מלכה שפיגל יוצאת לחזית

הקלידים האווירתיים והקול הקטן והמרחף יוצקים אופי חלומי בשירים של מלכה שפיגל. עם צאת אלבומה החדש ולקראת שתי הופעות בתל אביב, היא מספרת למה נדרש לה כל כך הרבה זמן לעמוד בחזית הבמה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

הנה עובדה מפתיעה מאוד, שבתחילה נשמעת ממש מופרכת, על שתי ההופעות שמלכה שפיגל תקיים בשבוע הבא, בימים רביעי וחמישי, במועדון האוזן בר בתל אביב. ההופעות, שישיקו את אלבומה החדש והמצוין של שפיגל, “Every day is like the first day”, יהיו ההופעות הראשונות בקריירה הארוכה של שפיגל שבהן היא עומדת בחזית ומנהיגה הופעה שלמה שמבוססת על חומרים שלה.

זה נשמע לא הגיוני. שפיגל אמנם ידועה כאמנית צנועה מאוד וכשחקנית קבוצתית מובהקת, הן ב”מינימל קומפקט” והן בלהקת “גיטהד”, אבל היא הוציאה כבר שלושה אלבומי סולו נהדרים, והקריירה שלה מתפרשת על פני שלושה עשורים. מדהים להיווכח שרק עכשיו היא מעמידה את עצמה לראשונה בקדמת הבמה.

“היתה לי פעם הופעה שהיתה בערך הופעה שלי”, היא אומרת בראיון טלפוני מביתה בלונדון. “זה היה אחרי שיצא ‘ראש בלטה’ ‏(אלבום הסולו הראשון שלה, שראה אור ב–1993 - ב”ש‏). עשינו אז ערב בתל אביב, במקום שנקרא קומדי קלאב. אני זוכרת שברי ופורטיס השתתפו. אבל זאת לא היתה בדיוק הופעה. זה היה משהו יותר קצר. אפשר להגיד שההופעות בשבוע הבא יהיו הפעם הראשונה שאני עושה את זה כמו שצריך”.

מדוע בעצם זה קורה רק עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים?

“לא היה לי טבעי לעמוד מקדימה. זה עדיין לא טבעי. אני אוהבת להיות חלק, אני תמיד רוצה שתהיה להקה. וגם בהופעות האלה תהיה להקה”.

אבל הפעם את תהיי בחזית.

“כן, אני מודעת לזה שאני אהיה בפרונט ושהשם שלי יהיה על הפוסטר”.

וזה מלחיץ אותך?

“בטח. זה מפחיד. ומרגש. גם הלהקה שהרכבנו - אני אוהבת את כל המוסיקאים שינגנו בה, אבל זה לא הרכב שניגן אי פעם ביחד. נצטרך לעבוד ולהדביק הכל”. יחד עם שפיגל וקולין ניומן, בעלה והשותף המוסיקלי הנצחי שלה, ינגנו הגיטריסט אורי פרוסט, הקלידן גיל לוז והמתופף רונלד ליפוק, חבר הלהקה הברלינאית “To rococo rot”.

שני האחרונים ניגנו באלבום החדש של שפיגל, והיא משבחת את שניהם ומספרת שהיא וניומן בחרו בליפוק “בגלל שהוא מנגן על המוסיקה. הוא רוכב על המוסיקה, ולא מנגן את הבסיס כמו רוב המתופפים. ידענו שאנחנו צריכים את הסגנון המיוחד הזה, וזה לא כל כך קל לנגן בצורה הזאת. מתופף מדליק”, היא מסכמת, ולא מודעת לכך שהיא משתמשת במלת סלנג שיצאה מהאופנה בערך כש”מינימל” התפרקה.

הרכיבה של ליפוק על המוסיקה, הנגינה המופשטת של פרוסט בגיטרה, הקלידים האווירתיים של לוז, קולה הקטן והמרחף של שפיגל - כל אלה אמורים להנכיח על הבמה את אחת מתכונות היסוד של המוסיקה של שפיגל: האופי החלומי שלה. למוסיקה של שפיגל יש גם איכות ארצית מאוד, שנובעת מנגינת הבס הפשוטה והמונוטונית שלה, אבל חלק ניכר משירי האלבום החדש מייצרים תחושה של זמן חלום מואט או של התבוננות דוממת בעולם מבעד לזגוגית מעורפלת. “זה נכון, אני אוהבת לחלום ולעופף”, אומרת שפיגל. “כשאני מנגנת אני מרגישה שאני יוצרת קשר עם מציאות שקיימת אבל היא לא בדיוק המציאות הרגילה. מציאות שהיא מעבר למציאות שלפנינו. משהו מיסטי אולי”.

להתחיל מאפס

העובדה שההופעות בשבוע הבא יהיו הראשונות בקריירה שלה שבהן היא תעמוד בחזית, משקפת עוד תכונת עומק חשובה של שפיגל כאמנית - האמונה המוחלטת שלה בכוחה של הראשוניות ובעליונות של הפעולה האינסטינקטיבית והספונטנית על פני האקט המחושב. שמו של האלבום, “כל יום הוא כמו היום הראשון”, מבטא את הפילוסופיה הזאת, וכך גם שירים כמו “”Lost in sound” ו”See it sideways”.

המשפט שפותח את השיר הראשון הוא ‏(בתרגום לעברית‏) “בזמן האחרון אני חושבת על התקופה שבה לא היה לנו מושג”, ואילו בשיר השני שפיגל אומרת, לעצמה יותר מאשר למאזינים שלה: “אל תחשבי יותר מדי, אל תביטי לאחור... תתחילי מאפס, לכי על זה... בטחי באינסטינקטים שלך”.

את חוזרת שוב ושוב על הנקודה הזאת. נדמה שזה ממש בדמך.

“כנראה. ככה אני רוצה לחיות וליצור. ככה עשינו את האלבום החדש. התחלנו לנגן בלי שידענו מה אנחנו מנגנים. ניגנו כזה יאללה”.

זה משפט נהדר. ניגנו כזה יאללה.

“ככה אני אוהבת ליצור. לא לחשוב. זה לא תמיד קל, לא לחשוב”.
ואת מצליחה?

“כן ולא. נשאר בי משהו ילדותי. לא תמיד. יש הרבה ימים שבהם אני מרגישה את הגיל שלי ואת כל מה שכרוך בזה. אבל לשמחתי אני מצליחה להיות מחוברת לילדה שבי. זה מה שאני מרגישה כשאני מנגנת”.

את המשפט הזה, “בזמן האחרון אני חושבת על התקופה שבה לא היה לנו מושג”, כתבת על ההתחלה של “מינימל”?

“כן. זה היה הדבר הכי יפה ב’מינימל’. באמת לא היה לנו מושג. כשהתחלנו להבין ולדעת, אז הדברים התחילו להתפרק”.

זה מזכיר משהו שסמי בירנבך אמר לפני כמה שנים על “מינימל”. הוא אמר: “לא חשבנו, עשינו”.

“לא היינו בעולם. כאילו נעלמנו. גרנו בדירה אחת, לא הכרנו אף אחד באמסטרדם, ניגנו כל הזמן. היתה תחושה של ניתוק, אבל גם של חיבור חזק מאוד. חיבור למוסיקה וחיבור למשהו אחר”.

בלי לדעת לנגן

לפני כחודשיים, בערב לכבוד האלבום החדש שהתקיים באוזן בר, שפיגל ביצעה כמה שירים מהאלבום, אבל למרבה האכזבה לא ניגנה בבס שלה וגם לא נשאלה על הקשר שלה עם הכלי, שלמתבונן מהצד נראה מיוחד ונדיר בעומקו. הראיון אתה הוא הזדמנות לעשות את זה. לשאול, למשל, מדוע היא בחרה דווקא בבס. אבל השאלה הזאת מניחה ששפיגל ניתחה את הבחירה הזאת, ומתברר שזאת הנחה שגויה. “לא חשבתי על זה יותר מדי”, היא אומרת. “פשוט רציתי לנגן בבס”.

הרעיון שאפשר להתחיל לנגן בלהקה בלי לדעת לנגן היה זר לחלוטין למוסיקה הישראלית של סוף שנות ה–70. “כל הבסיסטים כאן היו מעולים מבחינה טכנית”, אומרת שפיגל, “והיה קשה לחשוב שגם אני יכולה. לא היה כאן בשבילי שום מודל לחיקוי”.
וכשעברתם לאמסטרדם?

“שם זה כבר היה סיפור אחר. ראינו שם להקות שהגישה שלהן היתה יותר קרובה אלינו. להקות שהיו מדהימות למרות שכאילו לא ידעו לנגן. יכול להיות שזה עזר לי להתחיל לחשוב על עצמי כמוסיקאית, למרות שגם באמסטרדם חשבתי על עצמי בהתחלה יותר כאוהבת מוסיקה”.

היה רגע שבו אמרת לעצמך “או.קיי, עכשיו אני מוסיקאית”?

שפיגל מהססת. “לא יודעת. אולי כשהקלטנו את הקסטה הראשונה שלנו. אני זוכרת שהקשבנו ואמרנו ‘וואו, זה מדליק’. אבל אפילו היום אני לא אוהבת את ההגדרות האלה. אני לא יודעת לקרוא תווים. אין לי טכניקה טובה. אין לי יותר מדי ביטחון”.

בהופעה של “גיטהד” בארץ לפני כמה שנים עשית משהו שמאוד הפתיע אותי. בהפסקות בין השירים, כששאר הנגנים כיוונו מיתר או התעסקו עם המגבר, את ניגנת לעצמך את מהלך הבס של השיר הבא, כאילו כדי לוודא שאת לגמרי סגורה עליו. זה היה קצת מוזר, ומאוד יפה.

“כן, אני עושה את זה לפעמים כדי להיות בטוחה. אבל זה דבר טוב, לא להיות בטוח בעצמך ולא לדעת יותר מדי. אני חושבת שאם אתה לומד יותר מדי אתה יכול להיתקע. אם אתה לא יודע איך משהו עובד, תהליך הגילוי יכול להיות אינסופי. אם יש לך יותר מדי ביטחון, זה יכול לאבד את הקסם”.

בסרט התיעודי על “מינימל קומפקט”, “נשמות גועשות”, שפיגל מספרת שבימים הראשונים של הלהקה, שהיו גם ימיה הראשונים כבסיסטית, ברי סחרוף עזר לה להשתלט על הכלי ולהבין איך לנגן בו.

נדמה לי שסיפרת שהוא ממש אמר לך איזה מהלכים לנגן.

“לא. ברי עזר לי מאוד, הראה לי הרבה דברים, אבל אני לא זוכרת שמישהו אמר לי פעם מה לנגן”.

היו בסיסטים שהשפיעו עלייך באופן מיוחד? תמיד נדמה לי שאני שומע השפעה של דאב בנגינה שלך.

“יכול להיות, אבל לא בצורה ישירה. אהבתי מאוד את ג’ה וובל ‏(הבסיסט של להקת “P.I.L”, שהיה אחד הראשונים ברוק האנגלי שהפנימו את פילוסופיית הבס הג’מייקנית, ב”ש‏), אז יכול להיות שזה בא ממנו. אהבתי מאוד גם את פיטר הוק מ’ניו אורדר’, למרות שהנגינה שלנו מאוד שונה. היו הרבה השפעות, אבל בסופו של דבר אתה מנגן איך שאתה מנגן”.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ