שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סיימון ריינולדס
ניו יורק טיימס
סיימון ריינולדס
ניו יורק טיימס

על אחד הקירות בחדר החזרות “Third Encore” ‏(הדרן שלישי‏) בצפון הוליווד תלויים תצלומים של לקוחות שהתכוננו שם לסיבובי הופעות, אגדות כגון רוברט פלאנט וסלאש. בחדר שמאחורי הקיר הזה, בעוד הלהקה והרקדנים שלה מתאמנים לקראת הופעה חיה בטקס חלוקת פרסי המוסיקה האמריקאיים, ממתינה קאשה ‏(ha$‏Ke), זמרת צעירה בת 25, שהיתה שמחה מאוד להצטרף לפנתיאון הנוצץ שעל הקיר.

היא זכתה לפופולריות עצומה אך גם עוררה התנגדות עזה לאחר שהשתלטה על הרדיו בשנת 2010 עם להיטים כמו “טיק טוק” ‏(Tik Tok‏). עכשיו היא חוזרת עם “Warrior” ‏(שיצא בחברת RCA‏), אלבום חדש, שיוצא בעקבות האלבום המצליח “Animal” ותקליט האי־פי הנלווה לו, “Cannibal”. בעיני רוב האנשים קאשה משתייכת לסוגת הדאנס פופ; מפתיע אפוא לגלות עד כמה היא מעריצה את הרוק של שנות ה–70, עידן שהסתיים שבע שנים לפני שנולדה.

קאשה. חיה את הרגעצילום: רויטרס

המראה של קאשה כיום, למשל, שואב את השראתו ממארק בולאן מלהקת הגלאם־רוק “טי רקס”. “צפיתי בסרט תיעודי על בולאן, הוא לובש שם חליפות מצחיקות כאלה, ואמרתי לעצמי, ‘בא לי ללבוש חליפה מצחיקה’”, היא אומרת.

היא חובשת כובע שחור רחב שוליים, שוורד ורוד נעוץ בו, לובשת ז’קט שחור בהדפס פרחים צעקני, ועונדת מקבץ אקסטרווגנטי של טבעות, כאילו היתה סרסור. אבל למרבה הפלא אין עליה שום נצנצים, אחד מסמלי ההיכר של קאשה, ושאת החיבה להם היא חולקת עם אותו רוקר שמת מזמן. וכמו בולאן, קאשה מטפחת תדמית אנדרוגנית.

התדמית שטיפחה לה ב”Animal” - מתהוללת, מנבלת את פיה ומתייחסת לכיבושים כאל צעצועי מין, כפי שכוכבי הרוק הגברים עושים כבר עשרות שנים. קאשה קוראת תיגר על המוסר הכפול בכך שהיא מאמצת את הרישיון של הרוק הגברי להתהולל, וזו בדיוק הסיבה לכך שהיא מושכת אליה בוז כאילו היתה מגנט.

“אלוהים, כל כך הרבה אנשים שונאים אותי, זה לא ייאמן”, אומרת קאשה, וצחוקה אינו מסווה את חוסר הנוחות שלה. “בגלל זה בעיקר אני לא נכנסת לרשת”. היא מוסיפה, “יש אנשים שרוצים שאני אמות”. התקיפות באינטרנט כוללות בלוגי שטנה ומערכון מתנשא בווידיאו שיצר מגזין הומור מפרינסטון שבו המשורר פול מאלדון מנתח את “טיק טוק”.

המתנגדים טענו שהשימוש שהיא עושה בראפ ובאוטו־טיון ‏(תוכנת אולפנים לתיקון זיופים בשירה‏) נועד להסתיר את חוסר הכישרון שלה כזמרת, והניחו שהיא מין בובה פסיבית. אבל היא שותפה לכתיבת שיריה, כותבת להם את המלים ואת רוב המנגינות. מרכיב הראפ, בהשפעת “ביסטי בויז”, והשימוש הגימיקי באפקטים של אוטו־טיון, בהשראת “דאפט פאנק”, היו בחירות מכוונות.

שירה של קאשה “Die Young”

כמו במקרה של כוכבות אחרות בעלות מראה קריקטוריסטי מצועצע, כמו ליידי גאגא וניקי מינאז’, התדמית שלה היא מעשה ידיה. “קאשה” היא קריקטורה מוגזמת של אישיותה האמיתית של קאשה סיברט ושל סגנון החיים הפרוע שניהלה בזמן שהקליטה את “Animal”. בין שמתרגזים מתעלולי הטראש שלה ובין שרואים בהם משהו מרענן בעידן שבו הפופ מלא זוהר־מטמטם־חושים, אי אפשר להכחיש שהמוסיקה של קאשה לכדה את הלך הרוח של ההדוניזם הלוחמני של אמריקה שלאחר ההתמוטטות הכלכלית. גישת “אכול ושתה כי מחר נמות” שלה, בשירים כגון הסינגל הנוכחי המצליח “Die Young”, הפכה אותה למלכת ה־YOLO של הפופ שנתיים לפני שראשי התיבות האלה, שפירושם “אתה חי רק פעם אחת” ‏(You Only Live Once‏), נהפכו לקריאת הקרב של ההוללים הפרועים.

היא מדברת על השם שיצא לה כחובבת ויסקי בעלת פה מלוכלך, ואומרת: “עכשיו כבר כולם בטח יודעים שזה מכוון. אני יודעת שחלק גדול מהזמן אני נשמעת כמו מטומטמת. אני עושה את זה בכוונה”.

נאבקת לחגוג

קאשה דווקא לא נשמעת כמו מטומטמת; היא רצינית ומהורהרת. את הבזקי השובבות הפלרטטנית המוכרת מהקליפים שלה מאזנים רמזים לפגיעות. רובין ג’יימס, מרצה מאוניברסיטת צפון קרוליינה בשרלוט, שכותבת על נשים בתרבות הפופ של המאה ה–21, טוענת שהדוניזם והוללות זוכים ליחס אחר כשהמבצע הוא אשה. “אם למשל בוחנים את הסרטים של ג’אד אפאטו, הנשים שם צריכות להיות אחראיות ויציבות ולטפח קריירה, ואילו הגברים זוכים להתפרע”, היא אומרת. “אבל כשהנשים לא אחראיות, מענישים אותן”.

הכותרת “לוחמת” מתמצתת את ההתרסה של קאשה. “מדובר פה בחוסר פחד, במאבק על הזהות שלי, בעובדה שאני לא אסכים שאף אחד ישבור את רוחי”, היא אומרת. “אני עושה את זה בשבילי ובשביל המעריצים שלי. אני תומכת מכל הלב בשוויון זכויות להומואים ולסביות; המון צעירים עוברים הצקות בבית הספר ובאינטרנט וברשתות החברתיות”.

אבל הכותרת מתקשרת גם למוטיב הבולט בשיריה, “היאבקו על זכותכם לחגוג”. שירים כגון “Crazy Kids” ו”All That Matters” מבטאים תשוקה לחיים שיש בה גם ייאוש אפוקליפטי. הטקסטים הטובים ביותר שלו מדברים על תמונות של זמן שהולך ואוזל וקוראים לנו לחיות כאילו זה הלילה האחרון בחיינו, רגש שבולט ב”Die Young” וב”Out Alive” שבאלבום החדש, ושימש גם כנקודת המוצא של “Till the World Ends”, להיט של בריטני ספירס שקאשה היתה שותפה לכתיבתו.

“אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי בחרטה על העבר או בדאגות לעתיד, אני מעדיפה לחיות בהווה”, אומרת קאשה, ובפיה מנצנצת שן זהב. “זה כמו ‘Once in a Lifetime’ של ‘טוקינג הדס’. אני אוהבת את השיר הזה, ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי שלא להתעורר בוקר אחד ולהבין שישנתי כל החיים שלי. אני מנסה להתמודד עם כל יום כאילו זו הרפתקה מטורפת ומוזרה”.

קאשה היתה אחת הראשונות בזמרי הפופ שנתנה ביטוי לרגשות שהתחילו לבעבע בתוך התרבות הפופולרית: תחושה של “אין עתיד”, שנבעה מההתמוטטות בעולם הכספים ומחוסר היציבות הכלכלית. לדברי ג’יימס, שעובדת על ספר שבוחן את הקשרים בין תרבות הפופ, הקפיטליזם ותפישת הזמן, “תוכניות לעתיד ויעדים ארוכי טווח לא נראים הגיוניים” לאנשים שחייהם מאורגנים סביב דפוסי עבודה גמישים במשרות שאינן מתאפיינות במבנה של קריירה. “איזו סיבה יש אם כך לדחות סיפוקים?” היא אומרת. “אולי מחר כבר לא יהיו הזדמנויות לעשות חיים”.

שירה של קאשה “טיק טוק”

מצד שני, הגישה רודפת הריגושים שדוגלת ב”לחיות למען הרגע” נטועה היטב בהיסטוריה של הרוק. בשירים הטובים ביותר שלה, כגון “Animal” ו”We R Who We R”, קאשה נשמעת כמו ג’ים מוריסון בעידן מרכזי הקניות ‏(מוריסון יעץ למעריצי ה”דורס” שלא “לבזבז את השחר”‏). השנה הבטיחו הידיעות החדשותיות על “Warrior” צלילה מלאה אל מחוזות הרוק המחוספס, בהשראת להקות כגון “לד זפלין” ו”AC/DC”. היו רמיזות על פראיות צפויה, למשל שטיח צלילים פסיכדלי שקאשה עשתה עם ויין קוין מ”פליימינג ליפס” והופץ ברשת.

אבל בשלב מסוים במשך העבודה על “Warrior” נגנזה התוכנית להפוך את קאשה לרוקרית. “נכנסתי לאולפן נחושה להיות הרסנית בגיטרות”, היא מספרת. אבל אז התיישבו היא והמפיק הראשי שלה, ד”ר לוק, לשיחה. “לוק אמר, ‘אם את רוצה שישמיעו אותך בתחנות פופ, מה ששולט בימים אלה זה דאנס - סופרדאנס’. אמרתי, ‘אני לא רוצה ללכת על רוק מלא, אני רוצה רק לשדך בין המוסיקה שאני אוהבת להקשיב לה לבין המוסיקה שאני עושה”.

ד”ר לוק זוכר את תהליך האבולוציה של האלבום קצת אחרת. “אני לא זוכר שהיתה שיחה ספציפית, אבל קאשה מתעניינת מאוד במה שקורה ברדיו. היא רוצה לכתוב מוסיקה בלתי מתפשרת שהיא אוהבת ושהיא נהנית לעשות, אבל היא גם רוצה להיטי ענק”. כך או כך, השינוי בכיוון היה צעד נבון. השירים החזקים ביותר, כגון “Supernatural”, מפתחים את סאונד האלקטרופופ של “Animal” לסגנון של רוק דיגיטלי שמתיך את התוקפנות הפאנקיסטית עם פאלטת הצלילים של מוסיקה אלקטרונית של דאנס ודאבסטפ.

היעד האחר של קאשה היה לסלק את האוטו־טיון, טכנולוגיה לתיקון גובה צליל שברק השלמות הלא־אנושית שלה בוהק בכל מה ששומעים ברדיו במאה ה–21. זה היה יכול להיות ההיפך הגמור מ”Animal”, שבו קאשה וד”ר לוק מצאו דרכים להיעזר באוטו־טיון כדי ליצור לזמרת סאונד מלא יותר כאישיות, ולא להיפך: להגביר את החוצפנות המרגיזה שלה עד זרא, לעוות פזמונים ואף לסלף מלים מסוימות.

“הקול של קאשה טבעי ומדהים”, אומר ד”ר לוק. “הדבר הראשון ששמעתי אותה שרה היה קלטת דמו שהקליטה כשהיתה בת 17 וגרה בנשוויל. שומעים שם רק את הקול שלה וליווי של גיטרה אקוסטית. אבל כשעשינו את ‘Animal’, היא הקשיבה ללהקות כמו ‘דאפט פאנק’ ורצתה להתנסות בכל הטכניקות לעיבוד קול. ב’Warrior’ עדיין יש שימוש באוטו־טיון, אבל השתמשנו בזה הרבה פחות”.

הנסיכה הלוחמת

הדחפים המנוגדים האלה - התשוקה הנוסטלגית לעשות רוק לעומת הרעב לשוב ולכבוש את תחנות הפופ ברדיו העכשווי - הביאו לכך ש”Warrior” הוא אלבום מגוון יותר מ”Animal”, אבל פחות אחיד באיכותו. גיטרה חורקת מופיעה פה ושם, ויש גם שיתופי פעולה עם אנשי רוק אלטרנטיבי כגון בן פולדס ופטריק קרני מ”בלאק קיז”. ההופעות האלה נתפשות כשריד לתוכנית המקורית של קאשה לשחזר, כדבריה, את “רוח הסבנטיז” החופשייה בתוך גישת ההפקה בלחיצה על העכבר “בעידן השימוש במחשבים”.

יש שני שירים רוקיסטיים למהדרין: “Gold Trans Am”, מעין מפגש בין “לינרד סקינרד” לג’ואן ג’ט, ו”Dirty Love”, דואט עם איגי פופ, אחד ממקורות ההשפעה הגדולים ביותר של קאשה, לצד בולאן. “אני מטורפת עליו. אני עוקבת אחריו בצורה פלילית”, היא אומרת ומספרת שאחיה הגדול הכיר לה את ה”סטוג’ס”, הלהקה של איגי פופ, כשהיתה בת עשר.

“איגי הוא אחת הסיבות שבגללן אני עוסקת במוסיקה”. תמונות של השניים באולפן מופיעות ב”My Crazy Beautiful Life”, ספר הזיכרונות המצולם שלה, שראה אור לא מכבר בהוצאת טאצ’סטון: איגי פופ, בן 65, ללא חולצה, מציג לראווה את גופו התפוח משרירים, וקאשה, זרועה על כתפו, חושפת את שיניה בהעוויה מלאכותית של נהמה מאיימת.

אחד מאלבומי הסולו של איגי פופ נקרא “Soldier”. קאשה מעידה על עצמה שהיא “לוחמת מילדות”. היא מוסיפה: “תמיד אמרו לי: לא, לא תוכלי לעשות את זה אף פעם. לא, זה חלום רחוק מדי. לא, את לא מספיק יפה. לא, את לא מספיק רזה”. אמה, זמרת ויוצרת שגידלה את קאשה ואת אחיה בוון נייס שבקליפורניה ובנשוויל, באווירה בוהמיינית וקשת יום, “תמיד אמרה לי ‘צפצפי על מי שאומר לך אסור לך לעשות את זה’, ותלכי ותעשי את זה בכל זאת’”.

זה המקום שממנו צומחים השירים שלה, תערובת של אדישות מרהיבה, בניית הערך העצמי ותחושת ניצחון והוללות. הבעיה היחידה היא שההצלחה חיבלה ביכולתה של קאשה לחיות באימפולסיביות. היא מנהלת את הקריירה שלה במשמעת קפדנית, ולכן כיום עליה לקבוע זמן מראש לפראיות. “זמן השכרות שלי הצטמצם”, היא אומרת, בחיוך שיש בו גם מעט צער. “אני ידועה בתור נערת מסיבות, אבל אני חושבת שיהיה משעמם וטרגי לחיות בפועל את הסטריאוטיפ הזה. אני לא מבזבזת זמן, ואני לא מתכוונת לבזבז את החיים שלי. אני מבלה המון, אבל אני עובדת הרבה יותר”.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ