שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"תחת עץ האדומים": טרילוגיית הרוק של להקת "מלאכת"

אחרי שבע שנות עבודה רואה אור הפרויקט השאפתני של הלהקה

אורי זר אביב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי זר אביב

אלבום הבכורה של "מלאכת" שיצא ב 2005 ושמו הוא "בין לבין", עסק במציאות המדממת של ישראל. אף שכולו כתוב ומושר בעברית ועוסק במקום הזה, באופן מפתיע הוא נחל הצלחה יחסית דווקא ביפאן. אך לאחר צאתו התפרקה הלהקה בעקבות חזרה בתשובה של כמה מחבריה, ויניב בן פנחס ושני ברונר, הגרעין הקשה של "מלאכת" המשיכו ליצור יחד. כעת, אחרי שבע שנות עבודה, רואה אור הפרויקט השאפתני החדש שלהם, טרילוגיית הרוק הנהדרת "תחת עץ האדומים".

"באותה תקופה היינו מדברים המון על דת", מספר בן פנחס על הימים שבהם עברה הלהקה את השינוי המכונן, "כל הלהקה עסקה בנושא. היינו מגיעים לאולפן ההקלטות ובעיקר מנצלים אותו לשיחות קיומיות, בעיקר על אלוהים. יש נושא יוצר מעניין מזה? בזמן שנותר לנו היינו מקליטים מוסיקה".

"תחת עץ האדומים" מורכב משלושה דיסקים כאשר השניים הראשונים מורכבים משירים של בינו לבינה. הראשון מאופיין בתמימות ילדית ושברון לב, השני מביא לידי ביטוי את הפן הקודר והאפל יותר של היחסים ואילו החלק השלישי, ששמו "מאוויים", הינו מחזה מוסיקלי, אגדת-שמע שהיא למעשה סיפור אהבה למדינה, שבנוי כדיאלוג בין ילד ישראלי ששמו נח, לבין לוחם ישראלי ששמו כוח.

להקת "מלאכת". מימין: שני ברונר, שימי חביב, יניב בן פנחס, טל רונן ואלון לוגסיצילום: עומר מסינגר

בן פנחס, בן ה 36, הוא בעל פאב ההופעות החיות לגנסקי בנתניה, שם גם נמצא אולפן ההקלטות שבו הפרויקט קרם עור וגידים. "אני ושני ישבנו וניסינו להקים להקה, אבל אחרי שהגיטריסט הווירטואוז שלנו, נעם הראל, שהוביל את האלבום הראשון לכיוון של רוק מתקדם, עזב אני ושני התחלנו להמציא את עצמנו מחדש".

ברונר, בן 28, פסנתרן קלאסי שכותב מוסיקה לתיאטרון וחבר בלהקת "קטיפה שחורה" המנגנת מוסיקה אירית, הוא המוח המוסיקלי בהרכב ואילו בן פנחס הוא הסולן ומי שאחראי על הטקסטים. עוד חברים היום ב"מלאכת" שימי חביב (בס), אלון לוגסי (גיטרה), וטל רונן (תופים).

חלק א' המרגש עד דמעות של "תחת עץ האדומים" יצא כבר בשנה שעברה. שני שירים מתוכו אף ליוו את המופע "בבל" של להקת המחול המודרני "קולבנדאנס", שהועלה בסוזן דלל בשנתיים האחרונות. הסיבה היחידה לכך שיצירה זאת טרם נחשפה במדור "גילוי מרעיש" כבר אז, היא הציפייה לשני החלקים הנוספים ולמארז המלא שהגיע לחנויות רק בשבוע שעבר.

כעת, עם הופעת השקה שאמורה להתקיים ב 28 בחודש במועדון לגנסקי בנתניה, ועבודה על הצגה המתבססת על חלק ג', ראוי להפנות זרקור ללהקה שכן הוצאת אלבום קונצפט משולש בעידן מות הדיסק היא מהלך אמיץ. חברי הלהקה יודעים טוב מאוד שזה לא מה שישלם להם את שכר הדירה. השאפתנות שלהם היא אמנותית גרידא.

ברונר, שהיה חייל בשירות סדיר כשהצטרף ללהקה, אומר שזיהה ביצירה המוקדמת שלה "משהו מאוד מיוחד ומוזר, מאוד אלטרנטיבי" שמשך אותו. החיבור בינו לבין בן פנחס היה מיידי. רוב השירים נכתבו ממש יחד. המלים לא הגיעו לפני המוסיקה או להיפך אלא ש"ממש הוא כתב משפט ואני כתבתי למשפט מוסיקה. כך נוצרו שירים. הדברים נעשו במקביל ולא זה אחרי זה. אולי זה עבד טוב כי שנינו נמשכים לאותה מוזרות".

מוזרות?

"כן. השירים מאוד עצובים. ממש בא לבכות מהם, אבל עם זאת בהרבה מהם ישנה תקווה וקריצה של אופטימיות. לא שאנחנו המצאנו את הרעיון הזה, אבל אני חושב שהצלחנו לעשות אותו בצורה מקורית. אפילו האלבום הראשון, שהוא כל כך טראגי, מסתיים בשיר אופטימי".

ברונר אומר שחלק ב' הוא החביב עליו בטרילוגיה: "תמיד אהבתי מוסיקה עצובה נורא, אבל הרעיון היה לא ליצור מוסיקה שהיא אך ורק מדכאת". אחת הדוגמאות הבולטות לשירים עצובים מאוד שאינם מסתכמים בכך הוא "השיר הנסתר" שמופיע באמצע חלק א'. השיר נפתח בנגינת פסנתר וגיטרה מסוגרים עם המלים "אין לי גוף אין לי שם/ זז עם מה שמתרחש/ לא אוכל לא שותה/ רק רוצה להתמסטל" ומסתיים בבית האחרון בהרגשה של ניצחון, עם גיטרות חזקות ועם רוח בשיער שמביעה שחרור גדול. כשברקע הלהקה חוזרת על המלים "אף פעם על תוותר", שר בן פנחס "עד עכשיו חשבתי שנגעתי באמת/ מהר מאוד הבנתי שהכל כמעט כבר מת/ שתיתי את הלבה שהשחיתה את נפשי/ שכבתי עם המוות ועכשיו אני חופשי/ חופשי על הכביש המהיר".

בדומה לבן פנחס, גם ברונר מספר שהאלבום נוצר מתוך שיחות עמוקות באולפן ההקלטות. "מצאנו שזה מתכון מצוין ליצירה. כשאתה מדבר על הרגשות שלך ומיישם את זה מיד אחר כך במוסיקה באולפן ¬ זה פשוט נשמע אחרת".

חדוות היצירה המשותפת היא מה שהחזיק את בן פנחס וברונר יחד גם אחרי פירוק הגלגול הראשון של "מלאכת". "קצת נמאס לנו באותו זמן מכל הבולשיט שיצא אז בישראל, למרות שהיום דווקא יוצאים יותר דברים מעניינים. אבל עדיין הם מהולים בשאלה של 'האם נכניס משהו לגלגלצ. אני זוכר ששאלו אותי באיזו תוכנית רדיו איך זה שאנחנו עושים משהו שאין בו פוטנציאל מסחרי. צחקתי ועניתי לשדר 'אם לך היו נותנים מתנה לכתוב מוסיקה, לעשות כל שעולה על רוחך. האם היית בוחר לעשות את מה שמצפים ממך שתעשה?"

"חלק ג' הוא הגאווה שלי בתור כותב, בחיבור של הטקסטים למוסיקה", אומר בן פנחס שמעולם לא כתב מחזה קודם לכן. "נח הוא ילד תמים ששואל שאלות לגיטימיות, 'על מה כל המהומה? תסבירו לי', הוא מבקש". בן פנחס מסביר שבחר לקרוא לילד בשם נח משום שנח (התנכ"י) הוא דמות שנערצת בזכות התמימות שלה. הוא הגיבור של התמימים. כמו כל הילדים גם אני חלמתי להציל את העולם".

גם בעבור ברונר חלק ג' הוא התנסות ראשונה בכתיבת מוסיקה לפורמט של מחזה. מאז הקליט שלושה אלבומי תסכית עם אלכס אנסקי. ברונר: "זה משהו שלא פורסם עדיין רשמית. מה שנקרא ¬ סיפורי מוסיקה". חשוב לבן פנחס לציין את השיר האחרון בטרילוגיה, זה שנועל את "מאוויים", ושמו "אני מאמין". "קרו לנו כמה נסים באולפן. זה לא משהו שאפשר להקל בו ראש", הוא אומר בהתרגשות, "כתבתי את השיר הזה בלא יותר משלוש דקות. שני הביא לחן, אני ישבתי וכתבתי את המלים בטייק אחד ואיכשהו הלחן פשוט התאים בדיוק למלים. זה משהו מפחיד, לא יאומן שמלים שנכתבו ברגע אחד התאימו בדיוק ללחן שהתנגן ברקע. זה החיבור הקוסמי שבינינו".

חלק א', כאמור, יצא בשנה שעברה לפני שהמארז המלא ראה אור. כעת, כחלק מהשלם, הוא מגיע בגרסה שהוקלטה מחדש. "זאת הבועה שעליה אני מדבר. בגרסה הראשונה שלו השתמשנו באנשי תעשיית המוסיקה ובגרסת הרימאסטרד הקלטנו אותו בעצמנו", אומר בן פנחס ומוסיף שנמאס לו שברדיו הסאונד של כל השירים דומה מדי ושלדעתו הסיבה לכך היא שאותם אנשי תעשייה עושים מיקסים לכולם "וזה לא מפרה אף אחד, אתה לא תשמע 'צ'רצ'ילים' חדשים ברדיו".

בן פנחס אומר שירדו עליו כשהוציא עם "מלאכת" את אלבום הבכורה שהיה מעין אופרת רוק, "קראו לנו יומרניים. אמרו שזה בכלל לא נשמע כמו 'דרים ת'יאטר' (להקת רוק מתקדם פופולרית ¬ אז"א), אף שמעולם לא ניסינו להישמע כמותם".

בכל הטרילוגיה יש נוכחות מאוד חזקה של תחושות ילדות, גם בדמות שבחלק השלישי אבל גם בהרבה מהתמימות של השירים בחלקים א' וב'. בן פנחס: "ילד, יש לו נטייה להגיד את האמת. בלי התפלצפות, בלי בולשיט. עזבת אותי, רע לי עכשיו וזהו ¬ אני כותב על זה. כל השירים מבוססים על מקרים וסיפורים שקרו, מערכות יחסים אמיתיות".

יש משהו מאוד לא תל-אביבי ביצירה של "מלאכת", שנשמעת מנותקת מאוד מאופנות ומזמן, בדומה למוסיקאים שהם בעצמם אוהבים. בן פנחס מזכיר יותר מפעם אחת את להקת "אלג'יר", שאהובה עליו במיוחד ושהגיעה ממושב תלמי אליהו בדרום ואילו ברונר, שחי במושב ליד נתניה, גם הוא מציין את גבריאל בלחסן (שהיה חבר ב"אלג'יר") כהשראה גדולה. בן פנחס: "אני חושב שמעטים עושים היום אמנות במוסיקה. כולם מתעסקים יתר על המידה בסאונד, שיהיה עכשווי, אבל כבר לא באים להגיד משהו לעולם. לא כמו שאמרו בשנות ה 60 וה 70, שאז מוסיקאים היו צועקים סיסמאות שאפילו מנהיגים לא היו מעזים להגיד".

בין הדברים הלא כל כך אופייניים לרוקרים מסוקסים, שבן פנחס מביא לידי ביטוי, הוא אהבתו הנצחית בשיר "אמא" ובו הוא שר: "אמא שלי/ את עמוק בנשמתי/ לנצח תהיי אהובתי/ האחת והיחידה/ הציפור במעופה/ את שיר ישן, את האשה של חיי".

מה זה בכלל עץ אדומים?

בן פנחס: "אין דבר כזה עץ אדומים. זהו דימוי, עץ דמיוני שמנקז אליו את כל האהבה, אם היא לאשה, לחברים או למדינה. כשהייתי קטן והייתי משחק כדורגל במכבי נתניה היה לנו עץ כזה עם פירות בצבע אדום שהיינו אוכלים. קראנו להם 'האדומים'. זה עץ שזכרתי בתור ילד ¬ עץ האדומים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ