בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים שמש שוב זורח

אחרי שהיה צייד הכישרונות החד ביותר של הרוק הישראלי, חיים שמש מתמקד בהפקה של מופעי מחווה ליוצרים קאנוניים. לקראת מרתון יהונתן גפן שיתקיים בסוף השבוע, הוא מספר למה הוא תמיד מחפש סוג של מרכז

6תגובות

“סליחה, אני חייב לענות, היא נותנת לי תשובה על הווקאליזה”, אומר חיים שמש באמצע הראיון. “מה קורה? הולך או לא הולך?” הוא אומר לבת שיחו הטלפונית. “יש! נהדר! אני אתקשר אלייך עוד מעט. נהדר. שמחה גדולה”.

חצי שעה קודם לכן הוא סיפר על רעיון שהוא מקווה לממש במרתון יהונתן גפן, שיתקיים בסוף השבוע הקרוב במרכז שטיינברג בחולון, בהפקתו ובניהולו האמנותי. “זה קפץ לי לראש שלשום”, מספר שמש בהתלהבות. “התעוררתי באמצע הלילה ואמרתי ‘גברת לוין! ווקאליזה! זה יכול להיות מדהים. ניקח כמה זמרים וhuman beat box ונעשה ביצוע ווקאלי של ‘גברת לוין’. מיד חשבתי על כנרת מאור. היא זמרת נהדרת שהיתה חברה ב’סווינגל סינגרס’. אני עובד אתה על פרויקט אחר שמשלב ווקאליזה, מחול ומולטימדיה. התקשרתי אליה על הבוקר ואמרתי ‘אני יודע שזאת התראה קצרה, אבל אני שומע את ‘גברת לוין’ בווקאליזה, קצת סווינגי כזה. אפשר להרים כזה דבר?’ היא ביקשה זמן לחשוב, ועכשיו היא הודיעה לי שהיא בעניין”.

קובי קלמנוביץ'

אתה יכול להבין מאיפה צנח עליך הרעיון הזה?

“אני חושב שזה קשור לפרק על האלבום של אסף ‏(אמדורסקי‏) בסדרה של קוטנר ‏(‘האלבומים’ בערוץ 8‏). לדעתי זה הפרק הכי טוב שהיה בכל הסדרה. יש שם שני סיפורים מקבילים: הפריצה של אסף מול המחלה של אביו. זאת הפעם הראשונה שמבינים כמה שני הדברים האלה דיברו אחד עם השני.

“הצפייה בפרק”, ממשיך שמש, “הזכירה לי את התקופה של ‘אסקוט’. כשלקחתי אותם ‏(שמש, ששימש אז ראש המחלקה העברית בהד ארצי, החתים את ‘תערובת אסקוט’ בחברה‏) הצעתי להם לבצע את ‘גברת לוין’, and the rest is history. זה שיר שיש בו הרבה הרמוניות קוליות, ונראה לי שמכאן הרעיון לעשות את זה בווקאליזה. אני אוהב את הרעיון הזה. זה יותר סקסי מאשר סתם אמן שעומד מול המיקרופון ושר. איזה כיף שזה קורה”.

מרתון יהונתן גפן יורכב משלושה מופעים. המופע הראשון, שיתקיים ב–11 בחודש, ייקרא “איש תחת גפנו”, וישתתפו בו מתי כספי, אפרת גוש, רמי הויברגר, מוקי, אריק ברמן ולינוי אקלה, שיבצעו את שיריו הקלאסיים של גפן ולצדם מונולוגים ודיאלוגים מתוך התוכניות “שיחות סלון” ו”מכתבים למערכת”. למחרת בצהריים יתקיים המופע “זה לא כל כך נעים לראות ילד ירוק”: שירי ילדים של גפן בביצועים ברוח רוקיסטית, בהשתתפות חמי רודנר, דנה ברגר, שרון מולדאבי, מירב פלדמן ולהקת “התחתונים”. את המרתון, ששמש מנהל אמנותית עם דרור נחום, ינעל במוצאי שבת המופע החדש של גפן, “האיחוד”.

לשמש חשוב מאוד להדגיש שהמרתון לא יהיה עוד מופע מחווה מכובד וצפוי. “רוב מופעי המחווה שעולים כאן מתעסקים באדם. אני בוחר להתעסק רק ביצירה, וההבדל מהותי”, הוא אומר. “אף אחד לא יזמין את יהונתן לעלות לבמה, ולא תראה על הבמה שקופיות סקסיות שלו מגיל הנעורים. זה לא הרעיון. הרעיון הוא להגיע לקהל דרך היצירות. שים לב שהשם של הפרויקט הוא מרתון יהונתן גפן, ולא מחווה ליהונתן גפן”.

תומר אפלבאום

אני לא בטוח שאני מבין את ההבדל העקרוני בין שני השמות.

“הבדל מאוד עקרוני. אנחנו עושים מחווה ליצירתו של יהונתן גפן, לא ליהונתן גפן האדם. זה חשוב במיוחד כשמדובר על יוצר פעיל. זה לא סיכום. אני גם מתנגד לנטייה לחגוג את יצירתו של אמן רק בתאריכים עגולים. למה צריך לחכות ליום הולדת 70 או שחס וחלילה האמן ימות? אפשר לייצר חגיגה בלי קשר לכלום. כל הדברים האלה שומרים את הפרויקט במקום יותר נקי, בלי מכובדות וחשיבות עצמית. במצב כזה הרבה יותר קל לאמנים שמשתתפים לתת מעצמם, וזה גם פחות מאיים על האמן שאת יצירתו חוגגים”.

לעצור לפני שנקרע

האמנים שישתתפו במרתון, אומר שמש, נבחרו על סמך “היכולת שלהם להגיש את המלה בצורה יצירתית”, אומר שמש. “מוסיקאים שיש להם say. מוסיקאים שמייצגים משהו, כמו רמי ‏(הויברגר‏) או אפרת ‏(גוש‏)”. ומה בנוגע לרפרטואר? כיצד הוא ושותפו לניהול האמנותי בחרו את השירים שיבוצעו מתוך גוף העבודה העצום של גפן? “הבחירה היתה קשה מנשוא”, מגזים שמש. “אנחנו מחויבים לכמה שיותר שירים שהקהל מכיר. שירים שהוא בא לשמוע”.

ומה בנוגע לשירים קצת פחות מוכרים? זאת לא הזדמנות לכוון אליהם זרקור?

“זה יהיה, אבל בשוליים. יש כל כך הרבה שירים של יהונתן שהקהל מכיר, שאין סיבה לדחוק אותם הצדה. העניין הוא שגם השירים שכולם מכירים יזכו לעיבודים מיוחדים. אני בטוח שהקהל יקבל חוויה של וואו. ‘אה, השיר הזה, אני מכיר אותו ככה, אבל אפשר לבצע אותו גם ככה’. המעוף יהיה יותר באיך ופחות במה”.

כשהוא מתבקש לתת דוגמה לביצוע בעל מעוף, הוא אומר “אריק ברמן ישיר את... נו... אני גרוע בשמות. בעיה של capacity”, הוא מצביע על ראשו. הוא מסמס לברמן, וכעבור כמה שניות אומר: “’לוקח ת’זמן’. השיר הזה קיבל ממד נוסף. העיבוד מאוד אוורירי, והסיפור של השיר נמצא בפרונט בגלל האווריריות. יש יותר דגש על הטקסט”.

“לוקח ת’זמן” הוא דוגמה לשיר שתפור למידותיו של המבצע והמלחין המקורי שלו, יצחק קלפטר, בצורה מושלמת. האם שמש אינו חושש שכל ביצוע לשיר כזה יחוויר קשות בהשוואה למקור? “לא”, הוא אומר. “אנחנו נעשה את זה אחרת, ולא בשם האחרת, אלא בשם העובדה שכוחה של יצירה טובה טמון בכך שכל אחד יכול לנכס אותה ולפרש אותה מהזווית שלו. אריק יעביר חוויה שונה מהחוויה שמעניק הביצוע של קלפטר. קצב אחר, אינטונציה אחרת. ברור שכשאתה נכנס ליצירה כל כך מוכרת, הסיכוי להתאכזב מאוד גדול. כולנו היינו שם. יש שתי אפשרויות: או לעשות את זה כמו המקור, או ללכת עד הסוף עם האמת הפנימית שלך. אם הולכים על האמצע, נופלים בטוח”.

הבעיה היא שלפעמים אתה רואה שהאמן הולך על האמת הפנימית שלו, וזה בכל זאת גרוע.

“יכול להיות. זה סיכון. כיף לקחת סיכונים”.

זאת הפעם הראשונה ששמש ומרכז שטיינברג מעלים מופע משולש מהסוג הזה, ושמש אומר שבעתיד היו מופעים נוספים באותו פורמט. האם הבחירה להתחיל עם מחווה ליצירתו של פזמונאי נובעת מהעובדה שבפופ הישראלי העכשווי יש מחסור עמוק בטקסטים מובחרים? “חד משמעית כן”, אומר שמש. “כל הרעיון הוא לגעת בחומרים מעוררי מחשבה. כל השאר כבר מסודר. החומרים שלא מעוררים מחשבה מושמעים בלי הפסקה ברדיו”.

שמש, בן 53, ידוע כצייד הכישרונות החד ביותר של הרוק הישראלי בשנות ה–90. כראש המחלקה הישראלית של הד ארצי הוא החתים רבים מהאמנים הבולטים של העשור ההוא ותרם תרומה חשובה להתנעת הקריירות של אביתר בנאי, “איפה הילד”, אסף אמדורסקי ואחרים. אחרי שעזב את הד ארצי, הקים את חברת סאנשיין רקורדס, שבה הוציא אלבומים של אמדורסקי, יהלי סובול ו”שבק ס”, וגם בעשור הקודם המשיך לגלות ולקדם אמנים מצליחים, בין השאר את אפרת גוש, שהיתה גם בת זוגו.

המומחיות שלך היתה תמיד גילוי ופיתוח של אמנים צעירים, ועכשיו אתה מקדיש חלק מזמנך לניהול והפקה של מופעי מחווה ליוצרים קאנוניים.

“יכול להיות שזה קשור לגיל שלי. יש לי רצון לחבר בין דורות, בין אסכולות, בין דיסציפלינות, ולהגיש דברים מוכרים בצורה שונה. תמיד, גם בימים שלי בהד ארצי, חיפשתי איזשהו סוג של מרכז. למתוח את איברי היצירה של האמן, אבל לעצור לפני שהם נקרעים. אני ממשיך לחפש את המרכז הזה, אבל מזווית אחרת. אני לא מזניח את היצירה החדשה. זה חלק חשוב מהעיסוק שלי. אבל עכשיו אני מחפש את המרכז גם ביצירות קיימות”.

וזה מסעיר באותה מידה?

“שני הדברים שואבים אותי פנימה. אלה סגנונות שונים של תקשורת, של בנייה, אבל הקו המנחה של מתיחת הגבולות הוא אותו קו”.

ובכל זאת, הוא מוסיף, “אני הכי אוהב להתעסק עם מוסיקאי חדשים. יש משהו מרתק ומרגש בפגישה בין הסקרנות שלהם לסקרנות שלי”. הוא מספר בהתלהבות על יוצרים חדשים שפגש לאחרונה בבאר שבע, וגם על האלבום הנהדר “קש לזהב” של יוחאי ומיכל מוצרי, שבו שימש מנהל אמנותי.

יש הבדלים מהותיים בין המעורבות הנוכחית של שמש ביצירתם של אמנים חדשים לבין המעורבות שלו בשנים קודמות. ראשית, שמש מעדיף להסתפק היום בייעוץ. הוא כבר לא עובד בצמידות סימביוטית עם האמנים שלו, ולא מנהל את הקריירות שלהם. “ניהול של אמנים זה דבר שבחרתי לוותר עליו מכל מיני סיבות. אני חושב שיש לזה פחות ופחות מקום. היום האמנים מנכסים לעצמם את היצירה שלהם ושומרים בעצמם על הזכויות שלהם. חוץ מזה, האחריות שיש למנהל כלפי האמן, אני בוחר לא להתמודד אתה יותר. זאת בחירה מושכלת, לא ממקום של פחד”.

אבל אתה מדבר כמו מישהו שנכווה.

“כן אין ספק. ניהול של אמן זה תפקיד מאוד כפייתי, ויש שם אזורים שלא טובים לי לנפש, בוא נגיד את זה בפשטות”.

שמש אומר שהיום הוא הרבה פחות שיפוטי מכפי שהיה בימים שבהם קבע גורלות והחליט מי יוחתם ומי יידחה. “אני חושב שאני עדיין נמצא בצומת שמכוונת דברים, אבל העניין השיפוטי קצת פשט את הרגל היום”, הוא אומר. “האמן יכול לתקשר ישירות עם הקהל. העניין של טוב או רע נעשה גבולי. הגנגם סטייל הזה - שיפוטית אני בטוח שלא הייתי מחתים כזה דבר”.

בשנות ה–90, כמה מהאמנים של שמש עברו בתוך זמן קצר מאלמוניות מוחלטת להצלחה וקהלים של עשרות אלפים. לאמנים שהוא עובד אתם כיום זה ככל הנראה לא יקרה. הדרמה המרגשת של הפריצה אל המיינסטרים כבר לא מציגה, ודאי שלא על הבמה של הרוק הישראלי. “היום, בשונה מהעבר, אני והאמן מחפשים ביחד את המשבצת שהוא יכול ליצור לעצמו”, אומר שמש. “פעם זה היה שונה. האמן היה בא עם יצירה מרגשת שיש בה בעיטה וקיצוניות וכל מה שצריך כדי לדגדג את הקהל שצמא למשהו אחר. אביתר בנאי הגיע בילט־אין, עם משבצת משל עצמו. כל מה שהיה צריך לעשות זה לא לעשות טעויות”.

אז היום יש פחות אמנים שמגיעים מוכנים לגמרי וכל מה שצריך לעשות זה להכניס אותם אל התותח ולירות?

“חד משמעית כן”.

למה?
“קשה לי לענות על זה. המצב הרבה יותר מורכב היום. גם פעם הוא היה מורכב, אבל הרבה פחות מהיום”.

אתה מתגעגע לזמנים שבהם אתה היית האיש שמשגר את הזמר מהתותח?

“לא. אני לא יכול לומר שאני מתגעגע. אני לא טיפוס נוסטלגי. אני יודע להעריך את העבר, אבל לא ממקום של געגועים. אני לא יכול לישון על זרי הדפנה. יש לי אתגרים חדשים ולהם אני מחויב. הקידמה הזאת מסקרנת ומאתגרת, ואני שם בכל מאודי. זה מקום עם המון חופש. הוא אולי פחות זוהר מהמקום שבו הייתי בעבר, אבל הוא לא פחות יצירתי”.

כששמש אומר “קידמה” הוא מדבר בין השאר על יוזמות לחיבור בין מוסיקה ומוסיקאים לבין מותגים, שהוא מקדם בחברת שיווק התוכן האינטרנטי שהוא מנהל עם שותפו גיא דיין. “החיבור בין מוסיקה למותגים מאוד לגיטימי בעיני”, הוא אומר. “זה לא מתאים לכל אחד. צריך להתאים את האמן הנכון למותג הנכון. לא רחוק היום שמותגים כמו קסטרו או רנואר יהיו צינור להעברת מוסיקה לקהל, וזאת דרך מופלאה להגיע לקהל. צריך להפסיק לחשוב שהאמנות טובה מדי בשביל זה. מה עדיף, לשבת בית ולבכות את מר גורלנו? אנחנו צריכים לצאת מהתחת של עצמנו”.

זה לא מפריע לאידיאליסט שבך?

שמש: “לא. אני חושב שאפשר לשמור על הפרדה בין האמנות עצמה לבין השיווק, ובכל הנוגע לשיווק, אם אנחנו מסכימים שיש קהל בחוץ שצריך לתקשר אתו, חיבור עם מותגים זאת דרך קבילה לחלוטין. אולי החיבור עם האמן מעלה את ערך המותג? קח מצב קיצוני שלעולם לא יקרה. אהוד בנאי ורנואר. זה לא יכול לקרות, אבל אם זה היה קורה רנואר היו מקבלים נקודות בשם החיבור הזה”.

דיברת קודם על אמנות שיש בה בעיטה. אתה באמת חושב שאמן שקושר את עצמו למותג יכול לבעוט במציאות הממותגת שבה אנחנו חיים?

“חד משמעית כן. אנחנו חיים בעולם של שורות תחתונות, ואם החיבור בין אמן בועט למותג עוזר לבנות שורות תחתונות חיוביות, למה לא?”

אילו אני אמן בועט, הייתי מתקומם נגד הז’רגון שלך. כל השורות התחתונות האלה.
שמש: “למה? יש פה win win situation. האמן שנחשף דרך המותג מקבל קהל שמגיע להופעות, ובהופעות האמן בועט. והמותג, נגיד שהוא מותג שמרני יחסית והוא רוצה לשבור את הכלים, אז הוא שם באתר שלו פלייליסט של אמנים בועטים כי מתברר שאותם קהלים שמעריצים את האמנים הבועטים צורכים את המותג הזה. ככל שתפעיל יותר יצירתיות, יותר קהל ייחשף למוסיקה וכולם ירוויחו”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו