קיי-אם ויליאמס הביא את מיסיסיפי לתל אביב

הצליל הקשוח, המלוכלך של הבלוז איפיין את המופע של קיי-אם ויליאמס. השילוב עם מוסיקאים ישראלים עלה יפה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
בן שלו
בן שלו

קיי-אם ויליאמס נראה לא מרוצה בסיום השיר הראשון בהופעה. הוא חיפש את תשומת לבו של איש הסאונד. "צריך לסדר את הסאונד", אמר הבלוזיסט, ואז הוסיף משפט שאי אפשר לתרגם לעברית ¬ "so we can juke".

Juke house, או juke joint, הוא מוסד חשוב במסורת של הבלוז. זה הצריף שבו מוסיקאי הבלוז העתיקים מהדלתא של המיסיסיפי היו מופיעים מול קהל שבא לשתות, לרקוד, להקשיב למוסיקה ולהסיר לכמה שעות את המשא הכבד של החיים. העולם של הjuke house- הוא כבר נחלת ההיסטוריה, אבל את המהות שלו ושל הבלוז האותנטי אפשר להמשיך לבטא, וזה מה שעושים מוסיקאים כמו רוברט בלפור, שהופיע בתל אביב לפני כמה חודשים, וקיי-אם ויליאמס, שקיים בסוף השבוע שלוש הופעות בישראל.

החלל הקטן של מועדון לבונטין 7, שנראה כמו סניף של אגודת הבלוז הישראלית (זה אומר, בין השאר, הרבה גברים בכובעים), התאים לאווירת הjuke-, אבל הסאונד בשיר הראשון היה חלבי מדי, וזה הפריע לוויליאמס. איש הסאונד מיהר לסובב את הכפתורים הנכונים, עד שהצליל שבקע מהגיטרה של ויליאמס השביע את רצונו של הבלוזיסט ¬ צליל בוצי ומגורז, שדומה יותר לסאונד של מכסחת דשא עצבנית מאשר לצליל המלוטש של הבלוז המסחרי.

קיי-אם ויליאמס

הצליל המלוכלך, פריטת הגיטרה הנקשנית, קולו הקשוח של ויליאמס והרפרטואר של שירי בלוז עתיקים וחדשים ¬ כל אלה השרו על המועדון את אווירת הjuke- המיוחלת. בשביל הגרעין הקשה של אוהדי הבלוז, שחלקם המחישו בגופם את העובדה שזאת גם מוסיקה לריקודים, זאת היתה בוודאי חוויה מרגשת מאוד. לעומת זאת, מי שלא חי את הבלוז עשוי היה להבחין גם בכמה חסרונות.

ויליאמס הוא זמר טוב, לא זמר גדול. אין לו קול ונוכחות שמשנים את מהירות זרימת הדם בעורקים. נגינת הגיטרה שלו היתה אף היא טובה, אך ללא חותם קצבי מהפנט. החלל של לבונטין כבר אירח כמה מוסיקאים אמריקאים עילאיים שמנגנים בלוז או מתכתבים עם הבלוז, למשל קופר מור ויוג'ין צ'אדבורן. לטעמי, ההופעה של ויליאמס היתה תענוג פחות חריף מההופעות הבלתי נשכחות שלהם.

רוב ההסתייגויות התפוגגו במחצית השנייה של ההופעה, כשאל ויליאמס והמתופף יונתן בראשי הצטרף נגן המפוחית דני דורצ'ין. מאחר שהגיטרה של ויליאמס תיפקדה גם ככלי הקשה (ככה זה בבלוז השורשי, שבו הגיטריסט הוא לפעמים כל התזמורת), השילוב בינה לבין התופים של בראשי נטה לפעמים להיות רפטטיבי מדי. המפוחית של דורצ'ין הוסיפה ממד מבורך של תנופה מלודית ושל דינמיות. יפה במיוחד היה השיר "לואיז מגי", שבו דווקא המפוחית יצרה בסיס של רחש מלוכלך, ואילו הגיטרה ניגנה בעדינות וברכות.

לקראת סיום התנתק ויליאמס מהמגבר וניגן כמה שירים לבד בגיטרה אקוסטית. אחר כך בראשי ודורצ'ין חזרו, וההופעה זינקה על רכבת חשמל דוהרת והתגלגלה בשעטה נהדרת אל סופה. בשלב הזה מקדם הjuke- במועדון היה כבר כל כך גדול, שהיה קשה להבחין בין המכות של בראשי המתופף לבין רקיעות הרגליים של הקהל.

להופעתו של ויליאמס קדמה הופעת חימום טובה של דורצ'ין ושל הגיטריסט והזמר נועם דיין, שהוציא בימים אלה אלבום בלוז חדש. שיר אחד מההופעה הזאת אפילו נחקק בזיכרון. זה היה השיר האחרון, שבו דורצ'ין הניח את המפוחית, חגר גיטרה חשמלית ושר "I wish I could read your mind/ sad sad girl, I wish I could fix your heart ,sad sad girl". על הנייר המשפטים האלה אולי נשמעים כמו קלישאות בלוז משומשות, אבל בהופעה הם בקעו מפיו של דורצ'ין כמלים של אמת נואשת, שחדרו את שריון הציניות ונכנסו ישר ללב.

קיי-אם ויליאמס. לבונטין 7 בתל אביב, 12.1

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ