שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מופע

שומר הגחלת של המוסיקה האמריקאית השורשית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

“תמיד שואלים אותי אם אני מנגן בהופעות שירים של ‘ג’פרסון איירפליין’”, אמר יורמה קאוקונן לקראת סוף ההופעה הנהדרת שלו ושל נגן המנדולינה בארי מיטרהוף. “אם הכוונה ל’White Rabbit’ ו’Somebody to love’, התשובה היא לא”, המשיך קאוקונן, שהיה אחד ממייסדי “ג’פרסון איירפליין”, “אבל אנחנו ננגן לכם שיר של ‘ג’פרסון’. קוראים לו ‘Good Shepherd’, והוא מבוסס על שיר בלוז ישן שלמדתי ב–1962 ממוסיקאי עיוור בשם ג’ימי סמאתרס. רק יותר מאוחר התברר לי שהוא האיש שכתב את השיר, וגם התברר לי שהעובדה שהוא היה עיוור לא מנעה ממנו לרצוח את אשתו”.

כמו “הרועה הטוב”, רוב השירים שקאוקונן ומיטרהוף ניגנו בקעו מתוך המעיין העמוק עד אין קץ של המוסיקה האמריקאית השורשית וטישטשו את החלוקה המקובלת בין בלוז, קאנטרי, פולק, גוספל ובלוגראס. בשביל אנשים כמו קאוקונן, ששתו מהמעיין הזה בשנות ה–60 בצמא ובתשוקה של מי שגילו את נשמתה האמיתית של אמריקה בשירים הנושנים, החלוקה הסגנונית היא עניין כוזב. מדובר בגוף יצירה אדיר אחד, וקאוקונן, בן 72, למד לפחות חלקים ממנו מפיהם של קדמוני הבלוז שכתבו אותו. את השיר שהוא ומיטרהוף ניגנו לפני “הרועה הטוב”, “Blues San Francisco bay”, הוא למד ב–1962 מפי האיש שכתב אותו, ג’סי פולר. אם תיכנסו ליוטיוב ותראו את פולר מבצע את השיר כלהקה של איש אחד ‏(הוא מנגן בגיטרה, מפוחית, תוף רגל וכלי בשם footdella שמפיק צלילי בס‏), תבינו למה התכוון המבקר גרייל מרקוס כשהוא כתב על “אמריקה הישנה, המוזרה”.

יורמה קאוקונן (מימין) ובארי מיטרהוף. נינוחות איתנה ועמוקהצילום: דניאל צ'צ'יק

>>> קאוקונן מבצע את Good Shepherd

קאוקונן הוא אחד השגרירים האחרונים של העולם הנשכח הזה ‏(והוא החיה אותו באמצעות רפרטואר מעולה של שירי בדידות, שירי זימה, שירי חברות, שירי מזון ושתייה, וכמובן שירי רכבות‏), אבל הוא עצמו אינו מוזר וגם לא כל כך ישן. הוא שומר על הגחלת של המוסיקה השורשית מתוך נאמנות כלפיה אבל גם כלפי עצמו. הוא לא מנסה לחקות את הענקים הקדמונים שעל כתפיהם הוא עומד, לא מנסה להישמע שחור. הנגינה והשירה שלו פחות אינטנסיביות מאלה של הבלוזיסטים הישנים. להיפך, היה משהו מאוד נינוח בביצועים שלו, אבל זאת לא היתה נינוחות שטחית אלא נינוחות איתנה ועמוקה של מי שמכיר את הסביבה האמנותית והתרבותית שבה הוא פועל בצורה מושלמת ולא מרגיש צורך להרשים אף אחד.

ממילא הקהל שבא לזאפה לא חיפש נגינה וירטואוזית וסולואים נוצצים. אלה היו בעיקר שועלי בלוז ותיקים ‏(“Blues geeks”, קאוקונן כינה אותם‏), שנפשם נטועה ביקום של המוסיקה האמריקאית השורשית. הם לא הפסיקו להריע ולהודות לקאוקונן ומיטרהוף על הסיור האינטימי בשבילים הצדדיים של היקום הזה, סיור שהיה מעמיק מאוד ועם זאת שווה לכל נפש והתאים גם למי שאינו בלוז־גיק ‏(וקצת מצטער על כך בעקבות ההופעה הנהדרת הזאת‏). התחושה שהשתררה אחרי שהצליל האחרון נוגן היתה שהרועה הטוב ועוזרו שעל המנדולינה יכולים לערוך אינספור סיורים נוספים, עם אינספור שירים מהמאגר הבלתי נדלה של הבלוז ונגזרותיו. הם כמובן מוזמנים לעשות זאת בעתיד.

יורמה קאוקונן ובארי מיטרהוף. זאפה תל אביב, 15.12

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ