בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את האלבום החדש של בק תצטרכו לנגן בעצמכם

רוצים לשמוע את השירים החדשים של בק? הדרך היחידה לעשות את זה תהיה לנגן אותם. המוסיקאי, שבמקום להוציא אלבום החליט להוציא ספר תווים, מעורר מחשבות על הקשר בין היצירה הכתובה לזו המנוגנת

29תגובות

מבקרי מוסיקה הם מוסיקאים מתוסכלים, או כך לפחות אומרת הקלישאה. זה נכון בהרבה מקרים, אבל אולי כדאי להרחיב את ההגדרה ולומר שמבקרי מוסיקה הם אנשים שיש להם תסכולים שקשורים למוסיקה. התסכולים האלה לא חייבים להיות קיומיים ועמוקים כמו התסכול מכך שאתה לא מספיק מוכשר כדי להיות מוסיקאי. הם יכולים להיות פחות מהותיים, יותר נקודתיים. לא פצע עמוק אלא שריטה קטנה, שלא מפריעה לתפקוד הכללי אבל תמיד נמצאת שם ברקע.

למשל, במקרה שלפנינו, תסכולו של חובב המוסיקה שלא מצליח ללמוד לקרוא תווים. לא ניסיתי ללמוד תווים כדי להיהפך למוסיקאי. רציתי בסך הכל לנגן להנאתי, ולא רק אקורדים פשוטים, אלא לצלול קצת יותר עמוק; לפלס לעצמי עוד דרך, בנוסף לזו האינטואיטיבית, אל הדבר המקודש שנקרא מוסיקה.

אי-פי

אבל לא הצלחתי. לא באמת. למדתי את הכללים של התיווי, אבל כשניסיתי ליישם אותם עם הגיטרה זה לא עבד. המנגינות נשמעו מסורבלות, עציות, לא זורמות, לא נכונות. אמרו שאחרי זמן־מה זה יתחיל לזרום, אבל עבר די הרבה זמן וזה לא התחיל לזרום. אם יש ליקוי שנקרא “דיסנוטציה” - בעיה ביכולת ללמוד לקרוא תווים - אולי אני סובל ממנו. אין כזה דבר מן הסתם. יותר סביר שזה שילוב של עצלנות, ותרנות וחוסר כישרון.

זאת כאמור שריטה קטנה, והיא דוקרת רק לעתים רחוקות. למשל, כשבסרט כלשהו - הדוגמה האחרונה היתה הסרט על נעמי שמר, ששודר לפני שבוע בערוץ 1 - רואים מוסיקאי שמספר איך הוא קיבל לידיו דף תווים, עיין בו דקה או שתיים, והבין מיד שהדף הזה מכיל אוצר ‏(בסרט על שמר זה היה גיל אלדמע, שנזכר ברגע שבו ראה את דף התווים של “ירושלים של זהב”‏). מנקודת מבטו של מי שלא הצליח ללמוד לקרוא תווים, הפעולה הזאת נראית קסומה ופלאית. כמעט כמו כתיבת השיר עצמו.

אבל העולם של “ירושלים של זהב” הוא עולם ישן, שאינו רלוונטי לעולם הפופ והרוק של ימינו. יופיו של שיר כמו “ירושלים של זהב” מתגלה במלואו בדף התווים שלו, אבל האם דפי התווים של “Strawberry fields for ever”, או של “Satisfaction”, או של “Be my baby” ‏(הרשימה יכולה להימשך לנצח‏), היו מספרים לגיל אלדמע שמדובר ביצירות מופת?

שירי הפופ של 50 השנים האחרונות אינם בנויים למידותיו של דף התווים. הוא לא יכול ללכוד את המהות שלהם, שמבוססת במקרים רבים על ערכים בלתי פרטיטוריאליים כמו גרוב וסאונד. למעשה, הרעיון של שיר פופ שממוסגר בתוך דף תווים נשמע מאולץ, מופרך ומיותר. השיר הוא ההקלטה שלו, ואין לו קיום מחוץ להקלטה ‏(או מחוץ לביצוע החי, שמבוסס על ההקלטה‏).

הביצוע של אוטומטיק טויז

אבל מה עושים עם שירים שלא הוקלטו? מה עושים עם שירים שהקיום היחיד שלהם הוא בדף התווים שלהם? השאלות האלה, שלא הטרידו אף חובב מוסיקה בעידן הנוכחי, נעשו פתאום רלוונטיות בחודשים האחרונים, מאז שנודע על ה”אלבום” החדש שבק מתכנן להוציא, ובו עשרים שירים שלא יוקלטו אלא יירשמו בדפי תווים וייצאו בספר מהודר. רוצים לשמוע את השירים החדשים של בק? הדרך היחידה לעשות את זה תהיה לנגן אותם.

“Beck Hansen’s song reader”, שיצא לפני כשבועיים בהוצאת הספרים האמריקאית McSweeney’s ‏(ואזל מיד‏), הזכיר למי ששכח שבק הוא אחד הממזרים הכי יצירתיים בעולם המוסיקה. הוצאת “אלבום” של דפי תווים בלבד, אחרי כל כך הרבה שנים שבהן אין שום קשר בין פופ לפרטיטורה, היא רעיון מבריק. נסו לספר על האלבום הזה למישהו שלא שמע עליו. התגובה שלו תהיה, במלים אלה או אחרות, “אתה רציני? הוא באמת עשה את זה? גדול”.

במאמר שפירסם במגזין “ניו יורקר”, בק כתב שהרעיון התחיל להבשיל במוחו אחרי שקרא שדף התווים של “Sweet Leilani”, שיר של בינג קרוסבי מ–1937 נמכר ב–54 מיליון עותקים. “זה אחד מאותם נתונים סטטיסטיים שאומרים דבר עמוק על העבר שלנו”, כתב בק. הוא הוקסם מהמציאות האבודה שבה נגינה ושירה של שירי פופ בבית היתה פעולה המונית ושגורה. “תהיתי אם יש דרך לחקור את העולם הזה בצורה שתהיה יותר מאשר תרגיל בנוסטלגיה”, כתב. “רציתי לנסות לתפוש את האופן שבו אנשים הרגישו ביחס למוסיקה באותן שנים, ולהפעיל את מה שנשאר בימינו מהאינסטינקט לנגן מוסיקה פופולרית בעצמנו”.

בק קצת מגזים בטענה שאנשים הפסיקו לנגן בבית שירי פופ. האינסטינקט הנושן לא נעלם. ברגעים אלה ממש יושבים אינספור נערים ונערות עם הגיטרות שלהם ומנגנים את הפתיחה של “wish you were here” או את הסולו של “Stairway to heaven”. אבל גם אם הדחף לנגן בבית לא הוכחד, בק רקח ניסוי מרתק שמציב אתגר מהנה מאוד בשביל אוחזי הגיטרה ופורטי הפסנתר באשר הם. ובכך שהעביר את האחריות לביצוע השירים מהאמן אל הקהל, הוא חיבר באלגנטיות בין ערכים תרבותיים של עידן שחלף ואיננו ‏(שיר הפופ כדף תווים‏) לבין הערכים התרבותיים של עידן היוטיוב, שבו המשתמש הוא היוצר.

למאמר של בק ב”ניו יורקר” צורף לינק לסרטון שבו רואים כמה מעובדי המגזין מבצעים את אחד משירי “Song reader”. השיר נקרא “Old Shanghai”, ואנשי ה”ניו יורקר”, שניכר בהם כי אינם נגנים מקצועיים, מנגנים אותו בכישרון סביר אך בחדווה עצומה. היה כל כך כיף לצפות בסרטון הזה, שרק באמצעו הבנתי שאם אני רוצה להשתתף בניסוי של “Song reader”, לא כדאי לי לראות אותו עד סופו. הרי כל הרעיון הוא לנגן את השירים מדף התווים. חשיפה מוקדמת להקלטה של השיר תקלקל את החוויה.

מפתה ומאיים

אפשר היה לחשוב שהרשת תתמלא עד מהרה בדפי התווים של “Song reader”, אבל משום מה זה לא קרה. דף התווים של “Old Shanghai”, ה”סינגל” מתוך ה”אלבום”, היה זמין, ולצדו חלקים משני שירים נוספים. בשביל לראות את דפי התווים של יתר 17 השירים צריך לרכוש את “Song reader”, שאזל כאמור מיד עם צאתו. ובכן, רגע האמת הגיע. דף התווים של “Old Shanghai” ניצב מול העיניים, מפתה ומאיים כאחד. האם חרף העובדה שכקורא תווים אני לוזר ‏(אי אפשר להימנע מהמלה הזאת במקרה של בק‏), אצליח להפיח חיים בדף התווים של “שנחאי הישנה”?

כן, פחות או יותר. “Old Shanghai” הוא שיר מאוד פשוט, מכל בחינה שהיא. הוא מתאים גם ללוזרים של פרטיטורות. בנוסף לכך, נחשפתי לביצוע של אנשי ה”ניו יורקר”, ומשהו ממנו נשאר בראש. התגלו קשיים קלים ב־bridge של השיר ‏(אף על פי שגם הוא פשוט מאוד‏), אבל עקפתי אותם איכשהו. הצלחתי לבצע את השיר בצורה סבירה.

 the perfectly violent dream - ביצוע בחזרה

בק כתב במאמר שלו שהוא מקווה שהאנשים שינגנו את השירים יחושו אליהם קרבה גדולה יותר מאשר לשירים רגילים, ויבטאו את עצמם בצורה עמוקה יותר מכפי שהיה קורה אילו היו מבצעים שירים שגרסתם המוקלטת מוכרת להם. האם הרגשתי את הדברים האלה כשניגנתי את “Old Shanghai”? אני לא בטוח. מה שכן, הנגינה גרמה לי להרגיש בצורה מוגברת את המעברים בין מז’ור למינור, והיה תענוג למצוא בעצמי את הפסיעה הנכונה של השיר, את המימוש הנכון של ההוראה הריתמית “Slow Swing” שמופיעה בתחילת דף התווים.

אחרי שלמדתי את השיר הרשיתי לעצמי להציץ בשלל הביצועים באתר של “Song reader”. ברובם מופיע אדם בודד, והם אינם שונים מאינספור הסרטונים הביתיים שקיימים ברשת. ראית אחד, ראית את כולם. העסק מתחיל להיות מעניין כשאת השירים מתוך “Song reader” מבצע הרכב של כמה אנשים. לא רק שהם יותר מעניינים ומפותחים מוסיקלית, יש בהם גם דינמיקה אנושית מרנינה של צלילה משותפת אל תוך הפרטיטורות.

לא מעט הרכבים, גם אם פחות מכפי שאפשר היה לצפות, הסתערו על ה”אלבום” החדש של בק ועבדו במהירות ובמרץ על הביצוע של שיריו. הרכב של צ’לנים מפורטלנד, “Portland cello progect”, תיזמר את כל השירים כך שיתאימו לאופי הצ’לני שלו; הרכב בשם “The perfectly violent dream”, שכבר העלה הופעה המבוססת על שירי האלבום, יצר גרסאות נהדרות, זרוקות אך מוקפדות. ובאנגליה, הרכב של מוסיקאים מפורסמים, בראשותם של אד הרקורט וקארל באראט, ביצע את השירים בהופעה.

בק עצמו עודד ביצועי אנסמבל כאלה בכך שכתב לחלק מהשירים עיבודים לכלי נשיפה. הוא גם הפציר במבצעי השירים לא להישאר נאמנים לדפי התווים אלא לפרש אותם בדרך יצירתית. “אל תרגישו כבולים לכתוב”, הוא כתב. “נגנו באיזה כלי שאתם רוצים, שנו את האקורדים, שנו את המנגינות, שמרו רק על הטקסטים. נגנו מהר או לאט, עם או בלי סווינג. קחו שיר והפכו אותו לקטע אינסטרומנטלי, או שירו אותו א־קפלה. העיבודים האלה הם רק נקודת ההתחלה”. אפשר לנחש שהוא נהנה מאוד, למשל, מהפרשנות של הרכב בשם “Automatic toys”, שלקח את השיר “We do ?Do we”, הרחיק אותו מברירת המחדל של הגיטרה האקוסטית, והפך אותו לקברט של סינתיסייזרים.

נחמד לראות ביצועים יפים לשירי “Song reader” על מסך המחשב, אבל זה לא הדבר האמיתי. הדבר האמיתי, בשביל מי שקורא תווים, הוא להתכנס עם עוד כמה חברים קוראי תווים ולנגן את השירים ביחד. ומה בנוגע לאלה מאתנו שאינם קוראים תווים? אנחנו נייחל לכך שגם בישראל, כמו במקומות אחרים, יצוצו הרכבים חדורי יוזמה שיעלו את שירי “Song reader” אל הבמה. תחקיר שטחי ביותר מעלה שבינתיים הפרטיטורות האלה לא מסתובבות בחדרי חזרות מקומיים, אבל נקווה לטוב. דרושים: מוסיקאים סקרנים שירימו את כפפת דפי התווים וינגנו לקהל הישראלי את ה”אלבום” החדש של בק.

האתר של הפרויקט
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו