שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ההרמוניה הקולית של "היפה והחיה"

אמנם אין בשורה מסעירה במיני־אלבום של הצמד “היפה והחיה”, אבל יש בו מבחר קטן של שירים טובים וניצול נכון של הרמוניה קולית גברית־נשית

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

הדבר הראשון שתופס את העין, אחרי שהשירים עצמם תופסים את האוזן, הוא החריגה של נועה שמר ומתן גולדברג מהקונוונציה של הזמר המבצע את לחניו. שמר הלחינה ארבעה שירים במיני־אלבום הזה וגולדברג הלחין שניים. לפי האתוס של הסינגר־סונגרייטר, היא היתה אמורה לשיר את לחניה והוא את לחניו. אבל לא: הוא שר שלושה לחנים שלה ורק אחד שלו, היא שרה אחד שלו ואחד שלה.

לא בטוח שצריך לייחס חשיבות רבה מדי לפרט הזה, אבל דומה שהוא מעיד על הצניעות של חברי הצמד “היפה והחיה”, על האמון שהם רוחשים זה לזה, וגם על ההכרה המבורכת שלהם בכך שאם כבר בחרו לפעול בפורמט של צמד, מוטב שינצלו את כל האפשרויות שהוא מעמיד לפניהם, לרבות טשטוש הזיקה המובנת מאליה ‏(בוודאי בעולם האינדי‏) בין מבצע השיר למלחין שלו.

נועה שמר ומתן גולדברג. רק אורחים בעולםצילום: עינב שמר

לחצו כאן כדי לשמוע את האלבום

שמר וגולדברג נפגשו לפני כמה שנים כשהקליטו סקיצות לשירים באותו אולפן ירושלמי קטן. לאחר מכן גולדברג ניגן גיטרה בלהקה שליוותה את שמר, ולילה אחד, כשאירח אותה בהופעה שלו, נבט בהם הרעיון להקים צמד.

בשנים האחרונות יש פריחה זעירה של מוסד הצמד בזירת המוסיקה העצמאית בישראל, אבל לרוב אלה צמדים גבריים ‏(“יאפים עם ג’יפים”, “בני המה”, “עבודות עפר”‏). למרבה השמחה, בחודשים האחרונים מתחילים להישמע איתותים פזורים אך מבטיחים גם מהגזרה של הצמד המעורב. הצמד החדש של ארז רוסו ‏(הגיטריסט של “ג’ירפות”‏) ועדי ויינברג, ששר פופ אקוסטי רך באנגלית, נשמע טוב מאוד בהופעה אבל עדיין לא הוציא אלבום, ועכשיו יוצא האי־פי היפה של שמר וגולדברג, שנפתח במלים שמדגישות את צמדיותו: “את שומעת”, שר גולדברג, ושמר שומעת ומצטרפת בקול שני, “אנחנו רק אורחים בעולם/ אנחנו לא מפה ולא משם/ אנחנו ברגע מסוים/ נחזיר הכל:/ הבשר והדם” ‏(המלים הנהדרות הן של המשורר יעקב שעיה‏).

עטיפת הדיסק

אין שום בשורה מוסיקלית חדשה ומסעירה באי־פי הזה, אבל יש בו מבחר קטן של שירים טובים, עם אחוזי פגיעה גבוהים במיוחד. כל ששת השירים אוחזים בלחנים רגישים ויציבים שקשובים לכל ניואנס של הטקסטים ‏(פרי עטם של גולדברג, שמר, שעיה והמשוררים מתי שמואלוף ואלי אליהו‏), ושמר וגולדברג שרים אותם ברור ויפה ומנצלים היטב את אחד היתרונות המובנים של הצמד המעורב - האפשרות לשיר בהרמוניה קולית גברית־נשית. זה קורה ברוב השירים שבהם גולדברג הוא הזמר הראשי: שמר מצטרפת אליו בתחילה בקול משלים, ואז השיר יוצא מהמלים ומבלה זמן מה בטריטוריה ווקאלית טהורה. לעומת זאת, בשני השירים ששמר שרה, גולדברג שותק. חבל. היה מעניין לשמוע אותו מוסיף את הצבע העמוק שלו לציור המים הקולי שלה.

בנוגע לצליל ולעיבודים של השירים, אי אפשר להימנע משימוש במלה “סימפטי”, על הטוב והרע שגלומים בה. הטוב מתייחס למוסיקליות הטבעית ולנגינה הרגישה של גולדברג ושמר; הרע הוא התחושה הברורה שהשירים היו יוצאים נשכרים יותר מעיבודים פחות פונקציונליים ואפורים. גולדברג, שאחראי על העיבודים וההפקה, בחר להשאיר את השירים בבגדי הבית האקוסטיים שלהם, אבל לפעמים האוזן מבקשת יותר מאשר חולצת כפתורים ישנה ונעלי אולסטאר, נוחות ככל שיהיו.

תרופה מפתיעה נגד הביתיות המוגזמת הזאת זוקפת את ראשה בשיר החמישי. קוראים לו “Elephant Song” וגם העיבוד שלו פונקציונלי מדי, אבל עצם המעבר לשירה באנגלית ‏(ואולי גם העובדה שזה השיר הראשון ששמר שרה, אחרי ארבעה שירים שגולדברג שר‏) לוקח את השיר למקום קצת אחר. כך או כך, בשיר הזה מסתתרת אחת השורות הכי יפות של האלבום: “Elephants wait on the other side of pain“. אל תשאלו מה היא אומרת, פשוט תרגישו אותה. פילים מחכים בצד השני של הכאב.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ