שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זי זי טופ: האבסורד של הבלוז חוזר

הם הציבו באפאלו על מעליות הידראוליות, יצרו גרסאות כיסוי לשיר קראק-ראפ והשתתפו בפרויקטים דאדאיסטיים. עכשיו הם מוציאים אלבום אחרי תשע שנים

מייקל האן, גרדיאן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מייקל האן, גרדיאן

"חשבנו: 'בואו נעצב במה בצורת טקסס'". במשקפיים כהים, במגבעת גבוהה, במגפי בוקרים, וכמובן, בזקן ארוך, נגן הבס של "זי זי טופ", דאסטי היל, מספר איך החליטו חברי הלהקה להציג לעולם ¬ לפחות למקומות שאליהם יגיעו ¬ את המדינה שבה נולדו.

"היה מאחור מסך שנראה כמו מדבר. ואז החלטנו להביא כמה חיות. הבאנו באפאלו שהיו מעלים אותו לבמה במעלית הידראולית לפני ואחרי ההופעה ¬ לא היה כדאי שהוא יהיה על הבמה במהלך ההופעה עצמה. לא רעיון טוב. ג'וולינה (חזירי פקארי), חיות קטנות וממזריות. וכמה נחשי עכסן בתוך כיפת פלקסיגלס. היה אפשר לדרוך על הזכוכית הזאת".

זה היה ב 1976, בסיבוב ההופעות "Worldwide Texas" (טקסס בכל העולם), אחד המופעים הראוותניים ביותר בתולדות הרוק. "את הציוד העבירו בשש-שמונה משאיות סמי טריילר, והיו עליהם ציורים של מדבר, לכל משאית ציור משלה, והציורים היו מסודרים בסדר מסוים", ממשיך היל. "הן היו צריכות לנסוע בכביש המהיר בסדר מסוים כדי לשמור על הרצף הנכון של הציורים".

"זי זי טופ" בהופעה

כשהיל אומר שסיבוב ההופעות "עלה לנו כסף", הוא לא מגזים. מחיר הטיפול בבעלי החיים לבדו היה על פי הדיווחים 140,000 דולר. היתה גם בעיה נוספת, כשהלהקה רצתה להופיע בפני קהל מחוץ לגבולות ארצות הברית. "ניסינו לקחת את המופע לאירופה", אומר היל, "אבל לא יכולנו, בגלל חוקי ההסגר (קרנטינה)".

הוא מהרהר לרגע. משקפיו מסתירים את הבעתו. ואז הוא מעיר בעדינות: "אף פעם אין לנו בעיה של רעיונות. הבעיה היא שעוצרים בעדנו".

רבים מן הסתם יחשבו שהרעיון ש"זי זי טופ" היא להקה של רעיונות הוא מגוחך. בעיניהם השלישייה הטקסנית אינה אלא התשובה האמריקאית ללהקת הרוק הבריטית "סטטוס קוו". זו הלהקה ששניים מחבריה מזוקנים והשלישי ¬ אתם קולטים? ¬ חסר זקן, אבל זה לא משנה משום ששמו בירד (Beard, זקן באנגלית).

זה נכון, אולי. אבל "זי זי טופ" היא הרבה מעבר לזה. מה דעתכם על ההגדרה הזאת, למשל: "זי זי טופ" היא פרויקט אמנות מודרני אבסורדי, שהמדיום שבחרה לעבוד אתו הוא בלוז במתכונת 12 תיבות. "ההגדרה הזאת מוצאת חן בעיני", אומר בילי פ' גיבונס, זמר, גיטריסט, המזוקן השני בלהקה (אבל הזקן שלו ג'ינג'י ולא מכסיף כמו של היל). "ג'ים דיקינסון, מפיק התקליטים המטורף שאנחנו הכי אוהבים באזור ממפיס, קרא לי הצדה ואמר: 'זי זי טופ. אתם כמו דאלי של הדלתא'. זה מקובל עלי. זו מחמאה גדולה בעיני".

האבסורדיות ניכרת באובססיה של "זי זי טופ" לאביזרים ולפריטים הנלווים לתרבות הפופ האמריקאית: משקפי השמש הזולים וארוחת הערב הקפואה מול הטלוויזיה שבשיריהם. היא נמצאת שם בבגדי ההופעה התואמים שלהם. היא נמצאת גם במוסיקה, באופן שבו החלו להטמיע את השפעות הגל החדש החל באלבום "Deguello" מ 1979, בעובדה שסינגל הקאמבק שלהם מלפני כמה חודשים היה גרסת כיסוי לשיר מזרם ההיפ-הופ של יוסטון.

ויותר מכל, האבסורדיות נמצאת בגיבונס ¬ כל מלה שהוא מוציא מפיו נשמעת כהכנת הרקע למתיחה מושקעת שייתכן שיבחר לבצע אותה וייתכן שיבחר להימנע ממנה. אפילו בשולחן בחדר ההלבשה שלו באמפיתיאטרון מריוות'ר פוסט פביליון בפרוורי מרילנד ¬ שם "זי זי טופ" מופיעה בפסטיבל לבקשתו האישית של ג'ק וייט, המופיע כאמן המרכזי בפסטיבל ¬ ניכר חותם המוזרות ¬ בלוק כתיבה שעוצב במיוחד בעבורו, ועליו הכתובת: "Clapton BFG. Friend of Eric" (ראשי התיבות של שמו, ואחריהם המלים "חבר של אריק קלפטון").

"זו היתה מין מתיחה", אומר גיבונס. "נכנסתי לחנות שכונתית להדפיס כרטיסי ביקור. כשבאתי לאסוף את הכרטיסים הם הראו לי את הדוגמה, ואמרו: 'זה בסדר? אתה מאשר?' אמרתי: 'קניתי'. אז זאת בדיחה מספר אחת".

בדיחה מספר שתיים נפתחת בכך שגיבונס התבקש להקליט תפקיד לאלבום סולו של סם מור, והשאיר את כרטיס הביקור שלו על קונסולת ההקלטה למקרה שיתבקש לחזור. הוא לא ידע שקלפטון היה אמור להגיע לאולפן למחרת. "עכשיו נריץ את הקלטת קדימה: אריק הופיע ברויאל אלברט הול. המנהל שלו איתר אותי ואמר לי: 'אריק רוצה לפגוש אותך'. באתי להופעה. בסוף ההופעה הוא אמר לי: 'הולכים לראות את אריק'. בסדר. אנחנו נכנסים לקרביים של רויאל אלברט הול, יש שם דלת קטנה, ספה קטנה אחת, ואריק יושב עליה. הוא אמר לי: 'יש לי שתי בקשות. שמעתי שחברת גיבסון עושה מחווה ל'סאנברסט' המפורסמת שלך. אתה יכול להכניס אותי לתור, אני רוצה כזאת גיטרה?' אני די בטוח שכן. ומה הבקשה השנייה? 'אני יכול לקבל את אחד מכרטיסי הביקור שלך?' הלך עלי!" הוא צוחק בתענוג.

בזכות העוזרת

גיבונס גדל על בלוז ¬ שלימדה אותו ביג סטלה, העוזרת בבית ילדותו ביוסטון ¬ אבל גם על אמנות. כש"זי זי טופ" חדלה מפעילות בסוף שנות ה 70, לפני "Deg?ello", הוא נסע לפאריס ליצור. "היו לי כמה חברים מיוסטון שייסדו מין אגודה של סוריאליזם חדש ¬ שהיה בו לא מעט מתנועת הדאדא. עשינו אמנות ממכונת צילום וזה לא היה טוב במיוחד, אבל האפקט... כשלוקחים תמונה ומדפיסים אותה ומעבדים את הצילום, ככל שעוברים יותר 'דורות' רואים יותר ויותר את הירידה באיכות. זה היה ממש בולט וחי. מנקודת מבט טכנית זו היתה פשוט ירידה באיכות, אבל מנקודת מבט אמנותית זו היתה העשרה של חוויה חזותית". הוא הציב לעצמו אתגר ליישם בבלוז את אותו שילוב בין ירידה באיכות לבין העשרה. ואז הגיע הפאנק והעמיד לרשותו את האמצעים לעשות זאת, אך תרם לכך גם פרדי לייקר, מייסד חברת התעופה הבריטית לייקר איירליינס. בספטמבר 1977 השיק לייקר את "Skytrain" (רכבת שמים) ¬ טיסה זולה בין ניו יורק לגאטוויק (נמל התעופה השני בגודלו בבריטניה). כשגיבונס ראה שהטיסות נמכרות ב 99 דולר לכרטיס, הוא החליט להטיס את אביו האנגלי ואת אמו האירית לאיים הבריטיים. "אז טסנו והגענו לשם בדיוק כשפצצת הפאנק נפלה שם", הוא מספר. "אני יכול להבטיח לך דבר אחד: אני נשאר פתוח להשפעות של התרחשויות אנרגטיות. הדבר הזה, הפאנק, ממש עורר בי עניין. מרוב כעס ומצוקה, הלהקות האלה לא יכלו להגיד יותר מ'אין לי זמן להתאמן יותר מדי, אנגן לכם את זה כמו שזה וזהו".

כשחזר לדרום ארצות הברית הבין שהוא אינו היחיד שהבחין בתופעה. בג'ורג'יה הגישה להקת "52 B" גרסת קיטש זרחנית של תרבות הפופ האמריקאית בהשראת הפאנק, והוא החליט להגיב. למעשה המוסיקה ש"זי זי טופ" התחילו לעשות באותה תקופה לא היתה פאנקיסטית במיוחד ¬ אף שהיתה לפעמים צורמנית, חסרת מלודיה ומוזרה מאוד מאוד. השירים של "זי זי טופ" נגעו בנושאים שאינם רק שתייה, התפרעות, בתי בושת ונשים זולות ¬ כך שיחרר אותם הפאנק.

העיסוק האובססיבי בהתפוררות החיים האמריקאיים, אומר גיבונס, נתן ללהקה את קולה האמיתי: סוף סוף הם לא היו חקיינים ומעתיקנים. לדבריו, כשהתבייתו על הנושא המיוחד להם, יכלו להיות מוסיקאי בלוז מבלי שיתלוננו עליהם שהם לבנים ושמעולם לא קטפו כותנה. "ידעתי שזה בסדר כי אין מצב ש'זי זי טופ' תאבד את היכולת שלה לנגן בלוז".

היל וגיבונס התוודעו לבלוז בשלב מוקדם בחייהם, בדאלאס וביוסטון בהתאמה. "אמא שלי הקשיבה לתקליטי בלוז כשהייתי קטן", מספר היל. "אני לא רוצה להישמע זקן, אבל בימים ההם ילדים היו מבקרים זה בבית של זה, ומביאים אתם תקליטים להשמיע".

אך נקודת המפנה בעבור גיבונס היתה כשראה את אלוויס בכל הדרו הבוהק מברילנטין. "אמא שלי לקחה אותי ואת אחותי לראות את אלוויס ביוסטון ב 1956. זו היתה אחת ההופעות הגדולות והראוותניות. גם ברנדה לי הופיעה אז. אבל אלוויס כבר היה כוכב. טקסס היתה נקודת התחלה חשובה מבחינת אלוויס, ולמזלי אמא שלי היתה מעריצה שלו וככה זכינו לראות את זה. ואז ידעתי שזהו זה".

השיער הכחול

הן גיבונס והן היל התחילו לנגן בגיל צעיר. גיבונס היה חבר בלהקה פסיכדלית ושמה "The Moving Sidewalks" (המדרכות הנעות), שלהיטה "99th Floor" הוא אחת הקלאסיקות ששמרו על מעמדן מתקופת הפריחה של הגאראג' פאנק. היל ובירד הצטרפו ל"American Blues", להקה שהגימיק שלה היה שחבריה צבעו את שערם בכחול. אבל במדינה שמרנית כמו טקסס, ההשתייכות למחתרת לא התקבלה בסבר פנים יפות. "מי שבחר לעסוק במוסיקה בטקסס ידע שהוא מקבל על עצמו מערכת שלמה של סיכונים", אומר היל, ואולי נזכר בבן דורם, רוקי אריקסון מלהקת צ13th Floor Elevatorsצ, שבסופו של דבר התאשפז בבית חולים לחולי נפש. "בטקסס של שנות ה 60 ירדו לחיי בגלל השיער הארוך עוד יותר מאשר מפני שצבעתי אותו בכחול, לדעתי כי הם היו בטוחים שאני משוגע".

צורת המחשבה של גיבונס היא מוזרה ושונה; הוא עובר מעניין לעניין בפניות חדות ובדיבור עצל, מדבר בשקט ולאט עד שנדמה שמלותיו כורעות תחת מעמסת המשמעות. רק כשקוראים את תמליל השיחה מבינים כמה הוא נשמע משוגע לפעמים. למשל, בתשובה לשאלה אם ההיפ-הופ הוא הבלוז המודרני הוא עונה שהעולם יעבור שינוי יסודי ב 2024. "יקרו אירועים מדעיים מוכחים, שחשיבותם לא נופלת מהופעת השפה או הופעת החיים", הוא אומר. "הסימנים הראשונים כבר כאן: ויסות הזקנה באמצעים כימיים, ראייה מלאכותית לעיוורים. אנחנו דוהרים לקראת תקופה שבה נדע כל מה שאפשר לדעת. מה יהיה מנגנון המסירה? הבזק ברק מסנוור? או שכולם ישתו לגימת מים בעת ובעונה אחת? אולי כולם ילחצו על מקש האנטר? אבל אני נסחף פה לתחומים אזוטריים קצת. נחזור לבלוז בבקשה".

צורת החשיבה הלא צפויה של גיבונס על העולם נשאה פרי. קחו לדוגמה את "Eliminator" האלבום שהפך במפתיע את "זי זי טופ" לכוכבי-על ברקיע הכוכבים של אם-טי-וי בשנות ה 80. זה נשמע כאילו הלהקה עשתה ניסיון מחושב היטב לחדור למיינסטרים, בגימור חלק ומבריק, בביטים שעובדו עד שלמות מטרונומית, בשורות חוזרות חדות וממוקמות היטב. בין השאר זו תולדה של החשיפה של גיבונס ללהקות הסינתסייזרים הבריטיות כגון "Dark Orchestral Manouveures in the" (תמרונים תזמורתיים בחשיכה) ו"דפש מוד". וסיבה נוספת היא החיפוש האישי של גיבונס אחר ה"טיים" המוסיקלי ¬ העיתוי, החלוקה לפעמות, השמירה על הקצב, הזמן המושלם.

באחרונה יצא אלבום חדש של "זי זי טופ" אחרי תשע שנים, "La Futura". זה אלבום נדיר שבנדירים ביחס ללהקה ותיקה ¬ אלבום שנמנה עם הטובים ביותר שלה. הגיטרות בו שואגות ונוהמות, קולו של גיבונס הוא גרגור ארסי שעומד בניגוד לצרחה הגבוהה והאמיתית יותר של היל. והוא נפתח בגרסת הכיסוי המפתיעה ביותר של השנה: "I Gotsta Get Paid", גרסת כיסוי ל"25 Lighters", הימנון ההיפ-הופ של די-ג'יי , DMD, על סוחרי קראק. וכמו דברים רבים בקריירה של "זי זי טופ", הוא נולד במקרה.

בסוף העבודה על האלבום "La Futura" היה חסר ללהקה שיר אחד. גיבונס לוקח אותי ל 1996, לתקופה שבה האולפן של הלהקה עבר שיפוץ, ולכן הם הקליטו במקום ששימש הרכבי היפ-הופ מקומיים. "היו שם שלושה חדרים ¬ אולפן א' משמאל, אולפן ב' מימין, וביניהם חדר משותף למנוחה. שם נשבר הקרח והתחלנו לדבר. החבר'ה של ההיפ-הופ רצו לדעת: 'היי, איך אתה עושה את הדבר הזה עם הגיטרה? אנחנו אוהבים את הקצב!' ואני התאהבתי בשיר אחד, '25 Lighters'. עכשיו נחזור לרצועה האחרונה שהיתה חסרה לנו באלבום. אני יושב שם ומדבר על הימים הטובים של פעם עם הטכנאים, ג'י מון וג'ו הרדי, ואני אומר: 'אתם זוכרים את '25 Lighters'? תשמעו, השיר הזה משגע אותי'. מון ראה ביוטיוב כמה סרטים של זמר הקאנטרי-בלוז הטקסני לייטנין הופקינס, ורצה הגורל ושתי האנרגיות האלה השתלבו. פשוט ולעניין. לא, אנחנו לא הולכים להיות להקת ראפ או היפ-הופ, אפילו לא קרוב. אבל אנחנו הולכים להפוך את זה ל'זי זי טופ'. זה יהיה ראפ בלוזי, גטו יוסטוני".

בימים אלה תזכה "זי זי טופ" להכרה על 43 השנים שבהן היא אחת מלהקות הרוקנרול המפורסמות ביותר בעולם ¬ יוענק להם פרס מטעם המגזין "קלאסיק רוק" בקטגוריית "אגדות חיות". כשראיתי אותם על הבמה במרילנד, ראיתי את האהבה שרוחשים להם קהלים שונים מאוד, בגלים שונים. הקהל מריע אפילו כשכלבו של המתופף פרנק בירד, גיזמו, רץ לבמה בסוף ההופעה (יש לו מקום מיוחד בחדר ההלבשה, כולל קערת מים מעוטרת בציור של גולגולת ועצמות) ומקפץ בין המגברים.

"אם יש אנשים שאוהבים אותנו ואת מה שאנחנו עושים, זו מחמאה אדירה", אומר היל. "כל עוד זה לא נעשה מטורף מדי. אנשים מספרים לי סיפורים כל הזמן: הם קראו לבן שלהם על שמי, או מה שיותר צפוי, לכלב שלהם. או שהם עושים קעקוע. או שהמפגש המיני הראשון שלהם קרה לצלילי שיר שלנו. תודה על המחמאה, הלוואי שהייתי יכול להיות שם".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ