שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

זה קרה בעידן פרה-היסטורי קדום שבו הפופ הים תיכוני עדיין לא שלט בקיסריה והיכל נוקיה היה מקום שמשחקים בו כדורסל. השנה היתה 2008. אייל גולן עלה להופיע בהיכל התרבות בתל אביב בפעם הראשונה בחייו, ובאוויר עמדו סימני שאלה שנראים היום מצחיקים: האם זה יכול לעבוד? האם למוסיקה המזרחית יש מקום במשכן האנין של התזמורת הפילהרמונית? האם גולן יצליח לגשר על הפער הענקי בין שתי הציוויליזציות התרבותיות?

גולן הודה מאוחר יותר שבתחילת ההופעה היה מתוח בצורה קיצונית, וראו את זה עליו. הוא נראה מרוחק וקריר, כמעט אפאתי, ואף שהקהל שלו היה תומך וחם הוא היה רחוק מלכבוש את ההיכל. אחרי שעה צוננת מאוד הוא הזמין לבמה את טריפונס. שני הזמרים שרו את הלהיט המשותף שלהם, "פיצריקה", שחרך באותם ימים את הרדיו, ואחר כך גולן ירד לנוח והשאיר את טריפונס לבד.

מה שקרה ברבע השעה הבאה, שבה טריפונס שר מחרוזת של שירים יווניים, שם ללעג את השעה הראשונה, הפושרת, של ההופעה. פתאום הבמה התמלאה באנרגיה, בקצב, בחיים. טריפונס שר נהדר, הקול הענק שלו מילא את ההיכל, הבוזוקי המרקד שלו קבר את הצלילים הסינתטיים והמיופייפים שהפיקה התזמורת של גולן. ההופעה שלו היתה משכנעת כל כך, שלא היה ברור אם גולן מסוגל לעלות אחרי החפלה היוונית ולהחזיר את ההופעה לידיים שלו.

הוא הצליח, וההופעה הזאת תיזכר כסלסול הפתיחה הסמלי של העידן המזרחי הנוכחי במוסיקה הישראלית. אבל היא תיזכר גם בזכות טריפונס. מעטים הזמרים שבאמצע שנות ה‑60 לחייהם מסוגלים לשיר חזק ועמוק ומדויק כמו שטריפונס שר בהיכל התרבות. כיום, ארבע שנים וחצי אחרי ההופעה ההיא, הוא כבר בן 68 (יש לו אפילו נין!), והקול שלו עדיין מנתר ממעמקי הסרעפת וממלא בקלות כל חלל שבו הוא מופיע. מה הסוד שלו? איך הוא שומר על כושר ווקאלי גבוה כל כך?

"אני אסביר לך", אומר טריפונס בסלון דירתו הצנועה בחולון. "קודם כל, אני יודע איך לאכול. זה דבר חשוב מאוד. אני מבשל כל יום, ואני אוכל המון פירות. גם דגים. בשר כמעט לא. אוכל פה ושם, אבל באופן כללי אני בדיסטנס מהבשר. "דבר שני", הוא ממשיך לפרוט את המתכון שלו לשמירה על מיתרי הקול, "אני לא שותה. לא אוהב לשתות. אולי חצי כוס יין עם האוכל, זה הכל.

"דבר שלישי: אני עושה ספורט כל הזמן. עושה הליכות, עושה מכשירים. שומר על עצמי. תמיד שמרתי. אף פעם לא ידעתי מה זה סמים. הרבה אמנים, לצערנו, מתחברים עם הדברים האלה, שאלוהים ישמור אותם".

אתה מופיע כבר 55 שנה במועדונים. גם לך הציעו מן הסתם.

"מיליון פעמים, אבל אף פעם לא נגעתי. הטעות הכי גדולה שבן אדם יכול לעשות זה להתחיל עם הדברים האלה. המקסימום שלי זה סיגריה פה, סיגריה שם".

אז לאכול טוב, לא לשתות ולהתרחק מסמים. יש עוד משהו?

"כן. היה לי מזל: יש לי אשה שיש ביני ובינה אמונה חזקה כל השנים", אומר טריפונס. "להיות מוסיקאי טוב זה לא רק לשיר יפה ולנגן יפה. להיות אמן טוב זה להיות בן אדם שלם. אם אתה בן אדם שלם, ישמעו את זה בשירה שלך. ישמעו את האופי. אין בן אדם שיכול להגיד, 'טריפונס רימה אותי. טריפונס שיקר לי'. אני ישר כמו כביש הסרגל. בחיים שלי לא דרכתי על נמלה. ככה היו ההורים שלי, וככה גם אני וכל המשפחה שלי".

טריפונס. ילד פלא כבר בניקוסיה צילום: אליצור ראובני

הראיון עם טריפונס נערך לרגל הופעה שלו, שתתקיים ביום ב‑30 בנובמבר בבר התל אביבי פורט סעיד במסגרת סדרת הופעות הצהריים "בלנטיינ'ס גרובס". טריפונס יופיע שם מול קהל של צעירים, ואם לשפוט על פי הופעה שקיים לפני חודשיים בבר תל אביבי אופנתי אחר, התדר, הוא עומד להרים את המקום. זו המומחיות שלו. "אני כמו פסיכולוג", הוא אומר. "אני רואה בן אדם בקהל, ואני יודע מיד מה יגרום לו לעלות על הכיסא. זאת לא חייבת להיות מוסיקה איכותית. אני אוהב להקשיב למוסיקה איכותית, אבל אם יש שיר לא איכותי שגורם לאנשים לרוץ לרחבה, זה גם טוב. העיקר לשמח את האנשים. אני תמיד יודע מה לתת כדי שזה יקרה".

לצד ההופעות מול קהל צעיר, שמכיר את טריפונס דרך להקות כמו "בום פם" המצדיעות לחלוצי המוסיקה היוונית בישראל כמותו וכמו אריס סאן, טריפונס מופיע דרך קבע מול קהל מבוגר יותר של חובבי יוונית, שראו אותו בימי הזוהר שלו בשנות ה‑60 וה‑70. "הם לא נותנים לי לרדת", הוא מספר על הקהל בהופעות האלה. "אין דבר כזה, הופעה של פחות משעתיים וחצי". אבל מאחר שהוא ישר כמו כביש הסרגל (ומכיוון שהאמרגן שלו, אשר ראובני, מאחר לראיון שהוא התעקש להיות נוכח בו), טריפונס מודה שבתקופה האחרונה יש פחות ביקוש להופעות. "בדרך כלל יש לי 8‑10 הופעות בחודש, ובזמן האחרון זה ירד ל‑4‑5. זאת לא רק בעיה שלי, זאת בעיה של כל השוק".

מה הוא עושה כשהוא לא מופיע? "שומר על טונים נמוכים", הוא אומר. "תמיד הייתי בן אדם של טונים נמוכים".

חוץ מאשר בשירה שלך.

"זה ברור. אני מדבר על האישיות, לא על הקול".

אז הוא עושה ספורט, רואה הרבה סרטי טבע בערוץ דיסקברי, מבשל, מהרהר בסינגל הבא שלו (אבל לא ממהר לשום מקום: "אני לא רוצה לקפוץ עכשיו כשיש רגיעה") ומקפיד להתאמן הרבה. "כל יום אני יושב פה, בספה הזאת, ומתאמן לפחות שעתיים-שלוש. אני אוהב ללמוד", הוא אומר.

יש עוד מה ללמוד אחרי כל כך הרבה שנים?

"אינסוף. אתה אף פעם לא יכול להגיד שאתה יודע. גם בשיא הקריירה שלי לא אמרתי 'אני יודע הכל וזהו'. ביוון העתיקה" ­ הוא מטעים את המלה "יוון" במלעיל ­ "היה פתגם שאמר: 'אני, המורה, כשאני מלמד אני גם לומד'. הכלי הזה" ­ הוא מצביע על הבוזוקי שלו ­ "אם אתה עוזב אותו פעם, הוא עוזב אותך עשר".

הם ביחד 55 שנה, טריפונס והבוזוקי, מאז שעזב את הכפר הקפריסאי שבו נולד ועבר לבדו ללימסול ואחר כך לניקוסיה. "הייתי בן 12 כשהגעתי ללימסול, ובגיל 13 עברתי לניקוסיה", הוא מספר. "עבדתי בנגרייה ושכרתי מיטה בחדר עם עוד שלושה אנשים. ברחוב, מחוץ לחדר שישנתי בו, מישהו היה מפעיל פטיפון עם מנואלה. התלהבתי מהשירים והתחלתי לשיר בעצמי. היה לנו צריף קטן שהיינו מבשלים בו, ושם הייתי עומד, מכין חביתה ופותח את הגרון. כל השכונה היתה שומעת.

"יום אחד עבר ליד הצריף בן אדם אחד שמכר לחם. שמעתי אותו צועק 'לחם! לחם!' והוצאתי את הראש כדי לקנות. הוא אמר לי: 'יש פה איזה ילד ששר, אתה מכיר אותו?' אמרתי: 'זה אני!' מתברר שהוא היה מוסיקאי. ניגן סקסופון ואקורדיון. הייתי שומע אותו מנגן, אבל לא ידעתי מי זה. שאלתי אותו אם הוא יודע מי מנגן פה בסביבה כל כך יפה, והוא אמר: 'זה אני!' תראה איזה דבר.

"הוא אמר שיש לי קול יפה ושהוא ייקח אותי למחרת לקנות בוזוקי. לא היה לי כסף, בקושי יכולתי לקנות אוכל במשכורת מהנגרייה, אבל הוא אמר שאפשר להחזיר לבעל החנות קצת בכל שבוע. אז הלכנו לחנות, חזרתי עם בוזוקי פשוט והתחלתי להרביץ עליו.

"אחר כך הוא לקח אותי למורה, ואיך שהמורה שמע אותי שר הוא אמר, 'אתה מתחיל להופיע עם הלהקה שלי'. ככה התחלתי. אני זוכר את ההופעה הראשונה, היא היתה במרחק של שעה וחצי מניקוסיה. מקום פתוח, יפה, עם 500 אנשים בקהל. בערך ב‑12 בלילה עלינו, ואיך שאני מתחיל לשיר ­ מהפכה! אנשים משתגעים. חזרתי לחדר שלי בארבע בבוקר, ובשש וחצי כבר הייתי בנגרייה. ככה זה נמשך כמה חודשים. הבעל בית של הנגרייה לא הבין למה אני ישן בעמידה.

"יום אחד המורה שלי סגר חוזה הופעות במועדון בניקוסיה. אני זוכר שיצאתי מהנגרייה לזרוק את הזבל וראיתי פוסטרים 'ילד הפלא טריפונס'. כשהגיע הזמן לקבל משכורות, כולם קיבלו חוץ ממני. כשבאתי אל בעל הבית, הוא הראה לי עיתון עם השם שלי ואמר: 'כמה זמן זה נמשך?' אמרתי 'שישה חודשים'. הוא אמר: 'אז לכן אתה ישן בעמידה כל הזמן'.

"התחלנו להופיע במועדון, ושוב, איך שאני מתחיל לשיר ­- מהפכה! יום אחד אני רואה בקהל את אבא שלי. הוא הגיע מהכפר. פחדתי. המועדון הזה לא היה מקום מכובד, ואני הייתי עדיין נער. אחרי ההופעה הלכתי לאבא ושאלתי, 'נהנית?' הוא אמר, 'כן. תעשה מה שאתה רוצה בחיים שלך. רק דבר אחד אני מבקש ממך: אל תעשה בושות למשפחה שלך'".

איך התגלגלת לישראל?

"יום אחד, נדמה לי שזה היה בשנת 1966, אומר לי המלצר במועדון: יש שני אנשים שרוצים לדבר אתך. הם נראו כמו מאפיונרים ­ אחד שמן, השני שחור כולו. באתי לשולחן, ם שאלו אותי מה אני שותה, אמרתי: 'כלום, אני אוהב לאכול פירות'. הם הציגו את עצמם ואמרו שהם אימפרסריו, בעלי מועדון מישראל. הציעו לי לבוא לשיר שלושה חודשים במקום בתל אביב שנקרא קפה אתונה".

מה היה הרושם הראשון שלך מישראל?

"בהתחלה חשבתי שזאת מדינת עולם שלישי. החוף של תל אביב היה מכוער, עוד לא היתה הטיילת. גם את קפה אתונה לא אהבתי. ערב אחד הים נכנס לתוך המועדון. אני זוכר שהרמתי את הבוזוקי שלא יירטב. ככה עברו כמה חודשים, ולילה אחד בא המלצר, הצביע על איש אחד בקהל ואמר, 'הבן אדם הזה מזמין אותך אליו'. זה היה שליח ממועדון אריאנה ביפו. הוא שאל אותי מה אני שותה, אמרתי כרגיל, 'אני אוכל פירות', והוא אמר שהבעלים של אריאנה רוצה לדבר אתי למחרת ושהוא ישלם לי כפול מקפה אתונה. ככה התחלתי באריאנה".

כמה זמן נשארת באריאנה?

"חמש שנים. עבדתי ערב-ערב. שישה ערבים במועדון, ובימי ראשון בר מצוות ואירועים. וכל ערב ­ מלחמה!"

מה זאת אומרת? אנשים הלכו מכות?

"לא. מה פתאום. אני מתכוון שהמקום היה מפוצץ".

הופעת שם כל ערב במשך חמש שנים. לא נמאס לאנשים לראות אותך?

"אתה צריך להבין משהו על הקהל של היוונית", אומר אשר ראובני. "אם הם אוהבים את הזמר, לא אכפת להם לראות אותו כל יום".

"היה לי טוב באריאנה", אומר טריפונס. "הבאתי את המשפחה שלי לארץ, הכסף היה טוב, הייתי מבסוט. אבל לא הכרתי כמעט שום דבר חוץ מאריאנה. לא ידעתי מה קורה בחוץ. אחרי חמש שנים פגשתי את האמרגן דני יצחקי, והוא אמר שהוא יעשה ממני סטאר. צחקתי. 'איזה כוכב? יווני כוכב בארץ?' חשבתי שכל הקהל של היוונית זה האנשים שבאים לאריאנה. אבל אז הקלטנו את 'דירלה דה דה' והבנתי שהקהל הרבה יותר גדול ממה שחשבתי".

מה הסיפור של השיר הזה? מאיפה הוא הגיע?

"'דירלה דה דה' זה שיר יווני עממי מלפני 200 שנה אולי. אבל עשיתי ממנו משהו אחר. התחלתי לשיר אותו עוד בתקופת אריאנה, והקהל במועדון מאוד אהב אותו. כשהגיע הזמן להוציא סינגל, דני יצחקי אמר, 'זה השיר', והוא צדק".

"אני מכרתי תקליטים בתקופה ההיא", אומר ראובני. "כשיצא 'דירלה דה דה' היתה התנפלות מטורפת. אנשים הלכו מכות. זאת היתה תקופה שפרצו כמה זמרים. בועז שרעבי עם 'פמלה', נסים סרוסי עם 'אשליות', אבנר גדסי, גבי שושן, שימי תבורי, צביקה פיק. כולם הצליחו יפה, אבל כשיצא התקליטון של טריפונס ­ תוהו ובוהו.

"אני זוכר שההופעה הראשונה מחוץ לאריאנה היתה ברחובות", אומר טריפונס. "הייתי רגיל לקהל של אנשים מבוגרים שיושבים ליד שולחנות ואוכלים, ופתאום בחורות צועקות בהיסטריה. לא הבנתי בשביל מי הן צועקות. ההופעה הבאה היתה בהיכל הספורט ביד אליהו. עשרת אלפים איש. הופעתי ביחד עם מרי הופקינס, שבדיוק הוציאה את הלהיט שלה ("Those were the days"). היא הופיעה ראשונה. בסוף השיר הראשון שלה דני יצחקי נכנס לחדר ההלבשה ואמר, 'אתה שומע מה הם צועקים? טרי-פו-נס! טרי-פו-נס!' הם הורידו את מרי הופקינס אחרי השיר השני שלה. עליתי לבמה ­ מהפכה! למחרת זה היה בכל העיתונים. חיים סבן, שהביא את מרי הופקינס, צעק על דני יצחקי, 'מה עשית לי?'"

זה היה שיא ההצלחה שלך?

"אני חושב ששיא ההצלחה שלי היה אחרי מלחמת יום כיפור. שנה שלמה הופעתי לפני חיילים. אין בונקר שלא הייתי בו, אין מחנה צבאי שלא נכנסתי אליו, אין בית חולים שלא הופעתי בו. איבדתי חברים במלחמה. הרגשתי שפה זה המשפחה שלי. אם אתה לוקח אותי לקפריסין היום, אני לא יודע לאן ללכת.

טריפונס בשנות ה-70

"במלחמה ואחריה הכירו אותי כל החיילים וכל המילואימניקים, ואז התחילה תקופה מטורפת של הופעות. עשיתי סיבובים בבתי קולנוע עם שימי תבורי, בועז שרעבי וצביקה פיק. היינו מפוצצים קופות. לפעמים היו שלוש הופעות בלילה. היו מורידים אותי מהבמה אחרי 25 דקות כדי להספיק למקום הבא. פעם אחת, ביום העצמאות, לקחנו אמבולנס ועשינו שש הופעות בלילה".

מתי נפסקה ההיסטריה?

"לכל אמן יש עליות וירידות, ואחרי איזה זמן באמת היתה ירידה. אבל עבדנו יפה עד שנסעתי לאמריקה ב‑1980. אריס סאן הציע לי חוזה לשישה חודשים במועדון שלו, השירוקו. נסעתי להופיע שם, וכשנגמרו השישה חודשים קיבלתי עבודה במועדון בטורונטו, ואחר כך במועדון בלוס אנג'לס. בסוף נשארתי באמריקה".

והמשכת לשיר במועדונים?

"לא. עברתי להופיע בבתי מלון ובאירועים. הקמתי להקה, 'אלפא מיוזיק אורקסטרה'. הופענו בבתי המלון הכי מפוארים. חתונות של יהודים אמריקאים, אפילו חתונות של סינים ויפאנים. שרנו הכל: מוסיקה אמריקאית, מוסיקה קלאסית, ספרדית, יוונית, עברית. מה שצריך. עשיתי את זה 23 שנים, עד שב‑2008 חבר שלי, שהוא בעל טברנה בשוק הפשפשים, שיכנע אותי לחזור לארץ".

נראה שאתה עובר בקלות ממקום למקום ­ קפריסין, ישראל, אמריקה, שוב ישראל.

"נכון. זה לא קשה לי. מה שעזר לי מאוד בחזרה לישראל היה 'פיצריקה'. הבאתי אותו אתי לארץ וחשבתי שאני רוצה להקליט אותו בדואט. כשאמרתי לאנשים שאני חושב להציע לאייל גולן, הם אמרו, 'אייל לא עושה דואטים'. אבל תמיר צור (המעבד הקבוע של גולן, ב"ש) אמר, 'תשאיר את זה לי'. לפי מה שהוא סיפר לי, אייל אמר לו בהתחלה, 'עזוב, אני לא עושה דואטים', אבל ברגע שהוא שמע עם מי הדואט הוא אמר, 'מה? עכשיו אני בא לאולפן'".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ