שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מי בכלל צריך הופעות חימום?

בשנים האחרונות הולכות ומתמעטות הופעות החימום שיש להן ערך אמיתי. האם המוסד הזה מיצה את עצמו?

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

מספרים על נינה סימון שכשהופיעה בתל אביב באמצע שנות ה-80 היא כעסה על כך שמפיקי ההופעה בחרו לשבץ את דידי ברידג'ווטר כזמרת החימום שלה. מצחיק לחשוב שאחת הזמרות הדגולות של המאה ה-20 חששה שמא זמרת החימום תאפיל עליה, אבל ברידג'ווטר היא זמרת נפלאה ופרפורמרית נפלאה עוד יותר, והיא היתה צעירה מסימון  ב-20 שנה. סימון לא אהבה את הנוכחות התוססת ומשפריצת הכריזמה שלה, אף על פי שביום טוב של סימון רק אריתה פרנקלין יכלה להתחרות בה.

קנאה בין מוסיקאים היא לא דבר יפה, והדינמיקה בין זמר חימום לבין הזמר שאותו הוא מחמם אמורה להתאפיין בפרגון הדדי. הרי הגדול נותן לקטן הזדמנות, והקטן גומל לו בשלהוב הקהל לקראת האקסטזה המיוחלת. ובכל זאת, מדי פעם מתחשק להתרפק על הדם הרע בין סימון לברידג'ווטר, ולאחרונה זה קורה יותר ויותר. יכול להיות שזה רק אני, אבל התחושה היא שבשנים האחרונות הולכות ומתמעטות הופעות החימום שיש להן ערך אמיתי, עד כדי כך שלא אחת, בעיצומה של עוד הופעת חימום קלושה ותלושה, עולה השאלה אם המוסד הזה לא מיצה את עצמו. לאן נעלמו זמרות החימום שרוצות שנינה סימון, או לפחות שירי מימון, יחששו לעלות אחריהן? לאן נעלמו להקות החימום שרוצות להתפוצץ על הבמה ב-20 הדקות שהוקצבו להן? עם או בלי חיכוך עם הזמר המרכזי, מה קרה לרעיון שהופעת חימום יכולה להיות אירוע שיש לו אמירה משל עצמו?

אפשר לנסות להסביר מדוע הופעת חימום מעולה היא חיזיון בלתי נפרץ בשנים האחרונות.
סיבה אחת היא הפיכתן של ההופעות, בעיקר הגדולות, לאירועים שמהונדסים ומתוזמרים
בקפידה. מטרת העל של הנדסת המוצר הזאת היא האדרת ההופעה המרכזית, ולשם כך אסור להרשות למופע החימום להתבלט. לכן הופעות החימום של המופעים הגדולים מתקיימות בדרך כלל באור מלא ובווליום בינוני עד נמוך.

נינה סימון. קנאהצילום: אי–פי

זאת לא מזימה של הזמר המרכזי, חלילה. להיפך. לפני כשנתיים ראיתי את "נערות ריינס"
מחממים את "משינה" באמפי קיסריה. אני בטוח שחברי "משינה" בחרו ב"נערות ריינס"
מפני שהם חושבים (בצדק) שזאת להקה מצוינת. אבל מה הסיכוי של להקה כמו "הנערות" לכבוש את הקהל של "משינה" כשהיא מנגנת באמפי הענק באור מלא ובווליום חלבי? קלוש עד לא קיים.

סיבה אפשרית שנייה לירידה בערך המניות של הופעות החימום היא התופעה המאוסה של האירוחים. כשכל הופעה שנייה כוללת אירוח, וכולם מכבדים את כולם בשלל התארחויות הדדיות, הופעת החימום הישנה והטובה נהפכת לעניין קצת מיותר. ובכלל, הנימוס וההסתחבקות שמאפיינים את זירת המוסיקה המקומית פוגמים בתחרותיות הבריאה שבמסגרתה מותר ללהקת החימום לרצות להדהים את הקהל ולהשאיר ללהקה המרכזית אדמה חרוכה.

דידי ברידג'ווטר. חיממהצילום: דניאל צ'צ'יק

יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מתקשה לזכור מתי ראיתי הופעת חימום ישראלית מעולה
בשנים האחרונות. היתה הופעת חימום מצוינת של להקת "יוסלס איי-די" בהופעה של "שבק ס" בהאנגר 11 לפני כארבע שנים, והיתה הופעת חימום נהדרת, כמעט הרואית, של גבע אלון בהופעה של "יו לה טנגו" בבארבי לפני שנתיים וחצי. היו כמובן פה ושם עוד
חימומים טובים, אבל לא דברים שנחרתו בזיכרון.

עד יום רביעי שעבר כשאליוט (שרון בן עזר) חיממה את הופעתה של מלכה שפיגל במועדון האוזן בר בתל אביב. היה משמח לראות את שפיגל תופסת סוף סוף את מרכז הבמה ומבצעת את שירי האלבום החדש והנהדר שלה, והיו בהופעה שלה רגעים יפים (לצד רגעים מהוססים יותר), אבל מה שנשאר בזיכרון מהערב הזה הוא ההופעה הפותחת המרהיבה של אליוט. היא החזירה, ולו להרף עין, את האמון במוסד המתפרק מנכסיו של הופעת החימום.

מלכה שפיגל. מרכז הבמהצילום: טל כהן

בשום שלב של ההופעה הקצרה הזאת לא היתה תחושה שאנחנו נמצאים באירוע שהוא בבחינת הקדמה למשהו אחר. זה היה הדבר האמיתי. אליוט דחסה תשוקה, חוכמה וסגנון שמספיקים להופעה של שעתיים (למעשה, לשתי הופעות של שעתיים) לתוך 25 דקות, ובאורח פלא הצליחה ליצור בתוך יחידת הזמן הקצרצרה הזאת תחושה של התפתחות ובניית מתח, שהיא אחד הדברים שמבדילים בין הופעה מעולה לסתם הופעה טובה.

בגיל 46 אליוט נראתה רעבה יותר מרוב המוסיקאים בני מחצית מגילה. בוודאי תרמה לכך שהיא עומדת להוציא בשבועות הקרובים את אלבום הסולו הראשון שלה, אחרי כמעט 25 שנה בשטח. היא הגישה את השירים בטמפרטורה לוהטת, אבל בצורה מסוגננת מאוד. הפצצה היצירתית שהיא זרקה לא הופעלה בבום אחד אלא תיקתקה ותיקתקה, התלקחה בהדרגה, והפיצה לכל עבר רסיסים של יופי חד וחותך.

אליוט. תשוקהצילום: דניאל צ'צ'יק

היא הופיעה לבדה ושילבה מוסיקה חיה ומוקלטת. הנוסח הזה טומן לא מעט מלכודות, אבל אליוט דילגה מעליהן בקלילות. היא התחילה עם ביצוע אלקטרוני זוחל ומתוח לשיר
הילדים "אבא שלי" (לאבא שלי יש סולם) והמשיכה באותה רוח אלקטרונית עם "לא כוחות" הנהדר של עינב ג'קסון כהן. בסיום השיר היא אמרה לקהל: "האלבום שלי עומד לצאת בימים קרובים. אני אשים לינק לבנדקמפ שלי בפייסבוק של האוזן", ואז גיחכה על
המופרכות הלשונית של המשפט האחרון.

אחר כך היא הישירה מבט אל הקהל וסיננה בחיוך מר-ממזרי שתי מלים: "הפסקת אש". זה היה בערך חצי שעה אחרי שהפסקת האש עם החמאס נכנסה לתוקפה. אם מישהו חשב שההפוגה תספק לאליוט תירוץ לברוח מהפוליטי, הוא חטף כעבור כמה שניות פגיעה ישירה של טיל אמנותי רב עוצמה: שיר של מאיר ויזלטיר (כך לפחות טען החבר חובב השירה שבא אתי להופעה) שיש בו אוטובוסים מתפוצצים וגילויים נוספים של הרג חסר תוחלת. אליוט הלחינה וביצעה אותו בדם לבה וכאבה. זה היה רגע חזק בצורה בלתי רגילה.

וזה לא היה הסוף. אחרי הטיל הפוליטי ההופעה המשיכה לצבור מומנטום, ואליוט חגרה את הגיטרה החשמלית שלה והוליכה את ההופעה מהמחוזות האלקטרוניים המסוגננים אל תוך כבשן רוקיסטי בוער. ואז היא הורידה את הגיטרה והתחילה להתקדם אל מחוץ לבמה. מאחר שזאת היתה הופעה כל כך טובה, נשכחה העובדה שזאת בעצם הופעת חימום. הקהל לא הבין ברגע הראשון מדוע אליוט יורדת אחרי כל כך מעט זמן. "זהו, נגמר", היא אמרה ונעלמה. האשה שעמדה לידי מיהרה לסמס "צ'מע, אליוט היתה סוףףף". היא לא לגמרי צודקת. האמת היא שאליוט היתה סוףףףףףףף.

יהלום לנצח

באחד השירים בהופעה של אליוט (נדמה לי שזה היה הביצוע לשיר של ג'קסון כהן)
עלה פתאום במחשבה "Unfinished Sympathy", שירם המופתי של "מאסיב אטאק" ושרה נלסון, מתוך אלבום הבכורה הנפלא של "מאסיב אטאק", "Blue Lines". מה עורר את האסוציאציה המפוארת הזאת? אני חושב שזה היה הסאונד של השיר של אליוט, שנשמע כמו משיחות מכחול אלקטרוניות ארוכות ומושהות שחבות את צביונן לאסתטיקה של "Unfinished Sympathy".

עוד דבר עודד את הקישור האסוציאטיבי: העובדה שאליוט, שמפרסמת בשנים האחרונות
ביקורות מוסיקה ב"עכבר העיר", כתבה לפני שבוע וחצי על "Blue Lines", שרואה עכשיו
אור במהדורה מחודשת. "מעל הכל היה את השיר הזה, עם כלי המיתר והזמרת", היא כתבה על "Unfinished Sympathy". "בזמנו הוא הרס אותי. לא יכולתי להפסיק להקשיב לו. בעשור ומשהו האחרונים תיקלטתי אותו, לרוב כטראק האחרון של הערב, עשרות פעמים. הוא פנינה ענקית".

"Unfinished Sympathy" הוא אחד מאותם שירים יחידי סגולה שאינם זקוקים להוצאות
מחודשות כדי להישאר בתודעה. זה יהלום לנצח. ובכל זאת, המהדורה המחודשת של "בלו ליינס" (שיצא במקור ב-1991) היא הזדמנות לומר עליו כמה מלים ולנסות להבין מה הופך אותו לשיר כל כך מהדהד.

אפשר להתחיל בסאונד שלו. המוסיקה של "מאסיב אטאק", בעיקר בשני אלבומי המופת
הראשונים של ההרכב, היא שיעור מאלף בשימוש בחלל ובאוויר. השלישייה מבריסטול
הדגימה בתחילת שנות ה-90 כיצד מוסיקה אלקטרונית מסוגננת ומופקת לעילא יכולה להיות בעלת עומק רגשי שאינו פחות משירי סול ורוק שהופקו בצורה יותר "טבעית".

"Unfinished Sympathy" הוא דוגמה קלאסית לאיכות המיוחדת הזאת: יש בו שילוב מבריק בין מקצב שמושתת על דנדון צעצועים תזזיתי, שמתקשר עם עולם תמים של ילדות, לבין שכבות מיתרים שנמתחות עד אין קץ ומעניקות לשיר עומק של מלנכוליה וחוסר אונים. המזיגה הזאת בין תמימות לבין עצב פותחת חלל רגשי ענק, שלתוכו נכנסים קולה ואישיותה של הזמרת שרה נלסון.

נלסון, שהתפרסמה בזכות השיר הזה, לא רק שרה אותו, אלא ככל הידוע גם כתבה את המלים והמנגינה. בוב סטנלי, איש להקת "סנט אטיין" ששיתפה פעולה עם נלסון, סיפר פעם איך הזמרת נכנסה לאולפן, שמעה תשתית מוסיקלית של שיר שעדיין לא נכתב, ובתוך עשר דקות כתבה מלים ומנגינה. "מעולם לא פגשתי מישהו אחר שהיה מסוגל לעשות דבר כזה", אמר סטנלי.

נלסון מילאה את החלל הצלילי שפתחו אנשי "מאסיב אטאק" לא רק בקול נפלא של זמרת סול עילאית, אלא גם במלים נהדרות שציירו תמונה שוברת לב של אהבה נואשת. יש בטקסט שלה אפילו יסוד רוחני ומיסטי, בעיקר בחזרה על המלים "Like a Body Without a Heart ,Like a Soul Without a Mind". תוסיפו לכל זה את הצעקה הרכה שפותחת את השיר ומעמיקה את מטען הכאב שלו, ותקבלו שיר שלא מהעולם הזה (שגם זכה לקליפ אדיר של שוט אחד מתמשך, שבימים שלפני האינטרנט היינו פותחים את אם-טי-וי למשך שעות ארוכות כדי לחכות לו).

"Unfinished Sympathy" היה אמור להיות קרש הקפיצה של נלסון לקריירה מצליחה, אבל נלסון לא עשויה מהחומר של קריירות יציבות. היא הוציאה שני אלבומי סולו במחצית
הראשונה של שנות ה-90, ומאז לא הוציאה אלבום תחת שמה. בשנה שעברה הוציא נגדה בית משפט באנגליה צו הרחקה לבקשת התקליטן פיט טונג. נלסון הטרידה אותו וטענה שהוא בעלה ואבי בנה, דבר שאינו נכון. האשה שנראתה כל כך בטוחה בעצמה בקליפ של "Unfinished Sympathy", שבו היא הולכת ברחובות לוס אנג'לס וכולה אומרת פשטות אצילית, היא ככל הנראה אדם בעל נפש פגועה.

לפי ויקיפדיה, נלסון אמורה להוציא בשנה הבאה אלבום סולו חדש. הלוואי שזה יקרה.
אבל גם אם הופעת החימום שלה ב"Unfinished Sympathy" לא הצליחה לקדם אותה אל עמדת ההופעה המרכזית, זאת היתה הופעת חימום אדירה שהטביעה את חותמה על עולם הפופ.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ