שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המהפכה המינית של "אירוסמית"

אחרי שתיקה של שמונה שנים, "אירוסמית" חוזרים באלבום חדש, וקוראים לכולנו לעשות יותר סקס

האדלי פרימן
גרדיאן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
האדלי פרימן
גרדיאן

"מה שחסר בעולם", מכריז סטיבן טיילר, סולן להקת "אירוסמית" והתשובה האנושית לשאלה איך היה יכול להיראות ילד של מיק ג'אגר וקרלי סיימון, "הוא שאנשים לא מזדיינים מספיק".

הוא נשען לאחור בכיסאו, מניח לרושם שעושה הצהרתו לחלחל, ומרחיק את רגליו העטויות ג'ינס זו מזו בפישוק קל שבקלים. בצד האחר של חדר המלון בלוס אנג'לס, ג'ו פרי, עמיתו הוותיק ללהקה ו"התאום הרעיל" שלו ‏(כפי שכינתה אותם התקשורת בשל השימוש הקיצוני שלהם בסמים‏), מהנהן בראשו הנהון קל שבקלים לשמע התרופה שמציע חברו לתחלואי העולם. "אני לא מדבר רק על זיונים - אני מדבר על אהבה ועל תשוקה פרועה. העולם לא עושה מספיק אהבה", ממשיך טיילר. הוא משמיע את ההצהרה הזאת בערך חמש דקות אחרי שנפגשנו.

"אירוסמית". אחת הלהקות האמריקאיות המצליחות בכל הזמניםצילום: אי-פי

משפט פתיחה שכזה לא יפתיע את מי שבקי ולו במעט בקטלוג השירים של "אירוסמית". "'אירוסמית' היתה כולה סקס", כותב טיילר בספרו האוטוביוגרפי, המפורש ומכמיר הלב בפיזור הדעת שלו, "?Does the Noise in My Head Bother You" ‏(הרעש בראש שלי מפריע לך?‏) מ–2011, ולא יהיו רבים שירצו לחלוק על כך. בשנות ה–70 וה–80 לפחות - לפני שהחלה להנפיק בלדות על אהבה נכזבת מלוות בנפנוף אגרופים בשנות ה–90 - "אירוסמית" התקשרה לסקס לא פחות מאשר לשימוש בסמים ולוויכוחים פנימיים. באחד הקליפים הידועים ביותר של הלהקה, "Love in the Elevator", למשל, טיילר אמנם לבוש כמו צ'רלס השני מלך אנגליה, אך כשהוא נכנס לחנות כלבו, נשים מציעות לו מין אוראלי במעלית.

"זה קרה באמת!" נובח טיילר וקופץ בכיסאו. "אני ואיזו בחורה היינו במעלית והתחלנו לעשות את זה ברצינות, ואת יודעת, עובר נצח מהקומה העליונה לתחתונה, אבל פתאום הדלתות נפתחו בלובי וראינו מולנו המון אנשים - לא ילדים, אבל בכל זאת, אנשים. הרגשתי, 'לעזאזל!"

טיילר מפגין מאז ומתמיד חיבה יוצאת דופן לסמים, לאלכוהול ולסקס, ובימים אלה מותר לו לעסוק רק באחד מהשלושה. בספרו הוא גובר על נעמי וולף בשירי ההלל שהוא שר לנפלאות איבר מסוים בגוף האשה, ובסיכום דבריו הנרגשים מכתיר אותו בתואר "הגביע הקדוש".

"אני בהחלט אומר את זה!" הוא אומר נחרצות, ומוסיף שהאיבר המדובר הוא "כוח מניע ליצירה". אני מהדקת מעט את רגלי המשולבות זו לזו ושומרת את היצירתיות שלי לעצמי בלבד.

עטיפת האלבום

"המון" אנשים, לדברי טיילר, ניגשים אליו מדי יום ומודים לו על שעשה מוסיקה שסייעה להם לבלות במיטה. כמה מהאנשים האלה מפתיעים במיוחד. "ישבתי לפני כמה זמן ליד שולחן בטקס חלוקת הפרסים במרכז קנדי, ולידי ישבה אשת הנשיא, מה שמה?" שואל טיילר.

מישל אובמה.

"לא".

לורה בוש?

"תמשיכי", הוא אומר, מחווה בידו לאחור מעל שערו המנופח.

הילרי קלינטון?

"תודה! הלכתי לשירותים ונתקלתי בכל שחקן אפשרי, בכל רמטכ"ל ובננסי פלוסי, וכולם אמרו לי, 'אתה כתבת את השירים שאני הזדיינתי והתמזמזתי לצליליהם'. זה היה מטורף'".

רגע, אני אומרת, ומתקשה לעכל את התמונה של מנהיגת בית הנבחרים האמריקאי לשעבר עושה את זה לצלילי "מאמא קין"; ננסי פלוסי אמרה לך את זה?

"אני לא רוצה להגיד את זה לציטוט", הוא אומר בפרץ זהירות מאוחר. "היא עדיין מנהיגת בית הנבחרים?"

לא.

"אה, היא כבר לא שם? טוב, אז כן, לכי על זה! הייתי המום לגמרי, אבל זה היה נורא מתוק".

טיילר חושד שגם קלינטון יכולה לספר כמה אנקדוטות משעשעות שקשורות ל"אירוסמית': "אתה מסתכל בה ואתה אומר, בן אדם, היא אחת משלנו!"

שד הצרחות

טיילר, בן 64, התחתן והתגרש פעמיים: "מה גורם לגבר ואשה שמרגישים שהם אחים לנפש להיפרד בגלל משהו טיפשי כמו סקס?" הוא שואל בספרו. הטיעון הזה לא עבד אצלו: לפחות באחד המקרים הוא התגרש בעקבות הודאתו שבגד. יש לו ארבעה ילדים, ובהם השחקנית ליב טיילר, וכיום יש לו קשר ארוך עם בת זוג שנשמע שהיא בחורה לעניין.

האלבום החדש והכיפי מאוד, האופייני מאוד ל"אירוסמית", "Music From Another Dimension!" ‏(מוסיקה מממד אחר!‏), הראשון זה שמונה שנים, כולל שיר אחד המהלל סגנון חיים מלא און בנוסח "אהבה שלוש פעמים ביום". שיר אחר נקרא "Lover Alot" ‏. רוב השירים כוללים את המלה "אהבה" בשמם.

"קראתי את מלות השירים בחדר, וחשבתי לעצמי, יש פה הרבה אהבה. התביישתי לרגע, וחשבתי, אנחנו צריכים להיות יותר רלוונטיים מבחינה חברתית!" טיילר אומר, ואני מדמיינת מהפך של "אירוסמית" בשלב מאוחר בקריירה, לכיוון הסגנון של ברוס ספרינגסטין.

"בולשיט", מתערב פרי מתחת לכובעו השחור והגדול.

קשה לדמיין מה היה עושה טיילר בחיים לולא צלחה דרכו המוסיקלית. בפגישה פנים אל פנים הוא נראה פחות מוזר מאשר בטלוויזיה: הפה אמנם מושך את תשומת הלב, אך נראה פחות בולט לעין בגודלו כשרואים אותו כחלק מכל החבילה. אבל הוא עדיין יוצא דופן במראהו. גופו בימים אלה גמיש ומוצק, ולא רזה וקשיח, והוא מפתל אותו לכל מיני כיוונים לא סבירים בזמן שהוא ממשיך בדיבורו המשעשע, שמפעם לפעם נשמע כאילו נלקח מתוך "ספיינל טאפ".

"לפני כמה ימים דיברתי עם מיק פליטווד על בתי מלון, כן? אני אוהב לגור במלון! אני אוהב את החדר הקטן, את העובדה שהשירותים קרובים. סטיבי ניקס מרגישה כמוני - כל פעם שהיא קונה בית, הוא ענקי, אבל היא משתמשת רק בחדר אחד. אנחנו מתים על בתי מלון", הוא מסכם. מפעם לפעם, וללא התרעה, טיילר פוצח בשיר בקולו המוכר, אחד מכלי הנגינה הייחודיים במוסיקה האמריקאית, שמסוגל לבצע שירי רוק קורעי־מיתרי־קול ‏("Walk This Way", "Janie Got a Gun"‏), בלוז ‏("Dream On", "Sweet Emotion"‏) ובלדות ‏("Don't Wanna Miss a Thing", "Crazy"‏).

"הרופאים אומרים לי כל הזמן שאני הורס את הקול, אבל הוא רק הולך ומתחזק", הוא אומר בגאווה.

האם יש לו איזה תכסיס להגן בעזרתו על הסאונד שזיכה אותו בכינוי "שד הצרחות"? "הממ. אני מכחכח בגרון".

פרי, שמרגיע לראות שהוא עדיין גבר מושך מאוד, יושב כמעט ללא תנועה, עיניו מושפלות. הוא לבוש שחור כמעט מכף רגל עד ראש, לצווארו שרשרות כסף. הוא נע בין תשובות לקוניות לפטפטנות, מרצינות לשעשוע עוקצני מחולשותיו של העולם. שערם של שני הגברים מעוצב בדיוק באותו סגנון: שפע של שיער כהה, ופס בהיר בחלק הקדמי של הראש. אם לא מביאים בחשבון את פרקי הזמן שבהם אחד מהם, זה או אחר, עזב את הלהקה לכאורה או למעשה, הם מנגנים יחד יותר מ–40 שנה.

"אנחנו שנינו כבר כל כך הרבה זמן יחד, כבר נחתנו בכל נמל", מהגג פרי בקול חדגוני. "כן! הנמל המנטלי!" מצטרף טיילר בהתלהבות. פרי מחליט להעלים עין מהמסקנה הלא מתחייבת.

תאומים סיאמיים

למרות התפוקה הלא אחידה באיכותה, ואף שרק אחד מלהיטיהם כבש את טבלת המכירות של בילבורד ‏("I Don't Wanna Miss a Thing", שהם בעצם לא כתבו‏), "אירוסמית" היא אחת מלהקות הרוק האמריקאיות המצליחות ביותר בכל הזמנים. אחד הגורמים לכך הוא כמובן אריכות החיים של הלהקה. כשחושבים כמה מדהימה העובדה ששניהם עדיין חיים כיום, לא כל שכן עדיין מנגנים יחד, פרי וטיילר מרגישים שיש בזה מעורבות של כוח עליון, ואפשר להבין אותם.

"כשמישהו בא אלי ואומר: 'הזיון הראשון שלי היה בזכותכם', זה החלק המצחיק. אבל כשמישהו אומר, 'נגמלתי מאלכוהול בזכותכם', אז אתה מבין שבגלל זה אלוהים אמר: 'אתם שניכם צריכים להישאר יחד, אתם שניכם צריכים להישאר יחד'", אומר פרי.
"מלאכים שומרים? נראה לך?" יורה טיילר תשובה לשאלה שאף אחד לא שאל. הוא ממשיך ומציין את כל הראיות הזמינות לכך ש"המלאך השומר שלי - אני קורא לו אלוהים" שומר עליו לאורך כל הדרך, החל ב"מנת יתר - בטח! קוקאין, תאונות דרכים", וכלה בעובדה שהוא לא התעוור כשנהג לירות ברובה האוויר שלו אל קיר האסם כשהיה בן שבע. "זה לא קרה אף פעם!"

אחרי אין ספור אשפוזים במרפאות גמילה שני הגברים נקיים כיום, ובעיות הבריאות היחידות המטרידות אותם הן פיסיות. את רגליו של טיילר קשה לתאר: זוויות חדות של עצמות בולטות במקומות לא צפויים, אצבעות רגליו מפותלות זו על גבי זו במעוקם, והוא סובל מכאבים כמעט ללא הפסקה, והכל מפני שכל חייו הלך במגפיים הדוקים על עקב. לפרי יש ברך אחת מטיטניום, שריד לנפילה אומללה על הבמה.

"תשמעי", הוא מושך בכתפיו. "זה קורה".

פרי וטיילר נפגשו בקיץ 1970, כשהגיטריסט המתחיל בן התשע־עשרה נסע לבית הוריו של טיילר בניו המפשייר כדי להזמין את בנם לראות אותו מופיע עם להקתו באותו ערב. "כשששמעתי את פרי מנגן פשוט עמד לי הזין", כותב טיילר, שנולד בשם סטיבן טייריציו, בספרו, ומדלג ללא שהות לאנלוגיה שקשורה להלן קלר. "כל חיי חיפשתי את התאום הסיאמי שלי... רציתי שיהיה לי שותף, כמו מיק וקית", הוא כותב.

טיילר מסכים שיש בחייו שלוש אהבות גדולות: מוסיקה, נשים ופרי, ולאו דווקא בסדר הזה. שני הגברים בולטים במזגם השונה, אחד חם והאחר קר, וטיילר נוטה לסבול ממחלת אל־אס־די, כפי שהוא אומר, "- Lead Singer Disease מחלת הזמר הסולן". בעיות התנהגות שונות מצד שניהם, שהוחרפו בשל השימוש המסיבי שלהם בסמים, הובילו לסכסוכים בין השניים. פרי עזב את הלהקה בשנים 1979–1984, ואילו ב-2009 הודיע שהלהקה מחפשת זמר חדש, דבר שנודע לטיילר בהפתעה. "התקשורת הוציאה את זה מפרופורציות", מתעקש פרי.

"בחייך, עדיין מרגיז אותך שאני מופיע בשער של מגזין ואתה לא", מתפרץ טיילר.
"זה לא מרגיז אותי. זה אולי מעצבן אותי קצת", עונה פרי.

"טוב, אז זה מעצבן אותך", אומר טיילר ומגלגל עיניים לתקרה.

אחת ההתפתחויות האחרונות שבהחלט הרגיזה את פרי היתה כשטיילר הסכים ב–2010 לשמש שופט בתוכנית "אמריקן איידול" מבלי לספר על כך לחבריו ללהקה.

"למה אני צריך לספר לכם? ארבעה חודשים קודם לכן אמרתם לאנשים שאתם הולכים לקחת זמר חדש", אומר טיילר, והעלבון עדיין קצת ניכר בקולו.

כשפרי צפה ב"אמריקן איידול", שבה חברו ללהקה היה כצפוי כוכב מבולבל ומהנה, כעסו שכך: "נזכרתי שגם אני הופעתי בתוכנית הזאת - ודווקא עם קייטי פרי, מכל האנשים. ופשוט שכחתי מזה".

"חבל שלא אמרתי לך את זה בזמנו!" מתפרץ טיילר.

"חה חה חה", מצחקק פרי בניצחון. טיילר נאנח, מובס שוב בידי התאום הסיאמי שלו. בסופו של דבר, נדמה, הקשר ביניהם נסמך על קבלה וכבוד: טיילר מפגין יחס של אחווה מעורב ביראה ובקנאה כלפי פרי ‏("ג'ו פאקינג פרי"‏), ואילו פרי אומר בהשלמה, "אם הוא לא היה כמו שהוא, הוא לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה".

שניהם כיום סבים לנכדים, וטיילר זורח כשהוא מדבר על נכדו, מיילו, בנה של ליב טיילר. הוא מספר שמיילו אוהב לבקר בביתו של סבא סטיבן בבוסטון: יש שם בריכה עם מגלשה, מנהרות סודיות מחברות בין החדרים, ומתברר שגם עצים צומחים בתוך הבית.
הסיפור מעורר את המחשבה המפתיעה שאולי כוכבי רוק הם לא תמיד הורים מוצלחים, אבל הם סבים נהדרים, פשוט משום שההתפתחות הרגשית המעוכבת שלהם הופכת אותם לחברים נהדרים למשחק. מה חושב טיילר על התיאוריה הזאת - האם העובדה שהוא כוכב רוק גרמה לו לשמור על נעוריו? הוא מחזיר לי מבט ריק, המום מעצם השאלה, ומחליף את תנוחתו, רגלו הפגומה מתנופפת באוויר: "את צוחקת? בטח! תראי אותי!"

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ