בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דן תורן צועד עם הזמן

אלבום רשת אינטראקטיבי לצד מארז של חמישה דיסקים. השילוב הזה ממחיש את דמותו של דן תורן כפועל רוקנרול ותיק שלא מפסיק להתנסות

2תגובות

“אנחנו חיים בתקופה שהפורמטים משתנים כל הזמן”, כותב דן תורן בטקסט שמלווה את אלבום הספוקן־וורד האינטרנטי שלו, “דיבור בציבור”, “דיסק בפלסטיק מונשם במצב קריטי, דיסק און קי, דיסק באפליקציה? יש שאומרים למה בכלל להוציא את השירים ביחד, הרי הרדיו רוצה רק שיר אחד. השאלות גדולות על התשובות”.

תורן החליט להתמודד עם המצב הלא ברור הזה בצורה שלא תילמד בבתי ספר למינהל עסקים אבל יש בה הרבה יופי מבחינה אמנותית ואנושית. מאחר ש”הפורמטים משתנים כל הזמן”, הוא הוציא כצפוי את אלבום הספוקן־וורד שלו בגרסה אינטרנטית ואינטראקטיבית ‏(הוא מעודד את כל המעוניין לעשות רמיקסים לקטעים שמופיעים באלבום‏).

דן קינן

אבל באותו זמן הוא עשה מעשה שמנוגד בתכלית לרוח הזמן. דיסק הפלסטיק מונשם במצב קריטי? תורן החליט ללוות את האלבום האינטרנטי שלו בהוצאה של מפלצת פלסטיק: קופסת דיסקים מחומשת! חמישה אלבומים ישנים שלו, הקדום שבהם מ–1990 והחדש ביותר מ–2009, שרובם לא יצאו מעולם בפורמט של דיסק. עוד לפני שנכנסים לעניינים של איכות, זאת אחת הקופסאות הכי עבות על המדף הישראלי במה שנשאר מחנויות התקליטים, שנייה ‏(בהפרש של חצי מילימטר‏) רק לאוסף המחומש של “הדודאים”.

השילוב בין הפורמט המעודכן ‏(אלבום רשת אינטראקטיבי‏) לבין הפורמט המיושן בביטויו הקיצוני ביותר ‏(קופסה מחומשת‏) ממחיש את דמותו של תורן כפועל רוקנרול ותיק אך מלא מרץ, איש הגוורדיה הישנה שלא מפסיק ליצור ולהתנסות. האלבומים שהוא מוציא עכשיו, גם החדש וגם הישנים, הם ניסיונות כאלה, לא במובן האקספרימנטלי הנועז אלא במובן של חומרים מוסיקליים זרוקים, לא מופקים, לא לגמרי סגורים על עצמם, שיש בהם ממד של אלתור מלא חדווה.
אני מודה שניגשתי בחשש לקופסה המחומשת, שנקראת “איים אבודים”. תורן הוא אמן שאני מעריך יותר מאשר אוהב, ולהקשיב לחמישה דיסקים של אמן שזה היחס שלך אליו נראית כמו משימה שמצריכה מאמץ. אבל מפלצת הפלסטיק הפתיעה אותי. אחרי שסיננתי שני דיסקים בינוניים ‏(האי־פי “מבריח מכס” והאי־פי “מסיג גבול”, שניהם מהמחצית הראשונה של העשור הקודם‏) נשארתי עם שלושה דיסקים, שונים לחלוטין זה מזה, שנהניתי להקשיב להם.

התענוג המיידי והחריף ביותר היה “שיחות עם מיק” - שישה שירים שתורן הקליט ב–1990 לבד עם גיטרה אקוסטית, יחד עם הטכנאי מנחם ‏(מיק‏) עולש. יש סיפור מאחורי הדיסק הזה. מתברר שתורן שכח מההקלטה הזאת וגילה אותה כעבור שנים רבות כשתיקן את טייפ הקסטות הישן שלו. סיפור יפה, אבל המוסיקה יפה לא פחות. השירים ישירים וחודרים, פשוטים אך לרגע לא בנאליים, ותורן, שהיה אז בן 30, שר אותם בגמישות ווקאלית מפתיעה. השירה שלו בשנים האחרונות נטולת עוקץ לדעתי ואפילו מרושלת לפעמים, אבל ההקלטה הישנה הזאת מזכירה שפעם הוא היה זמר מצוין.

לא לחינם הדיסק הזה נקרא “שיחות עם מיק”. כל שיר נפתח בדיאלוג קצר בין תורן לבין הטכנאי עולש, וחרף קוצרן של “השיחות” הן מוסיפות עוד טעם לדיסק. זה הולך בדרך כלל כך: תורן שואל משהו את עולש ונשמע כעלה נידף, קולו מהוסס ואולי אף מסטול; עולש מעודד אותו כאב תומך ‏(“זה כיוון נכון, זה יופי, רק אל תהיה כזה לחוץ”‏); ואז תורן מתחיל לשיר והעלה הנידף צובר פתאום כוח אבל נשאר חשוף ורועד. יופי של אלבום. גם העטיפה ‏(ציור של דני יצחקי‏) נהדרת.

מ–1990 עוברים ל–1998. “כפתור לא גמור” הוא אלבום משותף של תורן ואורי תכלת, שהעבודה עליו הופסקה בשלב המיקסים בשל חוסר תקציב. ארבע שנים לאחר מכן, ב–2002, האלבום יצא להורדה חופשית באינטרנט ‏(מעשה חלוצי באותה תקופה‏), אך הוא מעולם לא יצא על דיסק ומעולם לא הושלם. זה לא באמת מפריע ליהנות ממנו עכשיו. ממילא המוסיקה של תורן אף פעם לא מהונדסת בקפידה, ו”כפתור לא גמור” מציג אותו ואת תכלת בכושר טוב.

יש שירים יותר מוצלחים ויש שירים שפחות. מה שיפה במיוחד באלבום זו הנגינה המחוספסת־אך־עדינה של תורן, תכלת ושותפיהם; נגינה ברוח הלו־פיי האמריקאי, אבל עם סאונד של רחוב יוחנן הסנדלר, שאיפיינה את הרוק התל־אביבי של סוף שנות ה–90. מי שאוהב את המוסיקה שלו נוצצת יחשוב שזה צ’יקמוק, אבל לאוהבי הז’אנר כדאי לבדוק את “כפתור לא גמור”.

מ–1998 קופצים ל–2009. תורן מגלה את הספוקן־וורד ומקליט אלבום שלם של דיבור על מוסיקה, “מלים נוזליות”. למוסיקה אחראי המוסיקאי האלקטרוני הירושלמי הראל שרייבר ‏(שקורא לעצמו mule driver‏), והמלים שתורן מדבר הן אכן נוזליות: יש רעיון כללי לכל קטע, אבל הדיבור אסוציאטיבי ומשוחרר.

בקטעים הראשונים לא לגמרי ברור מה תורן ושרייבר רוצים, אבל בקטע הרביעי או החמישי ‏(מתוך תשעה‏) הכוונות שלהם נעשות לפתע קוהרנטיות ‏(בלי לאבד את הרוח ההזויה‏). המוסיקה והמלים נדבקות, ובמקום לשאול את עצמך אם זה עובד, כל העסק הזה של הספוקן־וורד, אתה פשוט נכנס לתוך התמונות שתורן ושרייבר מציירים. הרצף המצוין של חמשת הקטעים האחרונים מגיש הרהורים קיומיים, ביקורת תרבות ומחשבות על פוליטיקה, סקס, יחסים ומשפחה, וכל זה בדיבור שמשלב כנות עם סוריאליזם ושואל שאלות גדולות, אבל בקטנה.

http://www.youtube.com/watch?v=Bptwxbqjr-c

שני אלבומי ספוקן־וורד במכה אחת זה יותר מדי בשבילי, ואולי זאת הסיבה שלא הצלחתי להיכנס ל”דיבור בציבור”, אלבום הספוקן־וורד החדש של תורן. גם המוסיקה, שחיבר וניגן ברי סחרוף, נשמעה לי קצת פחות סוגסטיבית מזו של שרייבר. האלבום ניתן להאזנה והורדה ב–http://www.syndu.com/dantorendiburbatzibur. לאלבומים שנכללים ב”איים אבודים” אפשר להאזין, בלי להתרשם מעובייה של הקופסה המחומשת, באתר של תורן: http://www.dantoren.com/ind.asp
דן תורן - “דיבור בציבור”. עצמית; אפשר להאזין לאלבום במלואו כאן: http://www.dantoren.com
דן תורן - “איים אבודים בקופסה”. עצמית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו