בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להקה בתוך פקעת זמן מחשמלת

האלבום החדש של להקת "המשפחה", "פקעת אחת של זמן", מספק את אחת מתצוגות הגיטרה המעמיקות והיפות ביותר שנשמעו במוסיקה הישראלית בשנים האחרונות

7תגובות

הדבר ההגון לעשות אחרי שמקשיבים שוב ושוב, בהנאה גדולה, לאלבום החדש והנהדר של להקת "המשפחה" הוא להתנצל בפני גיטריסט הלהקה יובל ליבליך. לא על מעשים, על מחשבות. מחשבות בלתי הולמות, על גבול הוצאת הדיבה.

ליבליך עשה כמה דברים ברוק התל-אביבי של שנות ה‑90, אבל הוא זכור יותר מכל כגיטריסט המוביל של להקת "גן חיות". בגופייה מיוזעת, בנדנה מיוזעת, גיטרה בזווית הגבריות הזקופה וסולואים הלומי טסטוסטרון, הוא נראה אז (צפו למשל בקליפ המביך של "חם ומתוק") כמו התגלמות גיטריסט הרוק הלא מפותח.

"גן חיות", הלהקה והפוזה, החזיקה מעמד בערך שתי דקות. היה ברור שדמותו המאוחרת יותר של הסולן שרון מולדאבי כזמר ומתבונן רגיש משקפת את אישיותו בצורה הרבה יותר אותנטית מאשר הזמר המסוקס עם הגינונים הג'ים-מוריסוניים של "גן חיות". אבל במקרה של ליבליך, אולי בגלל המשבצת הצדדית יותר שלו, דימוי הרוקר הלא מפותח התקבע איכשהו. חשבתי שהדבר היחיד שהוא יודע ורוצה לעשות זה לנגן את קלישאות הרוקנרול האלה. לא העליתי בדעתי שיש בו צדדים אחרים.

איזו טעות ענקית זאת היתה. קונצפציית ליבליך-כניאנדרתל-רוק התחילה לקרוס בשיר הראשון באלבום החדש של "המשפחה" והתמוטטה כליל בשיר השני. בסיום ההאזנה לאלבום, שנקרא "פקעת אחת של זמן", אי אפשר היה שלא להגיע למסקנה שנגינת הגיטרה של ליבליך באלבום הזה ­ נגינה דומיננטית מאוד ועם זאת רגישה להפליא ­ היא אחת מתצוגות הגיטרה המעמיקות והיפות ביותר שנשמעו במוסיקה הישראלית בשנים האחרונות; שירה מחוספסת של מפרט ומגבר.

אורלי טיאר ליבליך

הנוכחות הבשרנית של הגיטרה החשמלית עשויה להפתיע לנוכח העובדה שרוב השירים ב"פקעת אחת של זמן" הם לחנים (של היובל השני ב"משפחה", יובל יבנה) לשירי משוררים (גבריאל פרייל, פדריקו גרסיה לורקה, אמילי דיקינסון, אריה זקס, אלן גינזברג). במסורת של המוסיקה הישראלית הלחנות של שירי משוררים אינן מזוהות בדרך כלל עם גיטרה חשמלית דומיננטית, אבל השירים שבהם בחרו יבנה ו"המשפחה" כמו מבקשים את הצליל הזה.

מעניין לגלות שהמלה "חשמלית" מופיעה בשלושה מתוך חמשת השירים הראשונים באלבום. ב"אבו תור" של אריה זקס מופיע המשפט "ותזמורת חשמלית ישבה בלי חשמל"; ב"משמרת ערגון" של גבריאל פרייל: "בבית קפה זה, תקרתו שקיעה נוגה, חשמלית"; וב"אינקה טרייל", שאת מלותיו כתב יבנה: "במאצ'ו פיצ'ו, ליד שער השמש, אלוהות שפניה כפני אחי המת דיברה אלי בסולו גיטרה חשמלית ובנשימותיה הקצובות של בתי הישנה".

הנוכחות של המלה "חשמלית" אינה חשובה כשלעצמה. הדבר המעניין הוא שרטט החשמל משקף את הצביון הלשוני של השירים ש"המשפחה" בחרה לבצע ואת התחושה שהם משרים. רוב השירים כאן מדברים בשפה אקספרסיבית וחושנית מאוד. מהמלים מפעפע איזה חומר דמוי ארס שפולש אל תוך התודעה של המאזין ומכשיר אותה לספוג את הוויית השיר. ככל שאפשר לנחש את הכוונות של "המשפחה", נדמה שהלהקה ביקשה לייצר חומר מוסיקלי שיתרכב עם הארס של המשוררים ויעמיק את האפקט שלו.

הדוגמה המרהיבה מכולן היא "סון" של לורקה. הגיטרה החשמלית יוצרת חלל מוסיקלי רוטט שבו הדימויים של לורקה (פגימת הלבנה, פרי של מוות, מרכבת מי שחורין, מותן לוהט ונטף מעץ) יכולים להסתחרר לכדי הזיה דקדנטית-טרופית-משכרת.

גיטרה ועט

"המשפחה" פועלת כמעט עשר שנים בהרכבה הנוכחי (שכולל את יבנה, ליבליך, הזמרת מיכל גוטמן, המתופף חגי נחתומי והבסיסט גל דרום), ו"פקעת אחת של זמן" הוא אלבומה השני בהרכב הזה (אחרי "לא בכוח" מ‑2007). רוב חברי הלהקה הם בשנות הארבעים לחייהם ואינם מתפרנסים ממוסיקה, אבל "פקעת אחת של זמן" לא נשמע כמו אלבום של אנשים שמוסיקה היא בעבורם תחביב לשעות הפנאי. למעשה, זהו אחד האלבומים הכי אינטנסיביים שיצאו כאן בתקופה האחרונה.

הממד הלא מקצועני של "המשפחה" ניכר בלחנים של יבנה ובשירה שלו ושל גוטמן. הלחנים פונקציונליים על פי רוב ("לילי פרא" הנהדר, למלותיה של אמילי דיקינסון, יוצא דופן בגמישותו המרחפת), וגוטמן ויבנה רחוקים מלהיות זמרים מובחרים. יבנה, שקולו מתהלך במגפיים כבדים, הוא למען האמת ממש לא-זמר.

אבל החסרונות האלה, שהיו מעיבים קשות על רוב האלבומים, כמעט אינם פוגמים בתמונה הכוללת של "פקעת אחת של זמן", שמבוססת כאמור על התרכבות של מלה עם צליל, ולא של מלה עם לחן. הלחנים הפשוטים אמורים לא להפריע להתרכבות הזאת, והם אינם מפריעים, והשירה של גוטמן ויבנה, שיש בה הרבה יותר אופי מיופי, עולה בקנה אחד עם האופי המיוחד של החבילה כולה; בוודאי בשירים כמו "אלגיה לניל קסידי", שבו יבנה מדבר את קינתו של אלן גינזברג על חברו המת, ובשיר הנושא, שבו גוטמן עוברת במפתיע משירה בעברית לקריאה באנגלית מתוך סיפור של הסופר האמריקאי שרמן אלקסי.

רשימת התודות של האלבום נפתחת ב"תודה ענקית (עם reverb) לרד"פ (הרב דוד פרץ), אמן הצליל והמלה". פרץ, שהפיק את "פקעת אחת של זמן", אכן עשה עבודה מעולה, ולא רק עם אפקט הreverb-. הוא אחראי במידה רבה להישג הצלילי של האלבום, לאתוס שרואה בסאונד מרכיב מוסיקלי קריטי בחשיבותו, ולחיבור הפורה כל כך בין הכבל של הגיטרה לבין המגבר של עט המשורר.

יוצר נוסף שתורם תרומה גדולה לאלבום הוא הצייר איל בן צבי, ש"ציורי הזבל" שלו ­ סגנון שהוא פיתח בעקבות פציעתו הקשה במלחמת לבנון ­ מעטרים את עטיפת הדיסק. "אנחנו מרגישים שהציורים שלו מבטאים הלכי רוח דומים לאלה שהמוסיקה שלנו מבקשת לבטא", כותבים חברי "המשפחה", והמאזין מזדהה לחלוטין עם התחושה שלהם.

את הדיסק אפשר לקנות דרך פרויקט "מקום לשירה" (http://www.poetryplace.org), והוא יימכר גם בהופעות ההשקה ש"המשפחה" מתכוונת לקיים בתחילת 2013. אפשר להקשיב לאלבום ולהוריד אותו (בלי להתרשם מהציורים) בדף הבנדקמפ של הלהקה: http://hamishpacha.bandcamp.com/album.

"המשפחה" ­- "פקעת אחת של זמן". עצמית

 

 

 

  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו