שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

חדר המדרגות הוא המרחב הכי מוגן בבניין הדרום תל־אביבי הישן שבו גר ניצן חורש, אבל הרעש ששרר בו בצהרי יום חמישי לפני כשבועיים חיסל כל סיכוי לשמוע אזעקה. חזרה של “אלקטרה”, להקתם של חורש, הבסיסט דורון פרחי והמתופף בועז וולף, יכולה להיות עניין מאוד רועש, והרעש לא עצר בדלת דירתו של חורש אלא הציף את כל חדר המדרגות בואכה רחוב החשמל. הטיפוס לקומה השלישית, בזמן שהגיטרה ריססה את שריטות הסקא של השיר “Sirens”, היה תענוג לא צפוי, וכך גם שתי הדקות הבאות, שבהן עמדתי מחוץ לדלת והקשבתי ל”אלקטרה” מנגנת את השיר. רק בתוך הדירה, כשוולף השתעל שוב ושוב, התברר שכך - מהירה, חדה וחותכת - היא נשמעת כשהמתופף שלה חולה.

השיר שרוסס אל חדר המדרגות, “סירנות ‏(סאן דייגו‏)”, הוא הסינגל האחרון של “אלקטרה”, שמוציאה עכשיו את האלבום השני שלה, “Second Hand Love”, וכפי שאפשר להבין מהשם שלו הוא עולה בקנה שיגור אחד עם רוח השבועות האחרונים. השיר נפתח בכמעט 20 שניות של צליל חד וגבוה שמפיק הכלי הפסיכו־אזוטרי טרמין, והצליל הזה עלול להישמע כמו אזעקה, בעיקר בימים רגישים. “הסינגל יצא לפני שהתחילו לעוף טילים, אבל דאגנו שעם האיום האיראני וכל זה, הוא יזכיר לאנשים מלחמה”, אומר חורש. “אז הכנו גרסת רדיו של השיר, שבה הרגענו קצת את הטרמין. עכשיו אנחנו מוציאים רמיקס דאב של השיר, ושם נשתולל עם האזעקות”.

המקרה של “Sirens” מדגים את הערכים והאמביציות שמניעים את “אלקטרה” ואת המקום שהיא מבקשת לתפוס בתוך זירת המוסיקה הישראלית. לנוכח הזיקה העמוקה שלה לרוקנרול בריטי ואמריקאי, ולנוכח העובדה שחורש שר באנגלית, “אלקטרה” הואשמה לא אחת ‏(כמו להקות אחרות ששרות באנגלית, ובעצם יותר מרובן‏) בכך שהיא מזדנבת אחרי להקות מחו”ל ומנסה לחקות אותן, במקום להתחבר למציאות הישראלית ולזקק מתוך המגע אתה קול אמנותי אותנטי.

"אלקטרה". לא מורידים את הראשצילום: גלעד בר שלו

אבל לטענתו של חורש, המוסיקה של “אלקטרה” מחוברת לווריד של המציאות המקומית בצורה הרבה יותר עמוקה מלהקות רבות ששרות בעברית. האנרגיה, התזזית והרעש שמאפיינים את “אלקטרה”, עם או בלי הדמיה של אזעקות - מהם אם לא שיקוף של המציאות הישראלית הכאוטית? חמוש בתפישה הזאת, ובלא מעט שירים מצוינים שיש בהם התנגשות בריאה בין אגרסיה לפופ, חורש עושה כל מה שהוא יכול כדי לחדור כמה שיותר קרוב למיינסטרים. תיקון: רוב מה שהוא יכול. תוכניות ריאליטי הן הקו האדום שלו, ותאמינו לו שכל התוכניות, כולל כולן, כבר ניסו לפתות אותו. “אני יודעת שזה לא הקטע שלך”, הוא עושה פרודיה על תחקירנית של תוכנית ריאליטי, “אבל חשבנו שאם נציע לך מספיק כסף תסכים להשתתף בחרא שאנחנו משדרים”. ואז הוא מרצין ואומר: “אני בחיים לא אמכור את התחת שלי”.

שיר הפריצה של “אלקטרה”, “Coming to Get You”, מתוך אלבום הבכורה של הלהקה, יכול היה להתאים לסיטואציה שבה תחקירניות של תוכניות ריאליטי רודפות אחרי חורש, אבל הוא נכתב לדברי הזמר “בזמן מבצע ‘עופרת יצוקה’ והוא דיבר על מתקפת הפשיזם האיומה שהשתלטה עלינו מבפנים. גם ‘Charge’ ‏(הסינגל הראשון מהאלבום החדש, ב”ש‏) מדבר על סיטואציה של מאבק. הוא עושה אנלוגיה בין רחבת הריקודים לשדה הקרב. זה על מישהו שהולך לרחבת הריקודים ומוציא את כל האגרסיות והמתח שלו. יש הרבה פאן בשירים האלה, אבל זה לא פאן לשם פאן. הפאן זה כלי נשק. ההוויה של המקום הזה היא לא הוויה של פאן, וגם אני לא ממש טיפוס Happy Go Lucky. גם הקיום שלנו כלהקה פה הוא סוג של מאבק תמידי, וגם הבחירה שלנו לעשות את זה באופן שהוא לא אינדי קונבנציונלי”.

מה זאת אומרת “לא אינדי קונבנציונלי”?

חורש: “זאת אומרת שאנחנו הולכים על כל הקופה, לא מורידים את הראש, מופיעים בכל הארץ, כל הזמן, ומתנהגים כאילו אנחנו ‘משינה’, לא כלפי חוץ אלא בינינו, בצורה שבה אנחנו תופשים את עצמנו”.

להקות אינדי אחרות לא עושות את זה?

“רובן לא עושות את זה. הנסיבות גורמות להן להסתפק במועט ולחשוב שהכל חסר סיכוי. או שהן מכוונות רק לחו”ל, או שהמוסיקאים אומרים ‘אנחנו רק עושים את האמנות שלנו ולא אכפת לנו אם מישהו יתעניין. ממילא הקהל קטן, ומצב הרוח הלאומי...’ אנחנו לא כאלה. אנחנו במשימת קמיקזה, Out There For the Taking. אנחנו רוצים להיות בכל מקום. חשוב לנו להיות בפלייליסט של ערוץ 24. חשוב לנו שינגנו את ‘Starve’ ‏(אחד משירי האלבום החדש, ב”ש‏) בין מושיק עפיה למירי מסיקה.

למה זה כל כך חשוב?

“כי אנחנו בקרב, ואין דבר שאני שונא יותר מבכיינות. אני רוצה להתאבד על זה. הרבה אנשים אמרו לי: ‘מה אכפת לך אם משמיעים אתכם בגלגלצ? גלגלצ זה חרא’. למה זה חרא? כי אין שם שירים של קהילת האינדי? אתה יודע כמה ילדי אינדי הגיעו להופעות שלנו כי הם שמעו את השירים שלנו בגלגלצ? עובדה, זה נוכח בכל מקום. אני לא איסטניס. אם אנחנו לא נילחם כדי שישמיעו אותנו ברדיו, ברור שהרדיו ימשיך להיות חרא”.

"אלקטרה" בהופעה". תנופה מרשימהצילום: יעל אנגלהרט

בלי מחשב

האלבום הראשון של “אלקטרה” הוקלט אחרי ארבע שנים שבהן הלהקה “רצחה” את השירים בהופעות, כלשונו של חורש ‏(“רצחה” במובן טוב כמובן‏). ההקלטות עצמן נעשו מהר מאוד. העבודה על האלבום החדש, שיוצא אף הוא בחברת התקליטים “אנובה”, היתה ההיפך הגמור. הלהקה נכנסה לאולפן בלי שירים מוכנים, ובילתה באולפן חודשיים ‏(יחד עם המפיק ברוך בן יצחק, איש להקת “רוקפור”‏) עד שהשיגה את מה שהיא רוצה. “באלבום הראשון הקלטנו את כל הריתם סקשן ביום אחד. באלבום החדש זה לקח שלושה שבועות”, אומר חורש.

הוא מזכיר את “Starve”, בלדה לא אופיינית שהוא גאה בה במיוחד, ואומר “בהתחלה לא היה לנו אומץ לגעת בזה. זה נראה לי מדי סיסי. ואז החלטתי שאני רוצה שזה יישמע בסגנון של פיל ספקטור. לא רציתי מתוק סווייד כזה. ניגנתי לברוך ‏(בן יצחק‏) את השיר על אקוסטית והוא שאל ‘איך אתה מדמיין את זה?’. לא ידעתי בדיוק מה להגיד, אז הוא הביא את ‘You’ve Got That Loving Feeling’ ‏(שירם של “Rightous Brothers” שנחשב לאחת מהפקות המופת של פיל ספקטור ושל הפופ בכלל, ב”ש‏) והשמיע רק את המיתרים, בלי הקולות. אמרתי ‘זה נפלא’ והוא אמר ‘אין שום סיכוי שתגיע לזה’”, צוחק חורש.

הוא מספר גם שהאלבום הוקלט בצורה אנלוגית, על סלילים, בלי התערבות של מחשב. “זה לא שיש לי משהו נגד המחשב, אבל הרגשנו שהחומרים האלה, אנחנו רוצים להביא אותם טבעי”, הוא מסביר. “אנלוגי נשמע אחרת מדיגיטלי - יותר רחב, פחות מתלהם. אני שומע להקות גאראז’ מהסיקסטיז, ויש שם משהו מחוספס”.

אבל אתה יודע שאתה לא יכול לשחזר את הסאונד של הסיקסטיז.

“אני יודע. אנחנו לא מנסים לשחזר. אבל ההקלטה על סלילים מאפשרת לפעול באווירה הזאת. יש את הקטע הזה עם תקליטים מהסיקסטיז שפתאום הטמבורין, נגיד, יותר חזק מכל יתר הכלים. אני אוהב את זה. לא מעניין אותי לשמוע את זה מושלם. היום, בגלל המחשב, כל כך קל ליצור משהו שנשמע טוב...”

אני חייב לומר שזאת קלישאה ענקית, הדבר האחרון שאמרת.

“מה לעשות, מה לעשות. בתור מוסיקאי אין לך ברירה אלא ליפול לקלישאות מבוקר עד ערב. אני עושה רוקנרול - יש משהו יותר קלישאי מזה?”

קלישאי או לא, “אלקטרה” יודעת לעשות רוקנרול. האלבום החדש שלה פורץ מתוך הרמקולים בתנופה מרשימה מאוד ומצליח לשמר את המומנטום הדוהר שלו עד לצליל האחרון. יש רגעים ספורים שבהם הרגל של חורש ושותפיו מרפה מדוושת הגז, אבל אפילו בהם יש תחושה של בהילות ודחיפות ואנרגיה מתפרצת. למעשה, בד בבד עם ההנאה הגדולה מהמהירות והמחץ, מצטיירת דמותו של חורש כאדם שרץ על חבל גבוה וחושש שאם יעצור לשנייה - ייפול.

“יש לי שני דברים להגיד על זה”, הוא יורה. “אחד - לא מספיק. אם אתה רוצה שאני אבקר את ‘אלקטרה’, אז אני אגיד שכשאני שומע את ג’וני תאנדרס או ‘גאן קלאב’, הם יותר על הקצה. שתיים: יש בתקליט הזה רגעים שבהם האנרגיה צוללת. בנינו אותו ככה בכוונה. אז אני שמח לשמוע שהדחיפות עוברת. פחדתי שהיא תיעלם”.

אתה מנסה להתקרב אל הקצה של ג’וני תאנדרס ו”גאן קלאב”?

“כל תשובה שאני אתן תהיה לא צנועה, אבל האמת היא שאני מרגיש שאני לא מנסה להתקרב לאף אחד. יש הרבה השפעות, אבל בסופו של דבר אני לא רוצה לחקות אף אחד”.

אני לא מדבר על חיקוי אלא על התקרבות לאיזה אידיאל.

“אני לא חושב שאני אסיים את החיים שלי כמו ג’וני תאנדרס ‏(שמת בגיל 39 אחרי שנים של התמכרות להרואין‏)”.

אני גם לא מדבר על זה.

“הדבר שמאפיין את הדברים הכי טובים ברוקנרול זה שחרור והשלה ויכולת לעשות דברים עירום. זה הדבר המרכזי. להיות מסוגל להגיע למקום הכי משוחרר. סאונד וקצב הם בסך הכל כלים. ‘אלקטרה’ עשתה המון הופעות בשלוש השנים האחרונות. בערך מאתיים הופעות, בארץ ובחו”ל. ומה שקורה כשיש כמות כזאת של הופעות זה שאתה משתפר לא רק מבחינה טכנית אלא גם ביכולת שלך להשיג את הדבר הזה, שהוא כל כך חמקמק וקשה להגדיר אותו”.

בשלוש השנים האחרונות “אלקטרה” לא רק הופיעה מאתיים פעם, אלא גם הוציאה את אלבום הבכורה שלה, וכעבור שנה הוציאה אי־פי של קאוורים, והשתתפה בהקלטות של אלבום הבכורה של להקת “Men of North Country”. “עשייה בלתי פוסקת זה משהו שאני מאוד מאמין בו”, אומר חורש. “זה הקראפט שלי. זה מה שאני עושה, ואני רוצה לעשות את זה כל הזמן. שום דבר פה זה לא ‘סרג’נט פפר’, למרות שהתקליט הזה כמובן יותר טוב. אני לוקח את הדבר הזה מאוד ברצינות, ובאותו זמן אני לא לוקח את עצמי ברצינות. למה הבן אדם שאני הכי מעריך, לאו דווקא מוסיקלית, זה ג’ק וייט? כי הוא מייצר כל הזמן, והוא לא לוקח את עצמו ברצינות, והוא מצליח להשתעשע ולעשות דברים שנשמעים טבעיים. זה מה שמעניין אותי”.

בסיבובי ההופעות של “אלקטרה” בארה”ב הזדמן לחורש וחבריו לראות עשרות אם לא מאות להקות. “רוב הלהקות שאתה רואה כשאתה נוסע לטור קוסט טו קוסט הן חרפה”, הוא אומר. “כל פירמידה בנויה ככה. הרוב נורא, ומעליו יש שכבה של להקות סבירות, ואז עוד שכבה של להקות טובות מאוד, והכי למעלה יש כמה Lucky Bastards. רוב הלהקות נשמעות אותו דבר. הולכות דוך וזהו. אנחנו לעומתן נשמעים כמו להקת פרינג’. יש לנו הרבה רבדים שונים שפועלים ביחד. אני קצת מקנא בלהקות האלה. באמת”.

למה?

“כי נראה לי שהם אנשים שיותר קל להם. גם אני הייתי רוצה להקה שהולכת דוך, אבל למחרת אני קם עם רעיון למשהו אחר”.

תיארת את פירמידת הלהקות, ולא הותרת לי ברירה אלא לשאול אותך איפה אתה ממקם את “אלקטרה” בפירמידה הזאת?

חורש מהסס שנייה או שתיים ואז הטלפון שלו מצלצל. “שכחתי את השאלה”, הוא אומר בחיוך כשהשיחה מסתיימת. “אממ... התשובה הכי כנה, ואני לא יודע איך לומר את זה כך שזה יישמע צנוע, היא שלא הייתי משחק במשחק הזה אם לא הייתי חושב שאני יכול לעשות את זה הכי טוב שאפשר. אני חושב שאנחנו מאוד טובים בזה. אני לא חושב שאנחנו נופלים מאיזושהי להקת רוקנרול”.

בכל העולם?

“אני מנסה לעדן את זה כי אני לא מתכוון לומר שאנחנו הכי טובים בעולם. התמזל מזלי ואני מנגן עם מוסיקאים מעולים ועם מפיק מעולה, וצברנו ניסיון, ואנחנו עושים את מה שאנחנו עושים טוב מאוד. אני לא מרגיש רגשי נחיתות. הופענו לצד להקות כמו ‘פרנץ פרדיננד’, ‘Css’, ‘בלאק ליפס’. מה שיש לנו להציע כשאנחנו מופיעים לא נופל ממה שהם מציעים”.

ומה בנוגע ל-Lucky Bastards מהקומה העליונה בפירמידה?

“אני אף פעם לא אגיד על עצמי שאני מארק בולאן, אבל המטרה היא להגיע הכי קרוב שאני יכול. זה מסע, ואנחנו עובדים מבוקר עד לילה, ואם הייתי מרגיש שאני לא הולך לשם הייתי הולך ללמוד סתתות”.

לזקק קול משלך

חורש לא הלך ללמוד סתתות, אבל נדרש לו די הרבה זמן להחליט שהוא רוקנרולר במשרה מלאה. רק לפני חמש שנים, כשהיה בן 30, הוא התחיל להריץ את “אלקטרה” במלוא הכוח והמחויבות. “התחלתי בגיל מאוחר, ויכול להיות שזה מסביר משהו מתחושת הדחיפות והבהילות”, הוא אומר. “גיא גרבר ‏(מוסיקאי הטכנו המצליח, ב”ש‏), שגדל יחד אתי בחולון, קרא לאחד האלבומים שלו ‘Late Bloomers’. היו לנו הרבה שיחות על זה. שאלנו את עצמנו למה לקח לנו כל כך הרבה זמן.

“לא בטוח שיש לי תשובה”, הוא ממשיך, “אבל נראה לי שזה קשור לזה שלאנשים בני 20 יש פחות מה להגיד היום. הדור הזה מוצף בכל כך הרבה אינפורמציה, שלוקח לו המון זמן לזקק את הקול האישי שלו. בשביל שזה יקרה אתה צריך להשיל מעליך הרבה שכבות של מודעות, וזה עידן כל כך מודע לעצמו. יש שפע עצום, והכל נורא קל כביכול, אבל לזקק קול משלך זאת משימה קשה”.

הקול האישי שחורש ו”אלקטרה” הצליחו לזקק עומד בכבוד מול הקולגות מהעולם בכל הנוגע לערכי רוקנרול קריטיים כמו אנרגיה, מומנטום ותנופה, וגם בכל הקשור לכתיבת השירים, שחורש יודע לגזור במיומנות מרשימה. האם זו גם מוסיקה שמצטיינת במקוריות שלה? על זה אפשר להתווכח. אולי אפילו כדאי לשאול עד כמה מקוריות היא ערך חשוב בשביל חורש. הוא שותק, מכחכח בגרון, שוקל את מלותיו. נדמה שהוא נעלב קצת מהשאלה. “בכל פעם שאני מזהה משהו שנשמע לי כמו גניבה הוא מעיף אותו מיד”, הוא אומר לבסוף. “יכולתי לכתוב עוד שבע פעמים את ‘Coming to Get You’. בגלל ש’Sirens’ קצת מזכיר אותו, דאגתי להוסיף עוד ארבעה פארטים כדי שהוא לא יישמע דומה. כשברוך שמע את זה הוא שאל ‘מה זה הפרוג הזה?’

“אנחנו משתדלים לא למחזר. זה לא מעניין אותי”, ממשיך חורש, ואז עוצר ואומר: “אתה יודע מה, זאת שאלה מאוד ישראלית. אתה יודע מה הבעיה הכי קשה של הלייבל הגרמני שלנו? שאין לנו ז’אנר. זה מקשה עליהם לשווק אותנו. בישראל נראה לאנשים שאנחנו עושים דבר מאוד ספציפי, אבל זה לא נכון. יש במוסיקה שלנו פאנק ופסיכדליה וסקא ורוקבילי. נורא קשה לקטלג אותנו”.

שאלה נוספת שגורמת לחורש לסנן “זאת שאלה מאוד ישראלית” נוגעת לשיר “Time and Place” מתוך האלבום החדש. הוא נשמע כמו ניסיון מחושב ‏(ומוצלח מאוד‏) לייצר שיר בסגנון של מוטאון. כשחורש נשאל על כך הוא אומר: “לא, וזאת שאלה שלא היתה נשאלת אם לא היינו ישראלים. בתוך המוסיקה הישראלית הכל יונק מהכל, עד כדי גילוי עריות, ובכל זאת השאלה הזאת לא נשאלת. אבל כשמגיעה להקה כמונו ומושפעת מדברים מחו”ל, פתאום לאנשים יש מה להגיד. אני שומע את הגרוב הזה של מוטאון כל חיי. באמת מעניין למה אני מושפע ממנו”.

אתה מתגונן בלי שהותקפת. זה לגמרי לגיטימי בעיני לכתוב שיר מוטאון, ועשיתם את זה נהדר.

“אני מתגונן כי אנשים שלא מבינים את המקום שלנו עלולים לחשוב שמדובר בחיקוי. כל להקה בעולם משתעשעת ברעיונות האלה. בנורבגיה אף אחד לא היה עושה מזה עניין, אבל בארץ עושים”.

נראה שיש לך ניסיון בהדיפת טענות בדבר חקיינות.

“זה פחות ופחות נוכח כהאשמה נגדנו. בהתחלה באמת נתפשנו כחריגים. הסתכלו עלינו כמו על עב”מים. למה הם מנגנים ככה, למה הוא שר ככה. אבל ברגע שאתה טיפה מצליח מסחרית ומשמיעים אותך ברדיו, מוותרים לך. ‘אה, זה עובד, אז כנראה שזה מותר’”.
יש עוד המון להקות ששרות באנגלית. את חושב שנגדכם נשמעו יותר טענות בגלל הדמות שלך? בגלל המגפיים המחודדים שהרמת על השולחן באחת מתוכניות הטלוויזיה?
“לא יודע. יש משהו בעמדה שלנו שהוא טיפה מתעמת. אנחנו לא עושים את זה בכוונה, בדרך כלל. המכלול של מה ש’אלקטרה’ מביאה הוא, איך אני אגיד את זה, לא משפיל את העיניים. אני לא איזה תגרן מקצועי. גם ב’ינשופים’ ‏(תוכנית התרבות שחורש חבר בפאנל שלה‏) אני לא בא לריב עם אף אחד. כנראה שהעמדה שלי טיפה אופוזיציונית. אני חושב שאני אדם נעים לבריות. אין לי סבלנות לווכחנות לשם וכחנות”.

אין לו גם סבלנות לשאלות על הצורה שבה הוא נתפש על ידי אנשים ועל מידת האותנטיות שלו בעיניהם. “חשוב שיצוין שהשיחה הזאת היא פאסה. היא היתה נכונה אולי לפני שלוש שנים. די. ‘אלקטרה’ נמצאת במצב שהיא מביאה קהל של 100 קוני כרטיסים בבאר שבע ובעכו. אלה לא כמויות היסטריות, אבל זה יותר ממה שרוב האנשים שמושמעים בגלגלצ מביאים. אני לא רוצה לנקוב בשמות ולא רוצה לצאת שחצן. כל מיני זמרים מהומהמים שמושמעים ברדיו”.

אתה מושפע בכתיבה שלך ממוסיקה ישראלית?

“הרבה מהלחנים שלי, אם אתה מפרק אותם, נשמעים כמו לחנים ישראליים ישנים. זה בכלל לא מפתיע. האהבה הגדולה שלי היא סיקסטיז, וכתבו כאן בסיקסטיז שירים ועיבודים נורא יפים. קח למשל את ‘Heading For the Exit’ ‏(השיר שנועל את האלבום החדש, ב”ש‏). כששלחתי את הסקיצה שלו לחברים, אני זוכר שכתבתי ‘חנן יובל פוגש את הראמונס בחתונה צוענית’”.

חורש צודק. השיר הזה, בגרסה אקוסטית, באמת מזכיר את הקאנטרי הישראלי של חנן יובל. “ותקשיב ל’Used Reflection’ מהאלבום הקודם”, הוא ממשיך. הוא שר את השיר, ובנקודה מסוימת אי אפשר שלא להצטרף אליו בשירת “אור ותכלת בשמים ויורד לפתע יום / עננים הופכים למים, קשת עולה במרום”. “אתם רוצים להאשים אותי בחוסר מקוריות? יאללה”, צוחק חורש. “זה גדול שחנן יובל ויזהר כהן הפכו אותי לאישיו בראיון הזה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ