בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפופ האופנתי של "The Hybrid Lavas"

מה קורה כשאושיית אופנה ובמאי קליפים אקסצנטרי וצבעוני חובר למוסיקאי? נמרוד פלד, שהקים את הצמד "The Hybrid Lavas" עם המוסיקאי ריקו מונטנה, שמח שכבר לא משווים אותו לליידי גאגא

9תגובות

זה עכשיו או לעולם לא, חשב לעצמו נמרוד פלד, אושיית אופנה, במאי קליפים אקסצנטרי וצבעוני, ופתח בקריירה מוסיקלית תחת השם "Hybrid Lava". זה היה לפני כארבע שנים, אחרי שאביו מת. לימים "הייבריד לאבה" התפתח לצמד אלקטרוP־אנק חדש ומסקרן ושמו "The Hybrid Lavas", שבו חבר גם הביט־מייקר והמפיק האלקטרוני ריקו מונטנה ‏(אורי צידון, 27‏), לשעבר מתופף בלהקות Pאנק ‏("תחת לחץ"‏), והיום יוצר שמושפע בעיקר ממוסיקה אלקטרונית שמקורה בצרפת.

פלד, בן 36, החל את דרכו המקצועית בתוכנית הריאליטי "הדוגמניות" ששודרה בערוץ 10. "עברתי לתל אביב בערך בגיל עשרים, אחרי שהתעסקתי קצת במחול. הייתי עושה לדוגמניות שיעורי הליכה על מסלול".

ינאי יחיאל

קודם שהתחבר עם מונטנה החל ליצור מוסיקה יחד עם האנשים שהיו קרובים אליו באותה תקופה. "היה זה אז ברונו גרייף מלהקת 'טרי פויזן'. שיתוף פעולה שחצי צלח", הוא מודה, "בעיקר כי הוא היה עסוק מאוד עם הלהקה שלו". הפרויקט תפס תפנית חדה והשתנה מאוד בגרסת הצמד "דה הייבריד לאבאס". מונטנה מספר ש"היה בכל ההופעות ובכל החזרות, עוד לפני שהצטרף לפלד", ופלד מוסיף שמאז החיבור בין השניים "פתאום זה מרגיש לי נכון. האי־פי שהוצאנו בשנה שעברה ‏ הוא כבר חצי הדרך לסאונד של הדברים שנוציא בקרוב", בשבועות הקרובים הם מתכננים להשיק סינגל וקליפ חדש וב–5 בדצמבר תתקיים הופעה שלהם במועדון רוטשילד 12 בתל אביב.

היצירה של הצמד "דה הייבריד לאבאס" שונה מאוד מפרויקט הסולו של פלד. לא רק מוסיקלית, אלא גם ויזואלית. "עם כל הטירוף של ההופעות הראשונות של 'הייבריד לאבה', ההופעות שלנו היום ממוקדות יותר במוסיקה ובתוכן", אומר פלד, "לא רק בוויזואליה ובטירוף שנוטה לשעמם אותי די מהר".

איזה טירוף מיצית?

"הייתי עושה דברים די דפוקים על הבמה" הוא מספר, "אם זה להיתלות הפוך מגרם מדרגות, לבלוע את המנורה שמתנדנדת מעלי, לרקוד סביב עמוד או סתם להעיף בירה על הקהל".

 

אתם מרגישים שהטירוף והוויזואליה על הבמה עמדה בדרך של היצירה להגיע אל המאזין?

מונטנה: "כן. זה משנה אם מתייחסים אליך כמוסיקאי או כבדרן או פרפורמר. הסיבה היחידה שלדעתי היום זה עובד בצורה מאוזנת יותר היא כי אני עומד בפינה שלי, שקוע כולי במוסיקה ורק מרים את הראש לפעמים לראות שנמרוד עדיין שם, בזמן שהוא, אלוהים יודע מה הוא עושה. בטבעיות שלו הוא גם פרפורמר פסיכי ואני באופן טבעי יותר בצד. לי לוקח יותר זמן להשתחרר".

היום פלד מעיד על עצמו שהוא מרגיש שלם יותר עם החומרים שהוא שר, ולכן מסביר כי התחפושת שעטה על עצמו בעבר, שכללה איפור לבן על הפנים, סטיילינג מקצועי ואביזרים שונים ומשונים, כבר אינה הכרחית בעבורו. "כן, זה קשור לביטחון העצמי שלי. עכשיו נמאס לי מזה וכל מה שאני רוצה זה שייהנו מהמוסיקה. לא מעניין אותי שיגידו לי היום 'וואו, איך הספקת להחליף תלבושת כל כך מהר בזמן ההופעה'".

השינוי הוויזואלי בין מה שהיה ב"הייבריד לאבה" לעומת מה שקורה היום על הבמה הוא גדול. "אם פעם הייתי חזק בקטע הזה של הבן־בת עם האלמנטים הנשיים, אך עם הגבריות שמתפרצת על הבמה, אז היום זה הולך ממש לכיוון ההתגוששות הגברית. מי שראו אותי אז, היום לא מבינים מי אלה שני האנשים המטונפים האלה שנראים קצת כמו רדנקס אמריקאים".

רק לא ג'ינס

הצמד הופיע כבר לא מעט פעמים, בעיקר בהופעות מחתרתיות, מבלי לפרסמן. רבות מהן התקיימו במועדון הטקסידרמי התל־אביבי. "היינו עושים הופעות בלי לספר לאף אחד, פרט לכמה חברים. הרעיון הוא לגדול מלמטה, מהאנדרגראונד", מסביר פלד ומונטנה מוסיף ש"בעצם, את החזרות שלנו היינו עושים בלייב, על הבמה מול אנשים, עולים לשעה של סדום ועמורה בזמן שכל המקום מפוצץ אנשים ואי אפשר לזוז".

בהופעות, פלד עולה לפעמים לבמה עם בנדנה על הפנים, לא מגולח ואת הזיעה שלו הוא מנגב עם דגל ארצות הברית. "עם כל הכבוד לזה שחשוב לי עכשיו יותר התוכן, עדיין קשה לי עם אמנים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית. אני בן אדם שמשתעמם מהר מאוד מוויזואליה וכל הזמן רוצה משהו חדש. כשאני חושב על זה, רוב הסיכויים שבעתיד הפרזנטציה שלנו כצמד תהיה שונה לגמרי".

נדמה שבישראל סטנדרט ההופעה החיצונית של מוסיקאים נמצא הרבה מתחת למה שקורה באירופה למשל. אצלנו לא מעט מוסיקאים עדיין מרשים לעצמם להתלבש בג'ינס וטי־שירט, כמו שלמה ארצי. פלד: "נכון, ואני אומר - תחליף חולצה גבר! תן כבוד למקום. אנשים באים ומתלבשים יפה, אז תתלבש גם אתה. ואם אתה מחליט לבוא לבוש מכוער - אז לפחות שיהיה מכוער בצורה קיצונית".

אף שהצמד פעיל כבר מעל לשנה, הם טרם פירסמו רשמית שום חומרים. "הכל נעשה על אש קטנה, בלי הרבה רעש של יחסי ציבור. עוד לא התאבדנו על זה".

נדמה שבז'אנר האלקטרו, התוכן והעומק די נעדרים ושהדגש הוא על הביט, על הריקוד, זוהי מוסיקה הדוניסטית שמכוונת ישירות לגוף. פלד מציין ש"הנטייה שלנו היא לחדש בעניין הזה". כלומר, הוא מעוניין, לצד כל הגליץ, הגלאמור והפאן שמזוהים עם האלקטרו והחיבור שלו עם הPאנק ‏(מה שמכונה אלקטרו־קלאש‏), להכניס קצת כובד ראש ביצירה. "האמת היא ששנינו מגיעים במקור מרוק", הוא אומר ואכן אפשר לשמוע במוסיקה אלמנטים של Pאנק ושל גלאם־רוק. נשמע שבגלגול הנוכחי של ההרכב כבר לא יהיה כל כך פשוט להשוות את פלד לליידי גאגא, כפי שנעשה בעבר.

פלד: "וואי, זה היה קשה".

למה?

"זה כבר לא הפופ של פעם. את הדברים הישנים חתכתי, מחקתי, זרקתי. אולי יום אחד אעלה אותם מן האוב. אבל זה לא בתכנון".

האי־פי שהצמד הוציא השנה באינטרנט נפתח בשיר סליזי למדי ושמו "Color It White", שמביע רצון עמוק לאבד שליטה, לאבד את זה לגמרי, להידפק טוטאלית ולאהוב את זה. לכך גם מרמז הקליפ של השיר, ובו מגלם את פלד ילד קטן עם שפם מצויר שמטייל בעולם מנוכר.

האם הרצון הזה של להתפוצץ על העולם, ללא מעצורים, מבלי לדאוג למה יהיה מחר מלווה אותך מילדות?

"לגמרי, לא רק בגלל האופי שלי, אלא גם בגלל המדינה והאופי הפוליטי, החברתי והמדיני כאן שמחלחל ליצירה. זאת תימה חוזרת אצלי, וכן אני יכול להגיד שכבר מאז שהייתי ילד הרגשתי את הדחף לעלות על הבמה ולהתפוצץ על העולם".

הוא מרגיש שבארץ הדברים מסודרים בתוך קופסאות, מקוטלגים; "זה רוק, זה פולק, זה אנ'לא יודע מה", הוא אומר. "אבל בחו"ל אנשים כן הצליחו להבין את הקטע. כשהופעתי בפסטיבל 'CMJ' לפני כשנתיים, באו אלי אנשים שקלטו את החיבור בין הדפיקות של גרייס ג'ונס עם הסאונד של דייוויד בואי והלוק של... בחו"ל יש הרבה יותר פתיחות לג'נדר בנדינג, לטשטוש לא רק של זהויות מיניות, אלא גם של ז'אנרים שונים. האוזן בחו"ל חד־משמעית פתוחה הרבה יותר".

באי־פי בחר פלד לשיר את "Everybody Knows" המופתי של לאונרד כהן ‏(בביצוע אפל ומרקיד‏), וקולו הנמוך אכן תואם את המשימה. אמנם באופן שונה מ־"Color It White", גם שיר זה מביע תחושות דומות של כאוס, של פריקת עול.

פלד: "זה בדיוק המקום שממנו יצאתי. יש משהו בטקסט הזה שמרגיש מאוד רלוונטי לסיר הלחץ שבו אנחנו חיים. לפעמים אני מרגיש כאילו שאני כתבתי את השיר".

ההרגשה הזאת שלך, שהשיר הזה כביכול נכתב על ידך ובהשראת המציאות המקומית פה, מסתדרת מאוד גם עם השיר שבא לפניו ושמו "Hybris". אף שהוא מושר באנגלית, כמו יתר השירים שלכם, הוא מרגיש מאוד ישראלי. בייחוד המשפט החוזר בפזמון שאומר בקול קודר ובלתי מתנצל "We need a war".

פלד: "נכון, נדמה שכאן אנחנו צריכים להילחם כל הזמן כדי להרגיש טוב, אנחנו צריכים להיות במיעוט כדי להרגיש טוב. ברור שזה שיר ציני. האמת היא שמלחיצים אותי האנשים שלוקחים אותו פשוטו כמשמעו".

אולי זה מסתדר עם דמות הרדנק האמריקאי שאימצת לבמה. זה שמתאים לו, לפחות על פי הסטריאוטיפ, לקחת את הדברים כפי שהם, מבלי לקלוט את הקריצה, את ההפוך על הפוך. להיות אלים ולאומני.

פלד: "לא חשבתי על זה קודם, אבל אני נוטה להסכים".

מאירה גוראי-רז

מחוץ לניילון

אין להסיק מכך שהמוסיקה של "ההייבריד לאבאס" רק כבדה או מלנכולית. פרט לכך שהיא בראש ובראשונה מרקידה וברובה לא יורדת מקצב מהיר של 120 bpm, הצמד גם מאלתר בין לבין קטעי מעבר ואפשר לשמוע אותם מבצעים חלקים משירי פופ קלילים דוגמת "Pump Up The Jam" ‏(להיט הניינטיז של "Technotronic"‏) או "Touch Me" ‏(של סמנתה פוקס‏).

מונטנה: "אף הופעה לא דומה להופעה אחרת והמוסיקה מנוגנת על ‏(תוכנת‏) אבלטון בלייב. אנחנו לא באים עם פלייבק. הבס־ליין של השיר או ה'רידים' שלו נשארים קבועים וכל השאר נזיל לגמרי".

פלד: "לדוגמה, השיר שפותח את ההופעה, 'Nylon', נוצר במקרה בהופעה במועדון הניילון ‏(שכבר נסגר מאז‏). ריקו, שחזר אז מחו"ל בטיסה שאיחרה, הגיע רק עשר דקות לפני תחילת ההופעה והתחיל לנגן איזה ביט מאולתר שפשוט העיף אותי. אמרתי לו שלא מעניין אותי כלום, שאנחנו הולכים לבצע את הדבר הזה בהופעה. היום אני חושב ש־'Nylon' הוא אחד הקטעים המוצלחים ביותר שלנו".

יש לכם גם שירים שהם לא באווירת סדום ועמורה? אולי אפילו, השם ישמור, איזו בלדה נוגה?

מונטנה: "יש בלדה שהיא אלקטרונית לגמרי, נטולת ביט. משהו חללי מאוד ובהשפעה צרפתית כבדה". פלד מוסיף ש"אם בעבר באמת היינו מאוד מבוססי bpm גבוה, בקטעים שאנו עומדים להוציא כבר אפשר לזהות בקלות את הזליגה למחוזות שונים של אלקטרוניקה".

האם יש מוסיקאים ישראלים שהיוו השפעה אמנותית על הדואו? פלד מתקשה לחשוב על שם. עם זאת, הוא אומר שלאליוט, חברת "פוליאנה פרנק", שגם עובדת עם ההרכב ושעשתה לו מיקסים, היתה השפעה חשובה עליו. "היא פרצה בימים שבהם ממש לא היה מקובל שלסבית תצרח שירים פוליטיים ומיניים", הוא מסביר, "אבל אליוט הוכיחה שאפשר לעשות משהו בועט, חצוף, חדש ולא מתנצל. ברמת הטיפוס והוויית האמן היא השפיעה עלי מאוד".

מונטנה לעומתו, אומר שהוא נמצא בסוג של בועה, ושאת ההשפעה המרכזית הוא שואב ספציפית מהאלקטרוניקה הצרפתית, מצמדים כמו "דאפט פאנק" ו"ג'אסטיס". "אנחנו מתאימים לבמה קלאבית", הוא אומר, "משהו יותר מסיבתי".

"The Hybrid Lavas" הוא צמד מעניין שמוסיף צבע לנוף המוסיקלי הישראלי, שנשלט ברובו על ידי רוקרים, אמני גרוב שחור וסינגר־סונגרייטרים מלנכוליים. האם בכל זאת הם רוצים לשבור את גבולות העיר והמדינה ולצאת עם הפרויקט לחו"ל? כן, אבל הם לא ממהרים לשום מקום.

"כל הזמן מציעים לנו לשתף פעולה עם גורמים בחו"ל. אחד מכיר אמרגן בברלין שאומר שייגנב עלינו אם רק ישמע אותנו או אפילו 'CMJ', שכבר הציעו לי לחזור להופיע בפסטיבל. אבל מתוך החלטה מודעת אנחנו לא יוצאים החוצה לפני שהכל מוכן ומוגמר".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו