שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כשצונמי הקלידים של עופר מאירי מכה שנית

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

עופר מאירי הוא האיש בעל טביעת האצבע הכי מזוהה במוסיקה הישראלית. ברור שאת אייל גולן או יהודה פוליקר או ריטה מזהים בתוך שנייה, אבל זה קורה בגלל הקול שלהם, שאי אפשר לטעות בו. עופר מאירי הוא לא זמר, ובכל זאת כשהרדיו משמיע שיר שהוא כתב ו/או הפיק אפשר לדעת מיד שזה הוא שלחץ על הקלידים וסובב את הכפתורים. הפעם האחרונה שדבר כזה קרה היתה בשנות ה–80. עופר מאירי הוא לואי להב של שנות האלפיים.

לפני כמה חודשים, בזמן נסיעה, שמעתי שיר חדש ששרה זמרת צעירה - מאוד צעירה, או כך לפחות היא נשמעה - שסביב קולה התיכוניסטי החלה להסתחרר דרמה חונקת של קלידים דרמטיים. בערך דקה אחרי תחילת השיר יכולתי לנחש בביטחון מי עומד מאחוריו. הקול הנשי הקטן והשטוח, הפרופורציה הבעייתית בין לחן בינוני לבין דרמה צלילית שעולה על גדותיה, הנטייה של הטקסט והמוסיקה למניפולציה רגשית, התחושה הלא נעימה של התענגות על המצוקה שמובעת בשיר. אין ספק: זאת עבודה של עופר מאירי. ואכן, זה היה "אתה גומר אותי", הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש של "מטרופולין", בביצועה של צליל דנין.

עופר מאירי. לואי להב של שנות האלפייםצילום: דודי חסון

כמו רוב היוצרים הדומיננטיים שיודעים בדיוק מה הם רוצים ומממשים את הרצון שלהם עד לפרט האחרון, מאירי עשוי לעורר תגובה קיצונית אצל המאזין: או שהוא גומר אותך במובן הטוב של המלה, או שהוא גומר אותך במובן הרע. שני האלבומי "מטרופולין" הקודמים שלו לימדו אותי שאני משתייך למפלגה השנייה, אם כי היו מקרים שבהם הטאץ' של מאירי גמר אותי במובן הטוב ‏(בעיקר באלבום הבכורה היפהפה של רוני אלטר, שמאירי הפיק ביחד עם אלון לוטרינגר‏). מאחר ש"אתה גומר אותי" נשמע יותר כמו האלבום הקודם של "מטרופולין" ופחות כמו הפגיעוּת העדינה של רוני אלטר, סכיני הביקורת הושחזו לקראת המפגש עם האלבום המלא.

אבל הסכינים, או לפחות חלקם, נשארו מובטלים. "השלישי" לא העביר אותי למפלגה של אוהדי מאירי, אבל הוא מיקם אותי באגף המתון של מתנגדיו. השיפור העיקרי של האלבום החדש בהשוואה ל"הסליל", האלבום הקודם של "מטרופולין", טמון בסעיף המגוון והדינמיקה. על "הסליל" שרתה אחידות כבדה ומתסכלת. מאירי זעק נגד עולם מנוכר ומהונדס, אבל המוסיקה שלו נשמעה בדיוק כזאת, וריבוי הזמרים שהשתתפו באלבום, שאמור היה להעניק תחושה של מגוון, העמיק באופן פרדוקסלי את האחידות המנוכרת מכיוון שהקולות של הזמרים נשמעו כאילו מאירי העביר אותם מתחת למכבש ועיקר את הייחודיות שלהם.

באלבום החדש זה לא קורה. מאירי כמעט לא הפעיל את המכבש הווקאלי שלו, וטוב שכך. הוא גם יצר מנעד רחב יחסית של מקצבים ועוצמות, וכך נוצרה תנועה מבורכת בין שירים עדינים שהופקו בצורה מינורית ‏(יחסית למאירי המקסימליסט‏) לבין שירים כוחניים שבהם מאירי נתן דרור לשליט האולפנים שבו. למעשה, התנועה הזאת משרטטת מסלול שבתחילתו יש להיטים טיפוסיים של "מטרופולין" ‏("תעשה לי טוב", "אתה גומר אותי"‏) ובסופו מחכים שירים יותר פרומים וקטנים ‏(‏"שם, כי אין כבר כאן" ו"Trust"‏), והמסלול הזה יוצר תחושה של התפתחות ומטרה ללא הקונספט המעיק של האלבום הקודם.

"ישר ללב", ששר מיכה שטרית ‏(שגם כתב את מלות השיר והשתתף בהלחנתו‏), ו"Six heures", ששרה ריף כהן, הן שתי דוגמאות לשירים יפים שבהם מאירי מטביע את חותמו אך נמנע מלטפל יותר מדי בקולם של הזמרים וגם משכיל להשאיר קצת אוויר בתוך השיר. לעומת זאת, "פתיל קצר", "לשחק עם הראש" והקאוור ל"Where did you sleep last night" של לדבלי ‏(שקורט קוביין הפך לשלו באנפלאגד הבלתי נשכח של "נירוונה"‏) הן דוגמאות לשירים מופקים עד לקצה גבול היכולת, שמאירים את מאירי בדמות מניפולטור פופ שאפתן.

מניפולטור היא לאו דווקא מלה גסה. כל מפיק הוא מניפולטור, ויש משהו יפה בכך שמאירי מאמין בכוחם של הצלילים לחדור אל מתחת לעור של המאזין ולעורר בו רגשות עזים. רוב המוסיקאים הישראלים לא מאמינים בכך, או לפחות לא מתנהגים בהתאם. רק הטקסט והקול השר חשובים להם, ואילו הצליל נשאר פונקציונלי, שטוח ומשמים. מאירי כופר בדוקטרינה הזאת, כפי שראוי לעשות, והוא עושה זאת בעיקר באמצעות שיטפונות הקלידים המרהיבים שהוא מחולל בשלושת השירים שהוזכרו.

אבל האם השיטפונות האלה חודרים אל מתחת לעור? האם הם מצליחים להציף את ללב? לא על סמך החוויה שלי, ולא בגלל שצלילים סינתטיים לא יכולים להביע רגש. הם יכולים ועוד איך. הבעיה עם אופרות הקלידים באלבום הזה היא או שהשירים עצמם לא מספיק טובים או שהקולות החיוורים של הזמרות לא מצליחים להתרכב עם נחשולי הקלידים ולהביע ביחד רגש עמוק. מעניין מאוד, אך בעייתי, מה שמאירי עשה בקאוור ל–"Where did you sleep last night". אין סיכוי שקולה השטוח של מאיה מאירי יצליח להתמודד עם השיר הקורע הזה, ובכל זאת מאירי הפקיד בידיה של בתו, של ה–"my girl" שלו, את השיר הזה, ואחרי כדקה וחצי הטביע את קולה בתוך גל אדיר של סינתיסייזרים. התגובה שהשיר הזה מעורר, כמו לא מעט שירים של מאירי, היא "ואו! אבל למה?"

"מטרופולין" - "השלישי". הליקון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ