שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

30 שנה ל"בציר טוב"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

“לא יכולתי לעשות כלום” הוא לא רק שמו של אחד השירים הכי יפים שהמוסיקה הישראלית הוציאה מתוכה ב–30 השנים האחרונות. “לא יכולתי לעשות כלום” זאת גם התחושה שמקננת בתודעה ובגוף לכל אורך ההאזנה לאלבום “בציר טוב”. תחושה עוכרת שלווה, ולפעמים ממש מערערת, של חוסר אונים, של עמידה משותקת מול אלימות מוחלטת ונטולת פשר, שפעם לובשת את דמותם של הילדים שרודפים אחרי יונתן וכורתים את ראשו בענף גלדיולה, ופעם אחרת מתגלמת ב”מפלצת גורילה שחורה ורעה כשכחה” שמולכת בסיום השיר “מפלצת האיילה”.

יונה וולך משליכה את המאזין אל תוך תמונות הסיוט האלה ושוללת ממנו את היכולת לפעול בתוכן. כל מה שהוא יכול לעשות זה לעמוד שם כמו ילד קטן עם סינור לצוואר ולחזור על השאלה בזמן שג’וליאן הוורוד טווה מסביבו נייר צלופן בסרט אדום.

אילן וירצברג, ירמי קפלן, דנה עדיני וערן צור. אגרסיבי מדיצילום: דודו בכר

כשהקשבתי ל”בציר טוב” בבית, לפני מופע המחווה לאלבום שהיה שיאו של פסטיבל הפסנתר שהסתיים אתמול, הרגשתי את הסרט האדום של ג’וליאן הוורוד ‏(ושל אילן וירצברג ושמעון גלבץ, שתירגמו את מלותיה של וולך לפיוט מוסיקלי‏) נטווה מסביבי ומטיל עלי את הכישוף הזוחל של חוסר האונים. מה שמוכיח ‏(כאילו שלא ידענו‏) ש”בציר טוב” הוא אלבום אדיר, שלא איבד שום דבר מקסמו האפל ב–30 השנים שעברו מאז שראה אור. הדם עדיין טרי, וכך גם הדבש.

אבל מה בנוגע למופע המחווה לאלבום, שהתקיים במלאת 30 שנה לצאתו? האם גם הוא יצליח לחולל חוויה אמנותית ונפשית עזה, או שהוא יסתפק בהעמדה של אירוע תרבותי מושקע ואיכותי שאין בו תוספת מפעימה של ממד רוחני? להרגשתי, היתה זו האפשרות השנייה, המוגבלת יותר, שהתממשה על הבמה של סוזן דלל ביום שישי בלילה. אותם שירים, אבל בלי הקורים הפתלתולים שמובילים אל הפינות הנסתרות של הנפש.

אולי זהו טבעם של מופעי מחווה לאלבומי מופת ישנים, שבהגדרתם מנסים לשחזר את הבלתי ניתן לשחזור, אבל במקרה הזה נדמה שגם ההרכב שנשלח למשימה לא היה אופטימלי. לצד וירצברג, שהיה תענוג לראות אותו מופגז באהבת הקהל, הופיעו ערן צור, ירמי קפלן, דניאל סלומון, דנה עדיני והאורגניסט עדי דגני. כולם מוכשרים, כולם רוחשים אהבה גדולה לאלבום נשוא המחווה, כולם השקיעו את נשמתם בפרויקט, וההחלטה שהם לא רק ישירו אלא גם ישמשו כנגנים במשך כל הערב ‏(להבדיל מהשטאנץ הקבוע של מופעי המחווה, שבו יש להקה קבועה וזמרים מתחלפים‏) היתה מרעננת וטובה. ובכל זאת, הם לא הצליחו להתקרב ולהתחבר אל התדר החד־פעמי של “בציר טוב”.

הסולו היחיד של קפלן היה דווקא “כשבאתי לקחת אותה מהעננים”, שיר שלחלוטין לא מתאים לו. עדיני היתה קולית מדי ונראתה כמי שבוחרת לא להתמסר ולא להיחשף. גם סלומון נותר במשבצת צדדית למדי, אף על פי שהקול הגבוה שלו ‏(שנוסף לו חספוס קל‏) מתאים להוויית הבציר. צור, שהוא כידוע “וולכיסט” מדופלם, היה בחירה מתבקשת, אבל הנוכחות שלו היתה אגרסיבית מדי. במקום לנצל את ההקשר הוולכי ולאפשר לזהות שלו לנזול אל מחוץ לקווי המתאר המוכרים שלה, הוא דווקא הדגיש את הפרסונה הערן־צורית. וירצברג המופנם לא נולד להנהיג מופעים מתוקשרים, אבל הוא ניווט את ההופעה ביד בוטחת למדי, וגם שר וניגן היטב. ההסתייגות היחידה ביחס אליו נוגעת לסולו הגיטרה ב”לא יכולתי לעשות כלום”, שהיה בומבסטי מדי.

אז הביצועים לשירי “בציר טוב” לא הצליחו להתרומם על פי רוב, ובכל זאת החלק השני של ההופעה היה מוצלח מאוד. ההרכב ביצע בו בעיקר שירים של וולך־וירצברג־גלבץ שלא נכללו ב”בציר טוב”, והביצועים האלה היו מוצלחים בהרבה מביצועי הבציר. סלומון שר מצוין את “אדם צובר זיכרונות”; עדיני השילה את השריון שלה ושרה נהדר את “גורם לי”, לחן חדש של גלבץ למלים של וולך; צור התענג על “תותים” שלו, והמאזין התענג יחד אתו; “זה לא זה” דהר בתנופה ‏(וכך גם “שיר קדמשנתי”, שהיה הטוב בביצועי “בציר טוב”‏); ווירצברג הפליא לבצע את “אבי ואמי יצאו לציד”, לחן מעולה לשיר של וולך שהיה אמור להיכנס ל”בציר טוב” אבל מצא בסופו של דבר את דרכו אל האלבום “בזמן אמת” שוירצברג הוציא לפני שלוש שנים.

לאוהבי “בציר טוב” שלא היו בהופעה בפסטיבל כדאי מאוד לחפש את השיר הזה, ובכלל מומלץ להם להקשיב לאלבומים היפים שוירצברג מוציא בשנים האחרונות. גם אם העולם לא ממש שם לב, זה עדיין אצלו בידיים.

סקסי במידה

פסטיבל הפסנתר כיוון השנה זרקור אל כמה מוסיקאים שהוציאו זה לא כבר, או עומדים להוציא, את אלבומי הבכורה שלהם. עידוד היצירה הצעירה הוא אחד התפקידים החשובים של הפסטיבל, והוא ממלא אותו היטב. המוסיקאים מצדם נדרשים להיות במיטבם ולנצל את הבמה היוקרתית שהועמדה לרשותם כדי להציע לקהל הצעה מוסיקלית רעננה, מעניינת, מפתיעה וכובשת. זה לא קרה בהופעות של סיון טלמור וספי אפרתי.

סיון טלמור. השירים לא חדרו לעומקצילום: תומר אפלבאום

טלמור היתה אחת המשתתפות הבולטות בעונה הראשונה של “דה וויס”. היא התבלטה שם כזמרת טובה, אינטליגנטית ובעלת אישיות משלה. כל התכונות האלה זכו לייצוג גם בהופעה שלה בפסטיבל, שהיתה מעין הצהרת כוונות לקראת אלבום בכורה שייצא בקרוב, אבל הן היו שם במינון זהיר מדי, בעיקר מרכיב האישיות העצמאית.

לנוכח החיבוק החם שטלמור קיבלה מהקהל די ברור שאני נמצא בדעת מיעוט, אבל זאת היתה הופעה חמודה יותר מאשר הופעה טובה. הלהקה הפיקה צליל אסתטי אך לא מקורי במיוחד, והשירים, ככל שאפשר להתרשם מהאזנה אחת, היו מקסימים אך לא חדרו לעומק. רגישים במידה, כואבים במידה, סקסיים במידה, משעשעים במידה, חושפניים במידה.

היו גם הופעות אורח של רן דנקר, שהיה סולידי מאוד, ושל יוני בלוך, שהיה בלתי סולידי על גבול הג’ים קארי. הביצוע המשולש ל”נוף אחר” של בלוך, שבו טלמור נדרשה כביכול לבחור בין “החתיך” לבין “הרגיש” ‏(נחשו מי היה מי‏), היה crowd pleaser מתקתק, צפוי וקצת מעיק.

בשיר האחרון טלמור חתכה למקום שונה לגמרי. השיר, שנקרא ‏(אני חושב‏) “לא לפספס דבר”, היה הרהור קיומי על הרצון לחיות את החיים במלואם. הוא התחיל נהדר, אבל אז טלמור התחילה לרדת לפרטים שמרכיבים בעיניה את החיים במלואם ‏(להישרף פעם אחת באהבה, לבלות לילה אחד בתחנת משטרה, לצפות בכוכבים מהמדבר, וכן הלאה‏), ומה שקרה לנוכח ריבוי הקלישאות היה שבמקום לחשוב על החיים שלי ועל מה שהחמצתי, חשבתי על טורי “30 דברים לעשות עד גיל 30” של יאיר לפיד.

ההופעה של ספי אפרתי, שהתקיימה בערב הראשון של הפסטיבל, עשתה סימנים של תענוג בטוח. אפרתי הוציא לאחרונה אלבום בכורה יפה מאוד, “להתעורר בארץ אחרת”, שבו הוא עשה בצורה מרשימה את המעבר ממשבצת הבסיסט ‏(שבה הוא מבלה את עיקר זמנו כמוסיקאי מקצועי‏) אל משבצת הזמר וכותב השירים. ההופעה בפסטיבל הפסנתר היתה אמורה לחגוג את ההישג הזה. כל מה שנדרש היה להעביר את השירים ‏(מבוססי הפסנתר ממילא‏) אל הבמה באותה מתכונת, בלי חידושים ובלי הפתעות.

אבל אפרתי לא היה במיטבו. הוא נראה לחוץ וקפוץ. זה ניכר בבירור כשהוא דיבר ‏(למעשה, כמעט צעק‏) בין השירים והיה ציני שלא לצורך, אבל זה ניכר גם בשירה שלו, שלא הצליחה להיפתח ולהשתחרר. הלהקה של אפרתי ניגנה די טוב ‏(המתופף חגי שזינגר היה נהדר‏) אבל הצליל שלה היה פחות מסוגנן מאשר באלבום, ולצד כמה שירים שעבדו היו שירים אחרים שקרסו ‏(“דצמבר” למשל, שבו אפרתי קם מהפסנתר, עמד מול הקהל אבל הביט במשך כל השיר בלהקה‏).

אחרי “דצמבר” נראה היה שההופעה כולה עומדת להתקפל, אבל אז עלה לבמה האורח אייל אבן צור והחזיר את הרוח למפרשים. גם אבן צור הוא אנטי־כוכב, אבל בניגוד לאפרתי הוא יודע להביט לקהל בעיניים. ההרכב המחוזק שר שניים־שלושה שירים מתוך “לב 1”, האלבום האחרון והמצוין של אבן צור, וגם קאוור ל”הדלת” של פורטיס, שעם שתי גיטרות חשמליות בחזית היה ככל הנראה אחד הרגעים הכי רוקיסטיים בפסטיבל מאוד לא רוקיסטי.

התנופה שאבן צור הביא נשארה על הבמה גם כשהוא ירד, ואפרתי והלהקה ניצלו אותה כדי לנגן כמה גרסאות הגונות לשירים טובים מהאלבום. בסוף ההופעה אפרתי אמר לקהל “אתם הייתם מצוינים, אנחנו היינו בסדר”. מה שנכון.

הופעת המחווה לאלבום “בציר טוב” והופעות של סיון טלמור וספי אפרתי בפסטיבל הפסנתר. מרכז סוזן דלל, 9.11–7

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ