שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה קוטנר
משה קוטנר

מאז שהתפרסמו "גרין דיי" בשנות ה‑90, הם עשו עבודה קלה למדי לעיתונאי המוסיקה שביקשו לקטלג את ההוויה שלהם בשטחיות. בתקופה המוקדמת שלהם הם נחשבו ללהקה ששרה בעיקר המנוני פופ-פאנק קליטים על סמים קלים ואוננות מתוך שיעמום; בשנות האלפיים הם עברו מהפך ותקומה עם "אמריקן אדיוט" כשנהפכו ללהקה עם מסר פוליטי חזק המתנגד למלחמה ולשחיתות, בהשראת פועלו של ג'ורג' וו. בוש; בתקופה הנוכחית הלהקה נמצאת במהלך הוצאת שלישיית אלבומי קונספט, מתוכם כבר יצא "Uno!" והשני בסדרה, "Dos!" יוצא כעת. שלישיית האלבומים, לדברי הלהקה, מדברת על החלק שלפני, בזמן ואחרי מסיבה.

מה שקרה במציאות עם "גרין דיי" מאז שהחלה לצאת הטרילוגיה, בהחלט נתן לאלבומים קונטקסט. בספטמבר סולן הלהקה בילי ג'ו ארמסטרונג שזעם על קיצור זמן ההופעה של הלהקה בפסטיבל אייהארט בלאס-וגאס, צעק לקהל "אני לא פאקין ג'סטין ביבר" וניפץ את הגיטרה על הבמה. קצת אחרי הודיעה הלהקה על ביטול ההופעות במסגרת סיבוב ההופעות של הלהקה בסוף השנה הנוכחית ותחילת השנה הבאה, בעקבות כניסתו של ארמסטרונג למרכז גמילה.

20 ומשהו שנה אחרי שהשיגו הצלחה מסחרית גדולה בעזרת הגרסה הנקייה שלהם לפאנק, "גרין דיי" בגרסת 2012 מרגישים פתאום כמו להקת גלאם מטאל מהימים הטובים של הסאנסט סטריפ, על השילוב הקטלני והאפקטיבי של אותו ז'אנר של הדוניזם נרקוטי, איפור שחור בעיניים והתאבדות על סגנון חיים ומוסיקה מתוקה-רעילה.

כבר בחלק הראשון של הטרילוגיה, עם השיר "טראבל מייקר", "גרין דיי" הלכו אחורה אל רוקנרול ביט סיקסטיזי, וכעת גוון הגאראג' המיושן והאופנתי דומיננטי בחלק השני של הטרילוגיה. האלבום השני נפתח עם שיר אהבה, קטע בגווני קאנטרי ופולק שקט, "Tonight See You", לפני שהוא נכנס אל איזורים רועשים ואינטנסיביים בהרבה, המותאמים לנושא של האלבום: סקס, סמים ורוקנרול, מהעבר השני של מוסד הגמילה.

"גרין דיי" מצליחים באלבום הזה גם להישמע כמו עצמם וגם להיות הרפתקנים למדי עם נסיונות מוסיקליים לא אופנתיים, וכך לרצות את שני המחנות ­ המעריצים שרק רוצים עוד מאותו דבר, אותו סאונד מזוהה של "גרין דיי" רק בתלבושת להיטים חדשים, לצד מי שלא יכולים יותר לשמוע את אותו צליל. "לייזי בונז" למשל הוא המנון שמושר על רקע מוסיקה אופטימית, אבל כולל הצהרות של ארמסטרונג ה"משועמם מכדי להיות עייף, משוגע מכדי להשתגע, שיכור מכדי להיות טהור". זה השלב באלבום שבו המסיבה הפרועה נהפכת לנפילה חופשית וחסרת שליטה והאווירה כולה משתנה.

בילי ג'ו ארמסטרונג, הסולן של "גרין דיי"צילום: רויטרס

"Nightlife" הוא אחד השירים באלבום המשקפים בצורה מוצלחת את התכנים שבהם עוסק האלבום ­ חיי לילה, התמכרות. מתארחת בשיר ליידי קוברה, סולנית להקת "דה מיסטיק נייטס אוף דה קוברה", ו"גרין דיי" נשמעים בו מצוין ­ גם אם הם נשמעים כלהקה אחרת. שיר אחר נקרא על שמה של ליידי קוברה באלבום ­ קטע גראג'י מהיר חלוד ואפקטיבי, שגם הוא עוסק בנסיון להגדיר גבולות, הפעם בתוך מערכת יחסים.

את השיר האחרון, בלדה שקטה, מקדיש ארמסטרומנג לאיימי ויינהאוס בשיר "איימי". ארמסטרונג לא פגש את הזמרת, ומודה בשיר שגם בקושי ידע את שמה, אבל מציע לה בשיר להיות חברה במקרה שייפגשו. זה סיום הולם לאלבום שכמו להדגים את המתרחש בחיי סולן הלהקה לאחרונה, מאמת שוב את הקלישאה ­ הרוקנרול כשהוא במיטבו, מזיק לבריאות.

"גרין דיי", "Dos!", Reprise

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ