמוסיקה הערבית. הרגשתי חלק ממשפחת המלחינים האירופים, הייתי לגמרי בתוך העולם הזה".

אבל ב–1995 הוא פגש את נגן העוד העיראקי נאסיר שמע, וכששמע הקשיב לאחת היצירות של ג'ובראן הוא שאל אותו מדוע בעצם הוא לא כותב לעוד. "אחרי ששמעתי איך נאסיר מנגן", אומר ג'ובראן, "אמרתי 'ואללה, העוד זה כלי שאפשר לעשות אתו הרבה. זה עדיין כלי בתול, אם אפשר לומר כך. לא התעסקו אתו במובן הקומפוזיטורי".

המוסיקה שנבעה מתוך ההבנה החדשה הזאת הכעיסה אנשים בתוך העולם המסורתי של המוסיקה הערבית. "היו אנשים שאמרו 'מה זה, אתה הורס את העוד'", אומר ג'ובראן, "אבל אני לא זוכר ששמעתי דעות משכנעות". מהעולם של הקומפוזיציה המערבית הוא לא שמע הסתייגויות. "להיפך, מאוד כיבדו את מה שעשיתי", הוא אומר.

ב–1999 ג'ובראן השתתף במחנה המוסיקלי הראשון של תזמורת דיוואן מזרח־מערב, שייסדו דניאל ברנבוים ואדוארד סעיד ואיחדה מוסיקאים מישראל וממדינות ערביות. "זה היה מחנה חשוב ומרתק, אבל הבנתי שהקונספט של התזמורת בעייתי. הוא תפור על ברנבוים, אבל חסר בו משהו", אומר ג'ובראן. "מפגש ערבי־ישראלי לא צריך להתקיים בתנאים סטריליים ומנוטרלים. הוא לא צריך להתקיים בויימאר אלא בארץ, ולמרות שיש ערך לכך שיהודים וערבים נפגשים ומנגנים בטהובן ושומאן, חשבתי לעצמי: האם זה הצליל שמפגש כזה צריך לייצר? לא, המפגש בין יהודים וערבים אמור להוליד סאונד אחר".

הרצון לייצר את הצליל הנכון של מפגש יהודי־ערבי הוליד את תזמורת הנוער המוסיקלי היהודי־ערבי, שג'ובראן הקים ב–2002. "לא באתי עם פרטיטורות כתובות", הוא אומר. "נתתי למפגש לנשום ולהתבטא והקשבתי לו. רק אחר כך נכתבו היצירות".

ב–2008 הוא התפטר מהניהול המוסיקלי של התזמורת בשל "עימות קונספטואלי עם הנהלת התזמורת". בשנים האחרונות הוא כתב מוסיקה לשני סרטים של הבמאי תאופיק אבו ואיל, "עטאש" ו"תנאתור", חיבר יצירות להרכבים שונים, מופיע כנגן עוד ומלמד.

בתחילת 2009 שמו עלה לכותרות לרגע אחד אחרי שסירב להופיע בטקס ההשבעה של הנשיא אובמה. "אם היו מתקשרים ואומרים 'תשמע, אתה מוסיקאי טוב, יש לך אמירה שלך, שפה שלך, לכבוד יהיה לנו שתנגן באירוע כזה', הייתי שוקל בחיוב ללכת", מסביר ג'ובראן. "אבל ההזמנה הזאת באה בזמן המלחמה בעזה ‏(מבצע עופרת יצוקה‏), ארבעה ימים בלבד לפני האירוע, ובתנאי שאני אופיע עם מוסיקאי יהודי, דוד ד'אור. אני אוהב את ד'אור כאדם וכמוסיקאי, אבל מה זה הדבר הזה? מה פתאום בוער לכם שפלסטיני ויהודי ינגנו במקום כזה? מה הקטע בכלל? התייפייפות? זה פוגע בך ברמה האישית־מקצועית. לא מחפשים אותך, אלא צריכים ערבי שישחק את התפקיד הזה. 'תראו איזה יופי של מדינה - ערבי ויהודי ביחד... ההקשר היה חוצפני. הם רצו להשתמש בי, ולא רציתי להיות עוד מירה עזר ‏(הוא מתכוון למירה עווד‏), עם כל הכבוד לה ברמה המקצועית".

 

מאררט ועד כרתים

פסטיבל העוד ה–13 ייפתח ביום חמישי, יימשך עד ה–17 בנובמבר ויכלול 11 מופעים. הפסטיבל, בניהולו האמנותי של אפי בניה, ייפתח במופע "הלב, הרוח והנשמה", מחווה למשורר אברהם אבן עזרא בהשתתפות להקת "המדרגות" שתארח את אהוד בנאי, שלומי שבן, שאנן סטריט, ליאור אלמליח ואלברט עמר.
אתי אנקרי תעלה את המופע "ממה זהירה", שבו תחזור אל השירים ששמעה בילדותה מפיה של סבתה. במופע "ארבעת הגדולים" תנגן התזמורת למוסיקה ערבית מנצרת משיריהם של מוחמד עבד אל והאב, פריד אל אטרש, לילה מוראד ואסמהאן. הזמרת הארמנית אנה מאיליאן תככב במופע "בין קווקז לאררט" שיציג את המוסיקה הארמנית המסורתית והמודרנית. אילנה אליה תעלה את המופע "שירת נשים" ובו שירת נשים כורדית לצד שירים של דליה רביקוביץ' ויונה וולך.
המופע "ואהבת" של יאיר דלאל ינוע בין פיוטים ושירי מדבר לבין גרסה לשיר של ג'ון לנון. האנסמבל היהודי־ערבי של התזמורת הפילהרמונית יבצע את יצירתו של רונן שפירא "אנדרומדה מקומית - מסע בכביש 6".
הטריו הפולני "קרוקה" והגיטריסט אמיר־ג'ון חדד ישלבו מוסיקה מזרח־אירופית ופלמנקו. הגיטריסט הנצרתי מישל שג'ראווי ינגן עם ההרכב שלו קטעים מתוך האלבום "ערבופ", שילוב של מוסיקה ערבית וביבופ. רוס דאלי, נגן הלירה האירי־יווני, ינגן עם להקתו מוסיקה מהאי כרתים.
מופעי הפסטיבל יתקיימו בשלושה מוקדים בירושלים: תיאטרון ירושלים, בית הקונפדרציה ובית שמואל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו