בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרכב ההיפ־הופ “DAM” רוצה להגיע לירח

מחאה על הכיבוש אבל גם ביקורת חריפה על החברה הערבית. חברי הרכב ההיפ־הופ הלודאי “DAM”, משיקים אלבום חדש, ולא מאמינים

17תגובות

הרעיון לשיר “נודבוק על אמר” ‏(דבקה על הירח‏), שעל שמו נקרא האלבום החדש של הרכב ההיפ־הופ הלודאי “DAM”, עלה במוחו של תאמר נפאר, מנהיג ההרכב, כשצפה יום אחד במהדורת חדשות בטלוויזיה.

“היו שם שתי כתבות: אחת דיברה על מחקר שנאס”א עושה על הירח, והשנייה דיברה על המנהרות בעזה”, הוא מספר. “כאב לי לראות את ההבדל. הבדל של שנות אור. האמריקאים טסים לחלל, ואנחנו עדיין חופרים מתחת לאדמה. והם גם אחראים לזה שאנחנו בתוך האדמה. עם המיליארדים שהם נותנים לישראל, ישראל בונה התנחלויות וסוגרת את עזה. אז לא רק שהם מטפסים למעלה, הם עושים את זה על הראש שלנו”.

דודו בכר

ואיך כל זה קשור לדבקה?

“רציתי שגם אנחנו, כקהילה, נגיע לירח. על זה מדבר השיר. כשחושבים על מדינה שמגיעה לירח, מיד חושבים על דגל. אבל אנחנו לא אוהבים דגלים. אנחנו לא פטריוטים. אנחנו מעדיפים לחשוב על אמנות. אם הייתי שחור מאמריקה, הייתי אומר ‘די־ג’יי על הירח’. אבל אני לא שחור מאמריקה, אז חיפשנו משהו שקשור לתרבות שלנו. נניח שהגענו למצב שיש לנו מדינה ויש לנו טכנולוגיה ואמצעים כדי להגיע לירח. איך נגיד את זה? נגיד ‘דבקה על הירח’. ‘דבקה’ זה אומר שאנחנו לא מדברים על קפיטליזם או פטריוטיזם או מיליטריזם, אלא על משהו יותר רוחני”.

אתה חולם על מצב שבו, כלשונך, “הגענו למצב שאנחנו מדינה ויש לנו טכנולוגיה ואמצעים”. מבחינה רשמית אתה אזרח במדינה שיש לה טכנולוגיה ואמצעים, אבל ממה שאתה אומר ברור שאתה לא מרגיש שייכות למדינה הזאת.

“כשאני מדבר על מדינה שהיא שלי, אני מדבר על תקציבים לתרבות, על אישורי בנייה, שנוכל לחיות בשקט בלי איומי דחפורי הריסה. שהדברים הכי בסיסיים לחיי אדם יהיו מונחים על השולחן שלנו, ובמקום להתעורר כל בוקר ולבזבז יום שלם בלשרוד, נוכל פשוט להתעורר, לכתוב שירים, לחנך את הילדים שלנו, להפעיל דמיון ולייצר דברים. אתה יודע כמה זה קשה כשמתעוררים ורודפים אחרי דברים שאצל הישראלים הם מובנים מאליהם? נחמד להתחיל את החיים מהאדמה ומשם לצמוח, ולא להילחם מתחת לאדמה בשביל להגיע לשטח ואז לצמוח”.

ואתה מאמין שהתקוות האלה יוכלו להתממש במסגרת מדינת ישראל?

“כשנתניהו וליברמן חביבי הקהל? אני חושב שהקיום שלנו פה הוא בספק”.

לא חנין זועבי

נפאר מעולם לא חשש לומר מה הוא חושב על מדינת ישראל, והדברים שהוא אמר, בשירים ובעיקר בראיונות, קוממו עליו אנשים רבים, ובהם חבריו לשעבר בקהילת ההיפ־הופ הישראלית. אם בתחילת דרכו הוא שר בעברית ופעל כתף אל כתף עם ראפרים יהודים, בשנים האחרונות הוא ושותפיו להרכב, אחיו סוהיל נפאר והראפר מחמוד גרירי, מתנערים לחלוטין מהאפשרות של דו־קיום. הריב המתוקשר בינו לבין סאבלימינל תועד לפני תשע שנים בסרט הדוקומנטרי “ערוצים של זעם”.

לפני חמש שנים התקיים בתל אביב אירוע שנקרא “היפ־הופ סולחה”. נפאר היה היחיד שהפר את האיזון בערב הזה, כותב האנתרופולוג אורי דורצ’ין ב”זמן אמת”, ספרו החדש על ההיפ־הופ הישראלי ‏(הוצאת רסלינג‏). “לעומת מלמולי סיסמאות הסולחה הצפויות שסיפקו המופיעים לפניו, ניכר בו שהוא אינו ממהר להצטרף למגמה ואיננו נוח להתרצות. בניחותא הניח רגל אחת על המוניטור שבקדמת הבמה... תנוחה זו שיוותה לו רושם של מרצה הניצב נייח מעל קהל מאזיניו. ‘כדי לעשות סולחה אמיתית צריך להישיר מבט אל המציאות ולקבל עליה אחריות כמו גברים’, פתח נפאר את נאום התוכחה שלו. ‘אתם ‏(היהודים‏) צריכים לקבל אחריות על הטבח והטרנספר שעשיתם ב–48’ ועל הטבח שאתם עדיין ממשיכים לעשות’.

 

“הנחת שבה נפאר השמיע את דבריו”, כותב דורצ’ין, “עמדה בסתירה לחריפותם נחרצת והדגישה אותה. ‘הממשלה הישראלית’, המשיך, ‘היא הממשלה הרצחנית ביותר בעולם. רק היום נרצחו, ואני מדגיש נרצחו ולא נהרגו, עשרה אזרחים בעזה’... על רקע הערפול וההכללה שמאפיינים את דברי עמיתיו היהודים, התנסחותו הישירה היא בגדר תופעה יוצאת דופן”.

באלבום החדש של “DAM”, שיוצא שש שנים אחרי אלבום הבכורה “Dedication”, יש כמובן שירים פוליטיים מובהקים, אבל החומרים האלה אינם מרכז הכובד של האלבום, וחשוב לנפאר להדגיש את העובדה הזאת. “אני לא רוצה שהכתבה הזאת תהיה ראיון עם חנין זועבי”, הוא אומר לקראת סוף המפגש אתו ועם חבריו ללהקה. הראיון מתקיים בביתו של נפאר שממוקם, במיטב האירוניה הישראלית, ברחוב גיבורי ישראל בלוד. “מה אני אעשה”, הוא מושך בכתפיו, “אני לא שולט על השמות האלה”.

ההבדל בין האלבום החדש לבין קודמו טמון במידה רבה בנושאים. “אנחנו הרבה יותר חברתיים באלבום הזה”, אומר נפאר. “אנחנו מדברים על דברים שקורים בתוך החברה שלנו. זכויות נשים, מיניות. למשל השיר ‘אולילו בינת סאפיק’ ‏(תגידי לו שזאת חברה מהכיתה‏). השיר הזה הוא על בחורה שמדברת עם החבר שלה בטלפון ואבא שלה שואל אותה מי זה. אנחנו אומרים לה: תגידי לו שזאת חברה מהכיתה. תשקרי לו. בחברה צבועה מותר לך להיות דו־פרצופית’”.
“זה עניין של התבגרות”, אומר מחמוד גרירי. “הבנו שאם אנחנו רוצים לצאת נגד המדינה שכובשת את העם הפלסטיני, אנחנו חייבים להיות מספיק אמיצים כדי להסתכל במראה ולבקר את החברה שלנו. יש הרבה דברים בחברה שלנו שאנחנו שונאים, והגיע הזמן לדבר עליהם, לא לשתוק. אני לא זוכר אם זה מחמוד דרוויש או סמיח אל קאסם שאמר שכדי שתוכל להיות משורר אתה חייב לרצוח את אבא שלך. אז בשביל להיות אמן, מוסיקאי, ולא רק ראפר, אתה חייב לדבר על דברים שנחשבים לטאבו”.

כמו תסריט

“דבקה על הירח” שונה מהאלבום הראשון של “DAM” לא רק בתכנים, אלא גם בצורת הכתיבה ובטון שבו שלושת הראפרים מבטאים את עצמם. “זאת עדיין מוסיקת מחאה, אבל אנחנו כבר לא צועקים”, אומר נפאר. “כשהיינו יותר צעירים וצעקנו זה נשמע אמיתי ורגשי, אבל זה לא היה נכון. זה היה ילדים שכתבו משהו ויאללה, להוציא אותו החוצה”.

 

הם צועקים פחות, והם גם יורים פחות מלים ויותר מנגינות. סוהיל נפאר, שמושפע מרגאיי, הציע לשני שותפיו לאוורר את השירים ולקצר את קטעי הראפ מ–16 תיבות ‏(האורך הקלאסי בהיפ־הופ‏) לשמונה. “זה משנה את הצורה שבה אתה מספר את הסיפור שלך”, הוא אומר. “האלבום הקודם היה כמו סרט דוקומנטרי. חרא פה, חרא פה, חרא פה. האלבום החדש הוא יותר כמו פיצ’ר. יש תמונות, סיפורים, דיאלוגים, ממש כמו תסריט. שיחקנו עם הדמיון שלנו. לקחנו את המציאות ועשינו ממנה fiction”.

ותאמר מוסיף: “אנחנו אנשים שכל היום חושבים על משחקי מלים ופאנצ’ים. אם היית אומר לי לפני כמה שנים לוותר על פאנץ’, הייתי חושב שזה כמו לקטוע לי את היד. אבל זה מה שעשינו באלבום הזה. צמצמנו, צמצמנו, ויתרנו על הרבה פאנצ’ים, וגילינו שזה לא בדיוק כמו לקטוע יד, אלא יותר כמו לקצוץ את הציפורניים”.

הסינגל הראשון מתוך האלבום, השיר “לאוו ארג’אע בל זמן ‏(אילו יכולתי לחזור אחורה בזמן‏) מדגים היטב את רוחו של האלבום החדש ואת שינוי הטון והגישה של “DAM”. השיר, שבו מתארחת אמל מורקוס הנהדרת, מספר את סיפורה של צעירה שנרצחה על ידי אחיה “על רקע כבוד המשפחה”. שלושת הראפרים והזמרת מספרים את הסיפור מהסוף להתחלה, מהרצח אל תחילת החיים שהובילו אליו. המשפט הראשון הוא “לפני שהיא מתה, היא לא חיה”. המשפט האחרון הוא “מזל טוב, זאת בת!”

“עד כמה שאני יודע, אנחנו הראשונים ששרים על הנושא הזה”, אומר תאמר נפאר. “אם מישהו אחר עשה את זה, הוא לא פירסם את השיר שלו כמו שצריך”. ואז הוא מוסיף בגאווה: “הוצאנו את הקליפ לפני עשרה ימים, ויש לו כבר יותר מ–100 אלף צפיות”.
עד כמה הנושא של רצח “על רקע כבוד המשפחה” מקושר לחיים שלכם? זה קורה כאן מסביבכם בלוד?

“בטח”, אומר תאמר. “ב–2010 נרצחו יותר מעשר בחורות. בלי להיכנס יותר מדי לדברים אישיים, בוא נאמר שזה לא משהו שאנחנו רק קוראים עליו בעיתון. הכרנו לפחות שתי בחורות שנרצחו. או שקנינו אתן במכולת, או שלמדנו אתן בבית ספר, או שהן באו להופעה שלנו. הכרנו גם חלק מהרוצחים”.

שיר חזק נוסף שבו חברי “DAM” מתריסים נגד עיוותים בחברה הערבית, או ליתר דיוק בעולם הערבי, הוא “אנא מיש ח’איין ‏(אני לא בוגד‏)”. השיר זה מוחה נגד הצביעות של העולם הערבי, שמצד אחד מתרפק על ההיסטוריה הפלסטינית שלפני מלחמת 48’ ומצד שני רואה בפלסטינים אזרחי ישראל, וחברי “DAM” ביניהם, משתפי פעולה ובוגדים. “השיר הזה מופנה לעולם הערבי”, אומר תאמר. “איך יכול להיות שהופענו בניו יורק ובפאריס 30 פעמים, ובירדן ומצרים רק פעם אחת? כי יש לנו דרכון ישראלי.

“מה שעשינו בשיר הזה”, הוא ממשיך, “זה לבקר את הגעגועים הרומנטיים של העולם הערבי לערים הפלסטיניות של לפני 48’. בכל השירים תמיד תמצא את חיפה, ירושלים, חיפה, ירושלים. אנחנו הלכנו על ההיפ־הופ של זה. על ע’גמי, על ג’ועריש, על דהמש. על השכונות האלה אין שירים רומנטיים, אבל השכונות האלה הן המציאות שלנו. כשאנחנו אומרים את השמות האלה בשיר אנחנו מעבירים מסר, מעבירים את התרבות שלנו”.

התסכול מכך שהם מופיעים בניו יורק הרבה יותר מאשר בקהיר או ברבת עמון נובע במידה רבה מכך שחברי “DAM”, עושים את הראפ שלהם בערבית, ומעדיפים להופיע לפני קהל שמבין מה הם אומרים. “כשאנחנו מופיעים באירופה או באמריקה, הקהל שלנו אומר ‘או, הם בטח שרים על המאבק הפלסטיני’ ומוחא כפיים”, אומר נפאר. “זה מעצבן כי אתה רוצה שימחאו לך כפיים כי השירים שלך טובים, כי המטאפורות שלך עמוקות, כי הפאנץ’ שלך מצחיק. אתה לא רוצה שימחאו לך כפיים כי אתה שר על הכיבוש. אנחנו מתעמקים במה שאנחנו עושים. אנחנו קוראים שירה. אני יכול לשגע את אשתי יום שלם בגלל שאני לא מצליח למצוא את המלה המדויקת. ובסוף המאבק מושך את תשומת הלב, ולא האמנות”.

“חברי “DAM” היו רוצים כמובן להופיע גם בלבנון ובסוריה, אבל כאזרחים ישראלים הם לא יכולים לנסוע לשם. “דיברנו קודם על הפנטסיה שלנו על הירח, אז להופיע עם השירים שלנו בלבנון זה גם כמו לרקוד דבקה על הירח”, אומר נפאר.

להתאהב ביהודייה

בינתיים, בגלל הלחימה שהתלקחה בשבוע שעבר, אפילו בחיפה הם לא מצליחים להופיע. הופעת ההשקה של האלבום החדש בצפון היתה אמורה להתקיים ביום חמישי שעבר בחיפה. חברי “DAM” התלבטו במשך כל היום אם לקיים אותה. בתחילה החליטו להמשיך כמתוכנן, אבל לפנות ערב, כשנורה טיל לאזור תל אביב, הוחלט לבטל את ההופעה.

“הרבה סטודנטים היו אמורים לבוא מהמרכז והתחלנו לקבל סמסים שהם מבטלים”, אומר תאמר. “במצב רגיל היו באים להופעה אלף איש, ולא רצינו לעשות הופעת השקה עם קהל מצומצם. חוץ מזה, אשתי והילד שלי בלוד והרגשתי שאני חייב להיות אתם. ממש יום חרא”. הופעת ההשקה של האלבום בתל אביב מתוכננת ל–27 בחודש במועדון הבלוק.

הקהל היהודי בהופעת ההשקה בתל אביב, כמו הקהל באירופה ואמריקה, לא יבין את רוב השירים של “DAM”, אבל שיר אחד מתוך האלבום החדש - השיר היחיד שמושר באנגלית - הוא יבין היטב. יבין ויצחק. לשיר זה קוראים “Mama I fell in love with a jew”. הוא משמש כביכול כאתנחתא הקומית של האלבום, אבל מתחת להומור חברי “DAM” מבטאים את הייאוש שלהם מרעיון הדו־קיום. הוא נפתח כך: “אמא, יש לי חדשות רעות, נתקעתי במעלית עם החתיכה הלוהטת הזאת. שבי, אמא, כי הבן שלך התאהב ביהודייה”.

המשך השיר הוא במיטב המסורת של ההיפ־הופ ההומוריסטי, עם ציטוטים ופאנצ’ים לרוב. הבחורה, ששמה אינו ג’ייני אבל יש לה רובה ‏(פרפראזה על שיר מפורסם של “אירוסמית”‏), אומרת לבחור שבלי הכוונות של הצלף הוא דווקא נראה טוב. היא מספרת שהחלום שלה הוא להיות טייסת ולחפש בשחקים, הוא אומר שהחלום שלו הוא לטוס בלי שיערכו עליו חיפוש.

אחר כך העניינים מתחממים. הוא אומר 69 אבל היא שומעת 67. בסוף הוא מבקש שהיא תיתן לו לשים עליה אזיקים. “כל משפט בשיר הזה מתעד סוגיה מסוימת בסכסוך, אבל בצורה מצחיקה”, אומר נפאר. “ככה זה כשאתה גדל על ‘פאבליק אנמי’, טופאק, מחמוד דרוויש וקרטמן מ’סאות פארק’. זה הקוקטייל שיוצא”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו